זה קרה השבוע, באחד מאולמי החתונות המפוארים של ראשון לציון. היה זה הרגע הדרמטי בחייהם. לערב המיוחל ציפו הכל, ההכנות הארוכות והרבות הגיעו לשיאן. לפני שניות ארוכות, טבעת הזהב העגלגלה הנציחה עוד אחת מחורבות ירושלים, בית יהודי טהור לנצח.פסגת האושר בהתגלמותו, מחותנים מרוגשים, חיוכים ודמעות בכל הטעמים, קריאת הכתובה, שבע הברכות המרטיטות, והנה הגיע הרגע המכונן של ניתוץ כוס הזכוכית – ועמו היציאה לדרך חדשה. רגלו של החתן בכריכת הנעל הבוהקת כבר הונפה אל הכוס המצטנפת. אך לא. משהו חלף בראשו של החתן. זו לא הייתה הכיפה המרשרשת שהושאלה מאת הרב עורך החופה, כי אם הרהורים עמוקים שניבטו מעיניו היוקדות. הוא לחש כמה מילים לאוזנו של הרב, והשתתק. רחש עבר בקהל. בהלה אחזה במחותנים שמלמלו בעיניים מצועפות את שמו של רבי מאיר בעל הנס ללא הרף, והכלה החווירה. הרב יצחק דיין, רבה של שכונת בן גוריון בחולון, היסה את הקהל כשהתרגשות ניכרת בו: "החתן מבקש להקדיש את הדקות הקדושות והנשגבות הללו, לזכותו ולרפואתו של מרן הרב עובדיה יוסף, ומבקש מכל האורחים שנאמר כעת 'מי שברך' לרפואתו – וכולם יענו 'אמן' בכוונה עוד טרם שבירת הכוס". דמעות זלגו מעיני המחותנים, בכתה גם הכלה; דמעות מכל הטעמים – של שמחה, בכי ותפילה, התערבבו להם שם ביציקת היסודות של עוד בית יהודי. היו אלו עמך ישראל, יהודים טובים ואהובים של שבת ויום הכיפורים, שגדשו את האולם הראשלצ"י עד כי כולו הרטיט מזעקת "האמן" שיצאה מקירות הלב. אנקדוטה זו מבהירה עד כמה הקשר של הרב עובדיה אפף וחיבר עולמות בהוויה הישראלית המתרקמת במדינה, המתכנסת אחר כל שנות הגלות הארוכות.
