מי שנכנס לבית הבבא סאלי בנתיבות לא מצא שם ארמון. חדר קטן, מחצלת פשוטה וגלימה מרוקאית. נכבדים ואנשי ציבור באו לבקש ברכה, והוא לא התרשם מכבוד, ולא ממתנות יקרות שהציעו לו.
אבל לתת – הוא אהב. הוא נהג להגיש לבאים כוסית ערק, לבקש שיברכו וישתו, ולא פעם ביקש מהמבורך לקבל על עצמו חיזוק במצווה.
חכם שלום כהן זצ"ל סיפר: כשרצה להשיא את בתו הבכורה, נסע לבבא סאלי לבקש ברכה. הבבא סאלי קיבל אותו, והגיש לו קודם צלחת פירות שיאכל.
הזדמנות חד פעמיתבונים בית לתורהשותפות בבניין ישיבת קרבנו – זכות שנשארת לדורותלשותפות בבניין ›כשקם ללכת, הוציא הבבא סאלי שני שטרות של מאה שקלים, נתן לו אותם ואמר לו לשמור אותם אצלו – כדי שתהיה ברכה.
שני שטרות, ומילה אחת: לברכה.
מאז עברו יותר משלושים שנה. השטרות האלה כבר מזמן אינם במחזור, והכסף בישראל הוחלף כמה פעמים – אבל חכם שלום שמר אותם אצלו. ובחיוך הוסיף: אחרים אולי היו מוכרים אותם היום בהון רב, ואני – לא רוצה להתעשר מהם.
הבבא סאלי לא לקח מתנות – הוא נתן אותן. ומה שנתן, שמרו כל החיים.
לשולחן השבת: ברכה שאפשר להחזיק ביד
ברכה של צדיק אינה רק מילים. לפעמים היא צלחת פירות, כוסית, או שטר קטן – משהו שמזכיר לאדם, גם שלושים שנה אחר כך, שמישהו התפלל עליו. גם אנחנו יכולים לתת ברכה כזאת: מילה טובה לחתן ולכלה, ספר עם הקדשה, או תפילה בשביל מי שעוד מחכה. למי שמחכה לזיווג – סגולות ותפילות לזיווג הגון.
עוד על הבבא סאלי: ברכתו של הבבא סאלי, ויום ההילולה בד׳ בשבט.
המקור: שיחת חכם שלום כהן זצ"ל לתלמידיו, מתוך הקלטה שפורסמה באתר "כיכר השבת" (תשע״ז). על אורחותיו של הבבא סאלי – כתבה באתר חב"ד. מובא כאן בעיבוד ובלשון קלה.
