מעשה באברך חשוב מירושלים, שמחלה קשה תקפה את גופו.

צעיר לימים היה, בשנות העשרים לחייו, אולם מחלת המונו שהשביתה אותו, ווירוס ה-CNV שתקף את הכבד שלו, גרמו לו להרגיש כמי שעומד על סף מותו, רחמנא ליצלן. כל הזזת יד היתה כרוכה במאמץ עצום, כל תנועה היתה שקולה כהרמת קילוגרמים רבים.

שלוש שנים וחצי סבל האברך הצעיר מן המחלה הקשה, כשהוא חש כי גם כוחות הנפש שלו, אוזלים לאיטם…

בתקופה האחרונה למחלתו החמיר מצבו, עד כדי כך, שמרה שחורה השתלטה עליו. "קצתי בחיי" לחש לרעייתו, "איני אלא מת מהלך", ה' ישמרנו.

ואז, הציע לו אחד מידידיו, תלמיד חכם מתלמידיו של מרן, לעלות אל ביתו של מרן ולבקש ברכה. "רבים ביקשו ונושעו" שח לו.

ואכן, האברך החולה, אסף את שארית כוחותיו וביקש מידיד אחר שלמד אתו בכולל, ואשר שימש כמזכירו של מרן באותה תקופה, להסדיר לו פגישה אצל מרן.

יום שישי היה זה, כאשר נסע עם רעייתו אל ביתו של מרן. בהגה אחזה אשתו. הוא, אפילו לנהוג לא היה מסוגל…

במאמצים כבירים עלה אל ביתו של מרן, והוכנס לחדרו. מזכירו של מרן סיפר למרן במילים קצרות על העומד מולו: "זה תלמיד חכם, לומד אתנו בכולל, הוא סובל נורא!"

מרן הרים את עיניו הקדושות מן הספר והתבונן באברך הצעיר. "שב" הורה לו. האברך התיישב מעבר לשולחן, ומרן קרא לו. "לא! בוא שב כאן, לידי!"

האברך התיישב ליד מרן, חרד ונרגש, ומרן אחז בידו ושאל: "מה קרה?"

"אני סובל ממונו כבר שלוש וחצי שנים, ואינני יכול לתפקד" מלמל האברך בקושי, ולפתע פרץ בבכי נורא ואיום. מימיו לא בכה כך. כל חומות הנפש שבנה לעצמו במהלך שנות מחלתו קרסו בבת אחת, מול החום הממס שקרן ממרן.

נחשולי דמעות פרצו מעיניו, והוא ייבב כילד קטן. "אני לא מסוגל יותר" בכה, "לא מסוגל!"

ואז ארע דבר מוזר. מרן הכניס את אצבעו לפיו של האברך, ומתח את לחיו מבפנים. ובידו השניה החל סוטר על לחיו האחרת של האברך.

במשך דקות ארוכות בירך מרן את האברך, בכל מיני פסוקים נדירים ועלומים, כשבכל אותה עת, הוא סוטר על לחיו של האברך שוב ושוב.

המזכיר עמד מן הצד המום. מחזות רבים ראה בחדרו של מרן, ובכל זאת, היה זה מחזה יוצא דופן. במשך שבע דקות תמימות, כך על פי שעונו של המזכיר, החזיק מרן את אצבעו בפיו של האברך, בירכו בפסוקים וסטר על לחיו, שלושים או ארבעים סטירות.

והאברך? עודנו בוכה במר נפשו…

לבסוף הוציא מרן את אצבעו מפיו של האברך, אחז בידו ואמר שתי מילים: "סבלנות, סבלנות!" ובכך תם הביקור.

המחלה הקשה, נעלמה זמן קצר לאחר מכן. תוך שבועיים חלף לו הדכאון הקשה, והמרה השחורה נמוגה. וכעבור חודשיים בלבד, כבר עמד האברך על רגליו כשהוא בריא ושלם. חייו ניתנו לו במתנה…

מתוך הספר "סיפורים מבית אבא".