נשים בקרבנו

(1 הצבע)
  • צפיות: 446
  • הדפס
  • דוא"ל

מאושרת ברצון השם

קרבנו

חמישי, 03 מרס 2016 10:17
מאושרת ברצון השם


אותו היצר שנכנס בי באותו הערב, מאן לצאת ממני. מיום ליום הפכתי לבעייתית, ומבחורה צנועה ופשוטה, הפכתי למין אחת כזאת שצריכים להתווכח איתה על כל בגד מחדש

 

 

הכל התחיל מאותו היום בו הודיעה לי אמא על ביקורה הבלתי צפוי של הדודה שהגיעה לביקור פתע בארץ, היישר מלוס אנג'לס שבאמריקה, ללא שום הודעה מוקדמת, ובסיפור שלי כמו בכל הסיפורים, הדודה מאמריקה לא הגיעה בידיים ריקות.

 

אחרי שחילקה לאחי ואחיותי הקטנים את צעצועיהם, היא פנתה אלי והביאה לי כמה פריטי לבוש, כשביניהם היתה גם חצאית די נחמדה, ולמרות שבדרך כלל לא הייתי מתלהבת מבגדים חדשים, הפעם כשזה בא מהדודה מאמריקה זה היה משהו אחר לגמרי. אני הרגשתי פתאום מן תאוה פנימית ללבוש את החצאית, והייתי מוכנה תיכף ומייד לגשת לחדרי ולחדש אותה. אלא שאמא סימנה לי באצבע לבוא בעקבותיה אל החדר הפנימי, ושם אמרה לי בנחרצות: את החצאית הזו את לא לובשת בשום פנים ואופן! הייתי המומה, לא הבנתי למה ומדוע, וכמעט פרצתי בבכי, למה? מה יש???

 


ואמא ענתה לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: חצאית זו אינה ארוכה, ולמיטב נסיוני גם אין אפשרות להאריך אותה, אמרי לדודה תודה רבה יפה, והניחי אותה בארון. אבל אמא! זעקתי בכאב, היא לא כזאת קצרה! היא מכסה אפילו קצת יותר מהברך!

 

אולם אמא שאצלה הצניעות היתה עמוק עמוק בלב ובנשמה, ולמרות שבדרך כלל היתה מוכנה לוותר על כל דבר הנוגע לחייה הגשמיים, לא היתה מוכנה להתפשר אפילו כמלוא מחט על מה שקשור לביגוד צנוע ושקט, אמרה לי, לא!!! אחד ברור ומוחלט, ובכך מבחינתה נגמר הסיפור.אצל אמא נגמר הסיפור, אבל אצלי הוא רק התחיל, אצלי עמוק עמוק בלב, נכנסה איזו מרירות נוראה ואכזבה, כאילו נלקחו ממני כל חמודי תבל, לא הייתי מסוגלת להתנחם על כך, וציפיתי בכל ליבי ליום בו אוכל ללבוש חצאיות כאלו כמו זו שהביאה לי הדודה.

 


חלפו להם ימים וחודשים, ואותו היצר שנכנס בי באותו הערב, מאן לצאת ממני. להיפך, מיום ליום הפכתי לבעייתית, ומבחורה צנועה ופשוטה, הפכתי למן אחת כזאת שצריכים להתווכח איתה על כל בגד מחדש (ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בליבי שום כעס או טרוניה על אימי הצדיקה, היות וגם אז ידעתי שהיא צודקת במאה אחוז, ושאין זה אלא יצר הרע שהכניס אותי לניסיון והצליח להפיל אותי. וברור לי כשמש, שאילו הייתה אימי מוותרת לי, ומניחה לי ללבוש את אותה חצאית, הייתי ממשיכה לרדת יותר ויותר, וגם כיום אחרי שעברתי את מה שעברתי, לולי היראת שמים שהיא החדירה עמוק עמוק בנשמתי, היה מצבי חלילה גרוע בכפליים, ולנצח נשארת בטעותי),

