מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה טורח רבות שחלילה לא יצטער שום אדם בסיבתו! סיפר מקורבו ועורך ספריו, הרה"ג רבי ציון עמר שליט"א: בימי מחלת רבינו עליתי לביתו ביום תענית לעסוק בעריכת ספר תשובותיו. הרופא אסר עליו את התענית, ורבינו קיבל עליו את הדין בשמחה. הוא אמר במליצה: "ראו אלו חליפין עשיתי! במקום לקיים מצות תענית מדברי סופרים, אני מקיים בכל 'כזית' – מצוה מן התורה של שמירת הבריאות!"
התעמקנו בדברי פסקיו, והרבנית עליה השלום נכנסה והציעה לרבינו כוס שתיה. הרב סירב. תמהה הרבנית: "אבל אתה חייב לשתות בפקודת הרופא!" ענה לה רבינו: "ודאי, ודאי. אשתה אחר כך"… הבנתי, ונעניתי: "הרב, אין מה לדאוג, זה לא יגרה אותי, אין זה מפריע לי כלל כשאני רואה שאחר שותה!"
רבינו סירב. הוא לא רצה לשתות ליד אדם השרוי בתענית. הבריאות דוחה צום, אבל אינה דוחה את צער הזולת!
את שיעורו מסר רבינו בריתחא דאורייתא. ואף בימות החורף הקרים, בגדיו היו ספוגים מזיעה וביקש לפתוח את החלון, להחליף אויר ולרענן כוחות. אך הקדים ואמר: "מי שהקור מפריע לו שלא יתבייש, שיאמר". ולא פתח את החלון עד שידע בבירור שאין בכך הפרעה. שלא יצטער שום אדם מסיבתו!
"אבל אתה לא תצטער"?
פעם הוזמן רבינו לברית מילה, והודיע לאבי הבן: "בשמחה אגיע, אך בתשע אני צריך להיות בישיבה, יש לי שיעור".
"ודאי", אמר אבי הבן. "אני נערך לכך". הוא הודיע לכולם שהברית תתקיים בשעה שמונה וחצי. רבינו הגיע. האורחים באו, אך הסנדק התעכב. השעה היתה כבר אחרי תשע. ניגש אבי הבן לרבינו והתנצל. "אקוה שאתה מבין", אמר רבינו, "אך איני יכול להתעכב יותר".
"נו, ההכרח לא יגונה", אמר אבי הבן.
אך רבינו לא נחה דעתו ושאל: "אבל אתה לא תצטער"?
אבי הבן נבוך, נאלם דומיה. באמת הצטער בלבו, אך מה יאמר.
ראה רבינו בצערו ופסק: "אני נשאר כאן"! שמח ושימח כדרכו.
ומה' מצעדי גבר כוננו. סיפר הנהג, רק הגיע רבינו לישיבה, ובדיוק הסתיים שם ביקורו של נדיב והתלמידים התכנסו לשיעור. למחרת, ביקש רבינו לפגוש את אבי הבן. דאג לשמחו, שלא יצטער אולי גרם לביטול תורה בעיכוב המילה. אמר לו: "אתמול, אילו הייתי בא בתשע, לא היה מתקיים שיעור"…
"אל תצטער, אני לומד גם כאן!"
סיפר הגאון רבי יצחק כהן שליט"א, רב שכונת שמואל הנביא: פעם היינו יחד בברית מילה, באולם "תפארת יהושע". הברית היתה צריכה להערך בשעה שלוש אחר הצהריים. רבינו היה אמור להיות הסנדק, ואבי הבן התעכב הרבה. עברה השעה שלוש וחצי, וארבע, וארבע וחצי, ורבינו אמר לי: "איני יכול להמתין יותר, עלי ללכת!" הבנתי, ולא ניסיתי לשכנעו. הוא התחיל להתקדם לעבר המדרגות, והיולדת ניגשה אלי וביקשה שאשכנעו להמתין עוד. אמרתי לה: "איני יכול לבקשו, כבר התאחר מעל ומעבר, ואני מבינו. רצונך, בקשי בעצמך". רבינו כבר עלה במדרגות והגיע לרחוב, והיא מיהרה אחריו וביקשה שישאר.
אך שמע את הבקשה, סב על עקבותיו וחזר לחכות בסבלנות לאבי הבן.
מקרה נוסף שהיה באותו אולם. הברית נקבעה לשעה אחת בצהריים. רבינו הגיע במועד הנקוב. השעה שתיים כבר חלפה, וטרם החלו. אבי הבן חש שלא בנח. הוא ניגש להתנצל. רבינו היה שקוע בעיונו. שמע, והשיב: "אל תצטער, אל תצטער. מה הייתי עושה בבית, לומד – אני לומד גם כאן"…
אבי הבן הלך משם, מפויס, ורבינו אמר לי: "הרי זה יום השמחה של אבי הבן. זוהי מצוה שיש לקיימה בשמחה (שבת קל ע"א) – ואני אלחיצנו?!"…
להשתומם! לא האורחים שאיחרו, ולא השעה שהתאחרה. רבינו הוא ה'מלחיץ'… איזו רגישות לצער הזולת!
לעולם אל תאכזב בעל שמחה!
כל כך גדלה חרדתו של רבינו לצער הזולת, ובפרט לבעלי שמחה. פעם בא לפניו אחד מתלמידיו לצרף חתימתו לתעודת רבנות. מתחילה סירב רבינו מכמה טעמים, ולבסוף נאות. אך תנאי התנה: "תבטיח לי שלעולם לא תאכזב את בעל השמחה! הוזמנת לברית, לנישואין, עשה כל שביכלתך להגיע, ובזמן"!
רבינו נזהר תמיד שמצידו לא יהיה שום עיכוב. אך פעם הזמינו אחד מתלמידיו לחתונתו, והודיעו רבינו שיגיע לחופה. החתן הציע נהג שיסיעו מביתו, אך רבינו סירב באומרו: "איני רוצה להיות חייב לאיש ולא אטרד בזמני, אבוא כבר במונית!"
במועד החופה, המתינו לבואו של רבינו אך לשוא. בראותם שהשעה מתאחרת, ערכו את החופה בלעדיו. למחרת פגש רבינו את החתן, כמה שמח לראותו, ואמר לו: "מחילה על אתמול! כבר היינו מוכנים בזמן, ממתינים למונית בכביש הראשי. חכינו למעלה משעה וחצי ולא באה"…
רבינו הזמינו לביתו, הראה לו קופסא גדולה עטופה בעטיפה נאה, ואמר: "זה הוכן עבורך כבר מאתמול!" ולא הסתפק בכך. הוא תחב לידו שטר של מאתיים דולר, ואמר: "קנסתי את עצמי על הצער שנגרם לך בהעדרי"…
