• צפיות: 652
  • הדפס
  • דוא"ל

מי רצח את המלך?

קרבנו

רביעי, 13 יולי 2016 10:34
מי רצח את המלך?

שמתי פעמי אל הכותל המערבי בוכה לפני ריבונו של עולם ומבקשת "מי שרצח את אבא ימות, הוא ועוד מישהו ממשפחתו, וכך אדע מיהו הרוצח ימ"ש". התחננתי לפני הבורא שיתן לי רמז, קצה חוט לדעת מי שלח ידו לקפד את חיי אבי היקר.

"שלום לך הרב לוי, רציתי לספר לך את הסיפור של סבתי תחי'. כתבתי אותו מפיה מילה במילה. הסיפור הינו מדוייק בתכלית ואומת במשך השנים מול אנשים שהכירו ואישרו שאכן כך קרה. אינני בטוחה שיש בו מוסר השכל, אך יש בו פיסת היסטוריה מעניינת וגם גילוי של יד ההשגחה בעולם. את הסיפור הבא:

 

שמעתי פעמים רבות, עוד מילדותי, מפיה של סבתי תחי', ואני אכתוב אותו בגוף ראשון, בשמה. בניגוד לשאר סיפוריך המתפרסמים באנונימיות, נשמח אם תפרסם את הסיפור עם כל השמות והפרטים המזהים המלאים, כך שאם יש מישהו מאותה התקופה, אשר עוד זוכר את האירועים והאנשים הקשורים בפרשה, ויוכל לאמת או להוסיף מידע, נשמח לקבלו, והנה הסיפור לפניך: "נולדתי בירושלים שבין החומות בשנת תרצ"ו-1936. אבי הי"ד היה רופא טבעוני ומעשירי העיר העתיקה בירושלים ושמו ר' יעקב ביטון. "ערביי הרובע כינו אותו בשם "אלמאלכ" ("המלך" בערבית), וזאת משום שטלאל מלך ירדן (אביו של חוסיין מלך ירדן הקודם) שהיה חולה נפש, היה שוהה אצלו תקופות ארוכות לצרכי ריפוי. "אבא היה מלווה כספים רבים לתושבי ירושלים ללא ריבית כמובן, ולרבים מהם אף מחל על חובם ביודעו את מצבם הדחוק. "ביתנו היה בית פתוח לעניים ולתלמידי חכמים. אמי הצדקת, זוהרה, היתה לוקחת מדיי יום תבשילים לחכמי ישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה. הכנסת האורחים שלה היתה לשם דבר, ובכל יום חול ושבת סעדו על שולחננו אורחים רבים ותלמידי ישיבת פורת יוסף. "בין התלמידים הרבים שאכלו על שולחננו ואף גרו בביתנו, ניתן למנות את שני בני דודי: הרב רפאל עבו זצ"ל שמביתו שבצפת יוצא בכל שנה בל"ג בעומר, ספר תורה בתהלוכה למירון לציון הרשב"י, והרב רפאל ביטון זצ"ל, הרב של היישוב מגדיאל בהוד השרון. "מספר חודשים לפני מלחמת השחרור (1948), הגיע לביתנו ידיד ערבי של אבא ז"ל, והזהירו כי עומדת לפרוץ מלחמה והערבים יפרעו ביהודי הרובע, והוא מסכן את נפשו אם יישאר כאן. כך הזהיר את אבא. הוא התחנן לפניו לארוז חפציו, ולעזוב את הרובע היהודי למספר חודשים, לעבור לעיר שמחוץ לחומות. "חייך בסכנה, הערבים עלולים לבצע פוגרום" הזהיר. אבא לא האמין - כנראה - ששכניו הערבים יתנו יד לדבר. כמו כן אהב את ביתו. "אבא הי"ד לא הסכים לשמוע על כך כלל. הוא החליט להישאר ויהי מה. לא הצלחנו, בעלי ואני, לשכנעו לעזוב. נאלצנו להשאירו לבדו ולעבור לעיר, מכיוון שהייתי אז כבר אם לתינוק בן שנה, ואני בת 16 בלבד!

