מוסדות "קרבנו לעבודתך"

בראשות הגאון רבי רפאל זר שליט"א

אני מצד הכלה

סיפר אחד התלמידים, שהסיע את פוסק הדור הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בהתנדבות, במשך תקופה ארוכה, שכידוע, היה זמנו דחוק ורגעיו ספורים, מדודים ומדוקדקים. באחת עשרה בלילה עלה על יצועו, ובשלוש לפנות בוקר קם לסדרי לימודו, ההוראה בישיבה, המון תשובותיו להלכה, עריכת ספריו הרבים, ויחד עם זאת נשא במשא הכלל. פעם השתתף באספה חשובה עם רעיו, מנהיגי יהדות ארצות הברית, הגאונים רבי אהרן קוטלר ורבי יעקב קמינצקי זצ"ל. לבנו את הטעון ליבון, הכריעו בנושאים שעמדו על הפרק, ובשעה עשר בקש רשות להפרד. נכנס לרכב, ובקש לנסוע לאולם שמחות פלוני. נערכת שם חתונה.

התעניין הנהג: "חתונת תלמיד?", ורבי משה השיב: "לא".

שאל: "בן משפחה?" וענה: "אילו היה זה בן משפחה היתה הרבנית מצטרפת".

לא שאל עוד. הבין שזה איזה מקורב, מעשים שבכל יום. לפעמים פקד שלוש, ארבע וחמש חתונות בערב. נכנס, איחל וברך, שימח וריגש, ופנה לשמחה הבאה.

הגיעו. החנה את המכונית ויצא ללוות את הפוסק הנערץ. איזו התרגשות עורר בכניסתו. המחותן חרד לקראתו, ורבי משה הרעיף עליו ברכות מאליפות. "אני מצד הכלה", הציג עצמו. "קרוב שלה, ומכיר אותה אישית. זכיתם באוצר, דעו להעריך אותו!", והנהג שומע ומשתאה.

גם המחותן יצא מגדרו: "לא ידענו שהרב קרוב ומקורב, היינו מזמינים אותו לחופה!", ורבי משה ענה: "בשמחה הייתי משתתף, אבל אני בא מאספת רבנים חשובה בענייני הכלל. עזבתי לפני שהסתיימה ומיהרתי לכאן!"

מיד ליווהו לשולחן ה'מזרח', ושלא כמנהגו ישב זמן רב. תור ארוך השתרך לאחל לו 'מזל טוב', שהרי קרוב משפחה הוא, וכל אחד מהמוזמנים הציג עצמו, פרט קרבתו והביע שמחתו, שעכשיו מחותן הוא עם גדול הדור. ורבי משה מתברך ומברך בסבלנות ומאור פנים, וממתין בסבלנות עד שהחתן והכלה יצאו מחדר היחוד. ואז, לצלילי התזמורת, קם ורקד עם החתן. ההתלהבות הרקיעה שחקים. שב ושבח באזני החתן את הכלה וייחוסה, אישיותה ותרומיות מידותיה. נפרד בברכות מבעלי השמחה ופנה אל ילדה קטנה: "התואילי נא לקרוא לכלה, לבקשה לגשת אל המחיצה?!".

הכלה ניגשה, ורבי משה ניגש בלוויית הנהג אל המחיצה. התרגשה כל כך. אמר: "הלא קרובתי את, חייב הייתי לבוא. למשפחה יפה נכנסת", וברך בלי די, כשהכלה דומעת ומתייפחת ועונה 'אמן' בכל לבה.

ברכב התרווח רבי משה. "כבר לא נותר הרבה זמן לישון", הפטיר, "אבל אין בררה, יש דברים שחייבים להעשות".

"אפשר לשאול?", בקש הנהג.

הרשות נתנה.

"בדרך לאולם אמר הרב שאין זו משפחה. והראיה, שהרבנית לא באה".

"אספר לך", ענהו. "לפני כמה ימים ישבתי ולמדתי. הרבנית נכנסה: 'הגיעה כלה ורוצה להתברך'".

וכאן המקום לציין, שרבי משה היה עניו בתכלית הענווה, והסיפורים על ענוותנותו מבהילים. הוא מצא לנכון להצטדק על ברכותיו, שהיה להן כח מופלא. ממש: "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כ"ב, כ"ח. שבת נט, ע"ב, ועוד). וכתב ("אגרות משה" חלק ח', יורה דעה ד', סימן נ"א), שמוטל חיוב על כל אדם מישראל להתפלל על חברו ולברכו. ואמרו חז"ל (בבא בתרא קטז ע"א) שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: "חמת המלך [גרמה שישגרו] מלאכי מות, ואיש חכם יפרנה" (משלי ט"ז, י"ד). וכתב ה"נימוקי יוסף" (שם) שהמנהג בצרפת, שכל מי שיש לו חולה מבקש מפני הרב התופס ישיבה שיברך אותו.