 

וכמו כדי להכעיס, מייד אחרי החתונה, תיכף כשיצאתי מרשות הורי, התחלתי ללכת בבגדים קצרים, עד כדי כך שהייתי לפעמים רואה ומרגישה במבטים ממושכים של כל מיני נערים או אנשים אומללים כמוני, שגם עליהם גבר היצר, וראיתי איך שהם פשוט מביטים על רגלי, אשר בעזרתם של הגרביים שהיו בצבע הדומה לגוון העור, הן היו נראות כחשופות ממש, ולמרבה הבושה והחרפה, הרגשתי בליבי שזה עושה לי טוב, ושאני נהנית...

 


בעלי שהינו אדם מאוד ירא שמים, סבל מכך רבות. גם הוא ראה והרגיש במבטחים הללו, והדבר כאב לו ביותר. ומלבד זאת, הדבר הגביל אותו גם בתוך הבית, היות ופעמים רבות גם הגרביים היו די דקיקות, ומכיוון שהחצאית שלי כיסתה רק סנטימטרים ספורים תחת הברך וכל הקטע שעד כף הרגל היה מכוסה רק בגרביים הנ"ל , הוא סירב בכך תוקף לומר דברי תורה או ברכות למולי, והיה עליו להיזהר בכל ברכת המזון או קידוש, שלא אעמוד או אעבור למולו. אלא שבעדינותו הרבה, הוא לא היה מסוגל להתווכח איתי יותר מידי פעמים שהוא נוכח לראות שאין עם מי לדבר, הוא החליט פשוט לשתוק.

 

אני לא יכולה לשכוח, איך שפעם הוא נעצר באמצע ברכת המזון ולא הצלחתי להבין מדוע, וכמה שסימנתי לו שימשיך, הוא לא הסכים עד שהוא פשוט הסתובב כולו, ואז המשיך. ואני שקלטתי מה שקרה, נעלבתי מאוד וצעקתי: מה, אני עבודה זרה שאתה לא מברך מולי? והוא ענה לי בטון שקט, את לא עבודה זרה, את פשוט לא לבושה. וכשניסיתי להתווכח איתו ולהוכיח לו שיש לי גרביים, הוא פשוט ניגש למגירת הגרביים, הוציא משם זוג ירכונים בעובי ארבעים דנייר, וביקש ממני להלביש אותם על בקבוק השתיה שהיה מונח על השולחן. ומה את רואה כעת? הוא שאל. מה הפירוש מה? אני רואה את הבקבוק והתווית עם מפרט המרכיבים, וסמל החברה, וחותמת ההכשר. נו... אמר בעלי, כעת את מבינה...מה שוה הכיסוי הזה? כשכיסוי כזה מכסה את רגלייך, אז באותו חלק את פשוט ערומה...ולי אסור לברך! אולם עקשנותי הייתה עשויה כנראה מאבן קשה, וליבי מאן להיכנע.

 

והנה, באחד הימים הגעתי בעל כורחי לכנס שערכו לרפואת מישהי מהמשפחה, והביאו לשם את אחד הדרשנים המפורסמים, ובדיוק כשנכנסתי, הוא התחיל לספר על האדמו"ר בעל השומרי אמונים זצ"ל שסיפר על חיזיון נורא בו הוא רואה סיר גדול מאוד העומד על האש, ובו היו מתבשלים מאות ואלפים של זרועות ושוקיים, ויהי המחזה נורא מאוד. ואז פונה אליו המלאך ואומר לו: דע לך! אלו הן פרקי ידיים ורגליים של נשים שהלכו בזרועות ושוקיים מגולים, ועתידות הן להיענש קשות על כל אדם ואדם שהן החטיאו אותו במחשבות טמאות או בגירוי יצרים.