 

"לדאבון הלב התרחש הגרוע מכל. הערבים הפורעים השתלטו ברובים וסכינים על הרובע היהודי והחלו במסע הטבח. עקבותיו של אבא אבדו לנו. אבא הוכרז כנעדר, ושמו רשום ברחבת הכותל (או ברובע היהודי) על הלוח בין שאר שמות נעדרי המלחמה. "19 שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, עם כיבוש מזרח ירושלים, נכנסתי בלווית שוטר לרובע היהודי לנסות לברר בין הערבים שהיו מכרינו ו"ידידינו" בעבר, מה עלה בגורלו של אבא. היתה תקווה גדולה שהקב"ה יאיר את עיני ואזכה לדעת מה עלה בגורלו. "אחד ממכריו של אבא, אופה בשם מסעוד אלביתוני, לחש על אוזני שכדאי שאגיע לבד ללא הקצין והוא יראה לי היכן אבא נמצא. "יש לי הפתעה נעימה בשבילך" הבטיח. מלאת תקוה האמנתי לו, ואכן הגעתי למחרת ללא השוטר, מלווה בשכנתי הטובה מרגלית. "האופה הכניס אותנו לחנותו בחיוך מאוזן לאוזן, והזמין אותי להיכנס לחדר הפנימי לראות את אבא. אני, בתמימותי ובלהיטותי לראות את אבא, מיד נכנסתי למקום אליו הוביל אותי, ומולי ראיתי רק את האש הגדולה של המאפיה. עוד רגע היה דוחף אף אותי לתוך האש. כפסע היה ביני לבין מוות נורא בלהט אש התנור היוקד. "מבוהלת צרחתי למרגלית שכנתי "תברחי, הם רוצים לשרוף אותנו!!!" ומרגלית שהיתה אישה חסונה ותקיפה הצליחה להדוף את השומר הערבי שניצב על הפתח המאפיה ולהימלט על נפשה. כאשר ראה האופה שחברתי הצליחה לברוח, פחד לבצע את זממו ואיפשר לי לצאת לחופשי. "יצאתי משם בוכיה ונסערת, לא רק מן הפחד, אלא בעיקר מן ההכרה שהיכתה בי שאבא איננו, והוא נרצח בידי בני עוולה, אבדה התקווה. שמתי פעמי אל הכותל המערבי בוכה לפני ריבונו של עולם ומבקשת "מי שרצח את אבא ימות, הוא ועוד מישהו ממשפחתו, וכך אדע מיהו הרוצח ימ"ש". התחננתי לפני הבורא שיתן לי רמז, קצה חוט לדעת מי שלח ידו לקפד את חיי אבי היקר. כך בסערת ליבי עלה על שפתי. ועל בקשה זו חזרתי שוב ושוב במשך אותן שעות שעמדתי ובכיתי אצל שריד בית מקדשנו. מי שרצח את אבא שימות, הוא, ועוד בן משפחה שלו". לאחר כשבוע ימים, בעודי עורכת קניות בשוק מחנה יהודה, פגשתי באקראי אחד ממכרינו הערביים ממזרח ירושלים, והוא סיפר לי לתומו: "שמעת מה שקרה למסעוד אלביתוני האופה? הוא ובנו נהרגו בתאונת דרכים". "אכן נסגר המעגל. כן יאבדו כל אויביך ה'. "כעשרים שנים לאחר מכן, ביקרתי את כלתי היולדת בבית החולים הדסה עין כרם. באחת המחלקות בבית החולים הבחנתי באותו הערבי שומר המאפייה הנזכר לעיל, כשהוא מחובר לאינפוזיה, שוהה בחברת בני משפחתו. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בערבית צחה: "תערף מין אנא? אנא בנת אלמאלכ!" (התזכור מי אני? אני בת "המלך"!). הערבי החוויר, הביט בי בבעתה, וברח כל עוד נפשו בו , תוך שהוא משאיר מאחוריו את עמוד האינפוזיה..."הורי הצדיקים נפטרו בצעירותם, ועל כן לא הספיקו לחנך את ילדיהם לתורה ומצוות, אולם הם זכו וחלק ניכר מנכדיהם וצאצאיהם מצאו דרכם חזרה למקורות, ושבו בתשובה שלמה". 

אהבתם? תנסו גם את אלו

על מנת להגיב התחבר למערכת

עכגדכדגעד

  • יום שני | 20:00

    רחוב הקרן 7

    פתח תקווה

  • יום שלישי | 21:00

    רחוב סעדיה חתוכה 70 יהוד

    השיעור השבועי ביהוד

  • יום חמישי | 21:30

    רחוב ר' יוסף קארו 3 אור-יהודה

    השיעור השבועי באור יהודה