מעניין

(1 הצבע)
  • צפיות: 1390
  • הדפס
  • דוא"ל

כל הפושט יד נותנים לו

קרבנו

ראשון, 01 מרס 2015 14:31
כל הפושט יד נותנים לו

נקישות נשמעו על הדלת. הדלת נפתחה בפתח עמד אדם ובידו מכתב המלצה. "פורים שמח", בעל הבית הציץ חפוזות במסמך עליו חתומים רבנים ומיהר להכניס את ידיו לכיסו, מפשפש אחר שקל או שניים.

 

 

קישות נשמעו על הדלת. הדלת נפתחה בפתח עמד אדם ובידו מכתב המלצה. "פורים שמח", בעל הבית הציץ חפוזות במסמך עליו חתומים רבנים ומיהר להכניס את ידיו לכיסו, מפשפש אחר שקל או שניים. "במחילה מכם, אם אפשר להכנס, אשמח להסביר מה עומד מאחורי המכתב הזה". הוא הזמינו פנימה. "אין לי אפשרות לתרום הרבה, והמעשר שלי לא מסתכם במליונים", אמר בהיסוס. "איני דורש ממך, רק מבקש שתקרא" והוא קורא ונע במקומו בחוסר נוחות. המילים במכתב היו פשוטות וחדות הבעה. "הורים קשישים שנקלעו לחובות עקב נישואי ילדיהם, כורעים תחת נטל החובות... מצוה אמיתית לסייע ולעזור להם".

 

"נו? יש מקרים חריגים בהרבה, מגיעים לכאן מכתבים מזעזעים על מחלות שונות, משפחות שמתפרקות... אתם מכירים את המקרים הללו, אני בעצמי כרגע במצב לא קל..." מנמק בזאת את הסכום הקטן שנידב לצדקה, מוציא מכיסו עוד מספר שקלים "לשתות משהו?" הוא שואל בחוסר נוחות. "אולי כוס יין, פורים היום!" "אומר לך משהו, האנשים האלו, ההורים הקשישים הם שכנים שלי, השנה החלטתי שאני יוצא להתרים בשבילם, האמת היא שהם עברו דירה לא מזמן, הם גרים כעת בשכונה שלי, בדירת חדר וחצי בשכירות, הם מכרו את דירתם כדי לממן את החובות ולמרות זאת נשארו עדיין עם סכום לא מבוטל של חובות.." "כן, כתוב שהם הסתבכו" אמר בעל הבית במבוכה. "רק שיבין מר, גם אני לא משופע בכסף, המחיה יקרה, איני עומד בקצב המחיה והמשכורות רק מצטמקות, זה מה שיש לי".

 

הוא השפיל ראשו מתעלם מדברי בעל הבית "דיברתי עם החנווני במכולת השכונתית, גיליתי שהם קונים במשורה ממש, חלב אחד למשך שבוע, לחם גם כן פעם בשבוע, הם חיים מהיד לפה מקיצבה של ביטוח לאומי וצוברים חובות משכירות הדירה ומהלוואות הבנק. יום אחד ניגשתי אל הקשיש ואמרתי לו: למה נכנסת לחובות עד כדי כך? אתה יודע מה הוא אמר לי? "העיקר שלילדים שלי יש דירות, מה משנה מה קורה לנו? העיקר לנכדים יש קורת גג בטוחה, גם ככה הילדים נאנקים תחת עול הפרנסה, אנחנו שמחים לסבול בגללם". ואני שומע ושואל את עצמי אם הילדים בכלל יודעים עד כמה גבוה הנטל שההורים לקחו על עצמם" סיים את סיפורו, בירך על היין ולגם.