 

אני שהייתי בטוחה שהוא התכוון אלי, לא יכולתי לסבול, וחיכיתי לשניה שכבר יגמר הכינוס, וכשאכן הוא נגמר, יצאתי מאולם תוך כדי שאני אומרת בלגלוג לאלו שמסביבי: מספיק כבר עם הדמיונות הללו! ידיים, שוקיים, סירים... עוד מעט גם יגידו שחייבים ללכת עם שאלים ורדידים, ומי יודע עוד לאיפה ימשכו אותנו. אלא שאז, תיכף אחרי שיצאתי מהכינוס ובאתי לחצות את הכביש, הגיחה לפתע מכונית במהירות מופרזת, ובכל העוצמה פגעה בי והעיפה אותי למרחק רב, וכשאני שבורה ורצוצה נלקחתי לבית החולים, שם אחרי סידרת בדיקות קצרה, בישרו לי את הבשורה הגרועה, שמהתאונה הזו אין כמעט סיכויים לקום, ומכאן ואילך כנראה ואהיה רתוקה לכסא גלגלים לנצח!

 

בימים הראשונים , בכיתי ללא הפוגה, לא רציתי לדבר עם איש. וכמעט שלא אכלתי ולא שתיתי כלום. אולם כעבור כמה ימים בהם שכבתי באפס מעש, ומלבד לחשוב, לחשוב, ולחשוב, לא עשיתי כלום. התחלתי פתאום לחשוב על עצמי, על המעשים שלי,על התקופה הנוראה מאז התחלתי לצאת בחצאיות הללו. למול עיני עמדו כעת תחנוניה של אמא שהייתה בוכה לי בדמעות: אנא! תאריכי קצת! ומילותיו החודרות של אבא שאמר לי: רותי! הרגליים הללו אינם שלך, קיבלת אותן כפיקדון, אם לא שומרים על הפיקדון טוב, יכולים להפסיד אותן חלילה...

 

ובמקום לקבל ולהפנים, הייתי רק כועסת, מה הם מתערבים, יש לי בעל ורק הוא יגיד לי מה לעשות. אלא שגם להערות שלו מאנתי לשמוע, ומדברי הרב הדרשן עשיתי ליצנות. ואז נפלה בליבי ההבנה "צדיק השם כי פיהו מריתי", "צדיק השם בכל דרכיו" , "השם הצדיק" ועוד כל מיני שברי פסוקים, בהם הצדקתי על עצמי את הדין.

 

וכך מרגע לרגע עוד לפני קבלת ההחלטות של הרופאים, הגעתי למצב שכבר יכולתי לציין לעצמי, שמכל התאונה הזו יצא לי גם דברים טובים, וגם אם חלילה תתקיים נבואתם השחורה של הרופאים, אני שמחה שלפחות זכיתי להבין את רצון אבי שבשמים כבר כאן בעולם הזה. ואז מתוך שמחה פנימית עצומה, התחזקתי לפתע, ופניתי בזעקה לריבונו של עולם: אבא! אני מבטיחה לך, אם אצא מכאן עם רגליים בריאות, לא רק שאני בעצמי אכסה אותן הכי טוב שרק שאפשר, אני גם אגייס לשורותיך עוד מאות נשים שיקבלו על עצמן ללכת בבגדים ארוכים ורחבים המכסים את כל אורך הרגל, בלי קולות ובלי פשרות. לא חצי , ולא רוב, אלא כל הרגל. וגם הגרביים יהיו עבות ואטומות. אני מבטיחה! זעקתי בלי קול.

 

יתברך ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים, אשר ברוב רחמיו נתן גם לעלובה שכמוני את האפשרות לתקן כאן בעולם הזה, ובלי שום הסבר הגיוני, קיבלנו בעלי ואני את הבשורה המרנינה, כי מלבד נכות קלה, אוכל בעזרת השם לילך בכוחות עצמי, ומאז ועד היום זוכה אני תודות לה' יתברך, להיות ה"נכה והמאושרת" .

אהבתם? תנסו גם את אלו

על מנת להגיב התחבר למערכת