סיפורים מהחיים

(2 הצבעות)
  • צפיות: 1081
  • הדפס
  • דוא"ל

דה ז'ה וו במחנה שטטקוף

קובי לוי

רביעי, 04 מאי 2016 00:00
דה ז'ה וו במחנה שטטקוף

סיפורו המרגש של גידי, טייס קרב שחוויה מיוחדת במחנה ההשמדה שטטקוף גרמה לו להתחיל את הטיסה החשובה בחייו - היישר לבורא עולם

 


גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק היחודי שלהם. הוא שעט על מטרות האוייב, מחסלם בהפצצה מדוייקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית. "גידי נולד להיות טייס". היה אומר מפקד החיל "אין לי ספק שבעוד 20 שנים, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל, בלי פוליטיקה, בלי שתדלנות. השקט שלו יחרוש לו תלם להנהיג את חיל האוויר".

 


האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הרואיות להזדהות עמן, תתפלאו אבל מה שחיפש גדעון כץ – הסנוב כביכול מצהלה, בן להורים אקדמאים – אצל הגיבורים הספרותיים, זו מידת היושר, ההגינות והוויתור. והתכונות הללו לא בדיוק נמצאו שם באותם רומנים יומרניים של הסיפורת העולמית.

 

כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בליבו כאוּר הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה הסטוריה. אמו של גידי, אהובה כץ (לבית ורקר) היתה בת לניצולי שואה. סבתו ברוריה ורקר ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. בבית של גידי לא דיברו על השואה, וגם סבתא ברוריה, מעולם לא רמזה על "חוויותיה" כילדה קטנה בתוך הטרוף הנאצי המבעבע.

 

הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכל יצאו 400 חיילים מחיל-האוויר הישראלי לכיוון פולין. הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם בין גדרות-התיל, הכתלים והצללים במחנות הזוועה.

 

ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר, ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, וסיחרור קליל, דמוי ורטיגו (סחרור בשחקים) נגע בו. כל השבת הוא שתק כמו דג. כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסידרת הביקורים, חש גידי כץ, מין בעירה פנימית לא מוסברת, אי-שקט הדריך את מנוחתו.

 

כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. רגליו סחבו אותו לכוון מקלחות הגאז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא, והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... גידי כץ השתקן הסידרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד, תתפלאו, דווקא בתנועת הצופים, "שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה".

 

  "כנראה שדעתי נטרפה עלי" חשב. "אני רוקד עם ספר תהילים, מזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות שמי שנכנס אליהן חי, יוצא פגר". גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאמא. "אמא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגאז עם ספר תהילים...". אהובה כץ שתקה דקה ארוכה ואמרה "טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...". "סבתא ברוריה, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל... אני מרגיש שאני ממשש את המתים...".

 

"גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהנום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותי. האם אתה נימצא ליד הקרמטוריום? כן סבתא. אחרי שתיקה מהוססת אמרה "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגאזים ולהכניסן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...". כן סבתא, אני רואה את הסככה. "אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחיה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום. עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, וכולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי "שישו ושמחו בשמחת תורה". "היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות.

 

אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא".

 

סבתא ברוריה מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ הטייס השתקן והקשוח עצם את עיניו נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות. מפקד הטייסת היה המום. "אני מגיש בזאת את התפטרותי, אינני רוצה להמשיך בצבא הקבע" הודיע גידי כץ למפקדו הישיר. הוא פנה משם בלווי מפקדו לחדרו של הרב הצבאי ואמר לו: "הרב שאול, תודה על המסע המופלא לפולין. בזכותך אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי. אני מטיס את עצמי מכאן, מן האגו ההרואי של טייסת הקרב, להמריא מחדש מנקודת מסירות הנפש של סבא שלי מול הקרמטוריום. את הטיסה שהוא לא זכה בה, אני רוצה להמשיך".

אהבתם? תנסו גם את אלו

השאר תגובה

עכגדכדגעד

  • יום שני | 20:00

    רחוב הקרן 7

    פתח תקווה

  • יום שלישי | 21:00

    רחוב סעדיה חתוכה 70 יהוד

    השיעור השבועי ביהוד

  • יום חמישי | 21:30

    רחוב ר' יוסף קארו 3 אור-יהודה

    השיעור השבועי באור יהודה