 

בעל הבית קם ממקומו, מושיט את ידו אך הלה מגלה עקשנות בלתי מובנת. "תראה, ודאי יש לך מעשר כספים, אולי תתן אותו למקרה הקשה הזה?" "כספי המעשר שלי הם ענייני הפרטי, אני מבקש לסיים את השיחה הזו". האיש קם ממקומו "רק תחשוב שהם היו יכולים להיות ההורים שלך" אמר לפני שיצא. "ההורים שלי? הם לימדו אותנו לא לקחת חובות כשאין... הבאת דוגמא לא מוצלחת, בכל אופן שיהיה לך בהצלחה".

 

"משה יעקב, אנו מאחרים להורים שלך" רמזה לבעלה שיסיים את השיחה המביכה. הם יוצאים לדרך, הילדים מחופשים ובידם משלוח מנות מכובד לסבא וסבתא. הם נוקשים בדלת, הדלת נפתחה וסבתא קיבלה את פניהם בהתרגשות והם נכנסו פנימה "שכחנו ברכב עוגה שאפינו, מיוחדת בלי סוכר" הודיע ממהר לכיוון הדלת, משפתח את הדלת גילה דמות עומדת שם, דמות מוכרת עד להכעיס, בידיה משלוח מנות מכובד. "אתה?" קשה היה לו לשכוח את דמותו... "פורים שמח, אני... באתי להביא משלוח מנות" אמר נבוך. אביו של משה יעקב אמר: "תכירו, זה השכן החדש שלנו, ישראל, הוא שכן חביב שעוזר לנו מאוד, נכון ישראל? אין לי מושג איך היינו מסתדרים בלעדיו " אמר בנימה של כבוד. "הוא כמעט כמו בן בשבילנו, במיוחד בשבילו הכנו משלוח מנות, כמובן, משה יעקב העובדה שאתה קורא כאן את המגילה ורק אמא יכולה לשמוע את המגילה בבית, היא עזרה רבה בשבילנו!" מיהר לומר. הוא נדרך, הוריו לא הביאו לבני הבית משלוחי מנות בפורים, וזה זמן רב שלא נתנו שמץ מתנות לנכדים ואילו כאן יש משלוח מנות מושקע במיוחד עבור השכן.

 

למה? מה קורה כאן? "במה עוזר לכם השכן?" שאל את אביו הקשיש. "הוא מתעניין בנו באמת, עוזר לנו לגמור את החודש עם כל החובות וההלוואות, הוא שליח משמים עבורנו" השיב האב, וזה היה מספיק. הוא פתאום קלט שאין קשישים שמתגוררים בבנין מלבד הוריו, והסומק העז בפני השכן הצעיר הסגיר את האמת הנוראה. הדברים מתערבלים במוחו: הצער, הכאב של ההורים, חוסר היכולת שלהם להעניק מתנות, מילים תמוהות שמקבלות כעת משמעות אחרת של חובות נוראיים והוא יושב בשקט ובשלוה בדירתו. הוא נכנס פנימה כשמעיניו זולגות דמעות. הוריו משוכנעים שהשתכר, אכן שיכור היה במשך כל השנים הללו ורק כעת בפורים, התפכחו עיניו התפכחות כואבת.

 

הוא היה בן כדי לקבל אבל לא מספיק כדי לתת. הוא כרע ברך לנורמות "חברתיות", הרי זה נורמלי כ"כ שהורים כורעים תחת נטל החובות עבור ילדיהם. הוא התחיל לקרוא מהמגילה לבני משפחתו, וכשהגיע למילים "ומרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחוה" עלו שוב הדמעות בעיניו. לא לכרוע ברך "למה שמקובל" אלא לצעוד בדרכם של יראי השם בלי לתת חשבון לסביבה הקרובה והרחוקה

 

אהבתם? תנסו גם את אלו

השאר תגובה

עכגדכדגעד

  • יום שני | 20:00

    רחוב הקרן 7

    פתח תקווה

  • יום שלישי | 21:00

    רחוב סעדיה חתוכה 70 יהוד

    השיעור השבועי ביהוד

  • יום חמישי | 21:30

    רחוב ר' יוסף קארו 3 אור-יהודה

    השיעור השבועי באור יהודה