"והאנשים המסכנים האלה מה יהיה עליהם?", השיב לי מרן זצוק"ל. "הלא אין אפילו מי שיגיד להם הלכה אחת!…".
אמרתי לו שאני רוצה לגדול, ואז הוא קם ואמר לי: "וכי אני לא רוצה לגדול? אני הולך ומלמד במשך שעה וחצי ומספר סיפורים, ובשבילי זה ביטול תורה! בזמן הזה הייתי יכול להספיק הרבה יותר. לי מותר לבטל ואתה לא תבטל את עצמך? אתה רוצה את ההתקדמות האישית שלך, ושהם יישארו עמי ארצות גמורים? אתה תאכל בשר והם יאכלו חצץ?" [הלמוד נמשל למאכל ומשקה, כפי שדרשו רבותינו (חגיגה יד ע"א) על הפסוק "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה)].
ואז סיים ואמר: "אל תדאג, תלך, והקב"ה ישלם לך על זה כפל כפליים!".
שמעתי לדברי מרן והלכתי לשם [בשעות הערב, ולאחר מכן הייתי הולך לכולל ערב] ונדהמתי לראות ארבעה אנשים… אפילו מניין לא היה. אך לאט לאט ליקטנו מניין ותוך תקופה קצרה, פחות מחודש ימים, היו ארבעים איש מגיעים לשיעור, ועוד למעלה מעשרים מילדיהם!
לעומת זאת, אנשים שלא היו באים להתפלל בבית הכנסת, היו מתפללים בביתם או בכלל לא, ה' ירחם מחוסר ידיעה, היו מוכרים ארטיקים וגלידות ביום שבת קודש.
בחסדי ה' יתברך, לאט לאט התחילו אותם אנשים להתעניין בדברי התורה הקדושה, והיו שואלים שאלות בהלכה. כיום הם יראי שמים בתכלית, וקובעים עתים לתורה. בניהם – תלמידי חכמים מופלגים וכל נכדיהם זרע קדש ברך ה'!