"וממילא, אף שאיני מחזיק עצמי אף מחכמי הזמן, מכל מקום כיון שהחולה מחזיק אותי לחכם, ובדין הוא צריך להחזיק כן, מצד שאני מחזיק ישיבה ואומר שיעורים, ומן הספרים שחיברתי, הרי הולך למקום שהגמרא צוותה לילך. ובזכות אמונתו בדברי חז"ל, יקבל השם יתברך גם תפילתי וברכתי". איזו ענווה!

נשוב לסיפורו:

"הוריתי שתבוא, ברכתיה בכל לב ושבתי לתלמודי.

"כעבור כמה רגעים נכנסה הרבנית, וסיפרה שהכלה עומדת בפרוזדור ומתייפחת. אינה יודעת מה הענין, והכלה מסרבת לומר. בקשתי שתכנס. נכנסה בוכיה וספרה שהיא ירושלמית, בת הישוב הישן, והוריה עניים מרודים. אין להם פרוטה לפרטה. שידכוה עם בחור אמריקאי ממשפחה אמידה, שהודיעה שכל ההוצאות עליה, בתנאי שהחתונה תיערך בארצות הברית. באין ברירה הגיעה, אבל אין לה כאן איש. בכיה גבר. היא נכנסת למשפחה זרה וענפה, מלוכדת ומאוחדת, והיא תלושה ובודדת…

"שאלתי: 'ומה בידי לעשות?!'.

"אמרה: 'שהרב יגיע לחתונה ויציג עצמו כבן משפחתי, מיד יעלה ערכי בעיניהם ויתחסו אלי בכבוד ובהערכה'.

"תמהתי: 'איך אשקר ואגנוב דעת הבריות, חלילה?'

"אבל חז"ל העלו על נס חכמת בני ירושלים (איכה רבתי א', א'-י"ג י"ט). אמרה: 'רבי, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל?! (בבא קמא קט ע"א, תורת כהנים בהר ד'). שאין לך מי שאין לו קרוב, כל זמן שלא כלו בני יעקב (רש"י סנהדרין סח ע"ב). אם כך קרובה אני, גם אם קרובה – רחוקה. ניחא, הוציאה מתיקה הזמנה ונתנה לי"…

הנה כי כן, הובהר איך הציג עצמו כקרוב לכלה. ובאמת 'מחותן' היה משני הצדדים בשווה…

נשארה שאלה אחת: "הרב הגיע, אפוא, להציג עצמו בפני משפחת החתן כקרוב של הכלה".

-"אמת".

-"ועשה כן, ושמחו בו, והשעה התאחרה, והוא זקוק להחליף כח לקראת יום המחרת, וכל דקה יקרה!"

-"אמת".

-"מה ראה להתעכב ולשלוח לקרוא לכלה, להמתין לה ולברכה? הלא כבר התברכה מפיו!".

-"הלא תבין", הסביר רבי משה בנועם שיחו, "היא בקשה שאבוא, היה חשוב לה שאבוא, תלתה בכך תקוות רבות למעמדה ומקומה במשפחתה החדשה. בעוד שעה-שעתיים תסתיים החתונה, ולבטח תשאל את בעלה האם הייתי, ותשמח.

"אבל בינתיים, תהיה לפותה שעה-שעתיים בצבת הספקות. אמנם משמחים אותה ומחוללים סביבה, אבל אינה רגועה, אינה שמחה לחלוטין.

"אם אני יכול לחסוך ממנה שעה של מתח, לא אעשה זאת?!"…

אח, זה מבט יהודי! מבט של גדול בישראל!

"באחד באדר משמיעין על השקלים"

מעבירים את המעות הללו למוסדותינו הקדושים ושותפים בהפצת תורה, חסד וזיכוי הרבים ללא הפסקה! וזוכים לברכת כבוד מו"ר הרה"ג רפאל זר שליט"א

ברוכים הבאים
לאתר קרבנו החדש

באתר החדש תוכלו להנות: ממבחר הרצאות, קצרים, הלכות, סיפורים, מאמרים, שידורים חיים, שופס ועוד