ירדתי במדרגות של הדירה המיוחדת והמטופחת ולבי נצבט בקרבי. הלוא זה בדיוק המעון הנכסף שחיפשתי וחלמתי שנים לא מעטות, כדי לשכן בו את בני משפחתי ההולכים ותופשים נפח בלי עין רעה. כשמברכים "כן ירבו" מתכוונים – ברוך השם – אֵלַי.
ועכשיו, מדרגה אחרי מדרגה, אני צריך לעשות עם עצמי מאבק פנימי לא פשוט. לוותר או לא לוותר. ואם לוותר, מי מכריח אותי? שהצד ההוא ירד מהעץ ויחפש אלטרנטיבה אחרת… למה דווקא אני?!
ואם לא לוותר, אז רגע רגע, מי שמך בעל-הבית על העולם?! מי התיר לך להשתמש בכח הפיננסי היותר מוצלח שיש לך כרגע, כדי לדחוק את המתמודד הנוסף?
בקיצור, הרב לוי, מדובר בדירה בת חמישה חדרים, קומה שניה, עם מעלית. לובי הבניין מאד מאיר עיניים. החדרים גדולים, הסלון משקיף לנוף ירקרק עם אופק של שמים אינסופיים, המטבח רחב-ידיים עם פינת אוכל שהיא הרבה-הרבה יותר מפינה. בקיצור, הבית החביב הזה מתאים כמו כפפה ליד למשפחתנו. כל צורך של כל ילד נענה בהרווחה, כולל חדרון עבודה קטן בשבילי צמוד למרפסת הענקית… אתה יכול להבין את מפח הנפש, והאכזבה העמוקה שתקפה אותי עקב ההחלטה לא להיכנס לעסקה, שאני כל כך חושק בה.
…ושתבין, המוכר ביקש סכום גבוה ביותר. 2.2 מיליון ש"ח, זה דרש ממני להוסיף עוד 150,000 למשכנתא המנופחת ממילא. סגן מנהל הבנק אמר לי – תוך כדי שיחה עם בעל הדירה – שלדעתו לא תהיה בעיה ותוך יומיים שלושה הבנק עומד לצידי עם התוספת המבוקשת. עיניה של אשתי נתלו בי ודחקו בי כאומרות: 'נו פרויקה, נו פרויקה, תעשה איתו זכרון דברים, גם בחלום הכי ורוד שלנו לא חשבתי שנזכה להיכנס בשערי הדירה המהממת הזו…'
ניסיתי להוריד 50,000 שקל מהמחיר, והלה היה עקשן. "בשום פנים ואופן לא! שני מיליון מאתים אלף! אם מתאים לך, עושים עכשיו זכרון דברים ויוצאים לדרך. מחר בבוקר שנינו אצל העורך דין, תכין מקדמה יפה, ושלום על ישראל".
פתאום חמותי על הקו.
"פרויקה אל תחשוב פעמיים, תפסיק להסס ולהתמקח איתו בשביל 20,000 פחות או יותר לא מפוצצים עיסקה שכזו, שתתן לכם הרחבה, הרווחה והמון שמחת חיים. צא מקופסת הגפרורים והיכנס לארמון, פרויקה. בעלי אומר שהוא מוכן להעביר לכם 10,000 שקל כדי להקטין את הנזק…".
חמותי לוחצת, והנה חמי על הקו. "פרויקה אל תמצמץ, הבת שלי רוצה את הדירה, היידה תעשה זכרון דברים, אנחנו מאחריך, וכדאי שתדבר עם הוריך אולי גם הם ישחררו כמה לירות".
עכשיו גם חמי לוחץ, דמעה קטנה בעינה הימנית של אשתי, ואני נכנע.
או. קיי, אני אומר לו, נעשה זיכרון דברים על 2.2 מיליון ושיהיה לברכה. רק תסביר לי למה אתה לא מוריד כמה גרושים מעל המחיר נקוב, שאלתי את המוכר.
"תקשיב פרויקה, יש לי קונה רצינית, שמוכנה לשלם שני מיליון מאה חמישים אלף. עקרונית סגרתי אתה, אבל לא חתמנו חוזה ולא זיכרון דברים. סיכמנו שאם היא תשיג את הסכום תוך חודשיים-שלושה, נסגור. דא עקא שהמשכנתא שלה מעוכבת המון זמן ע"י הבנק", הסביר לי.
מדוע? שאלתי.
"תראה פרויקה, מדובר באשה אלמנה עם מספר ילדים, היא עדין בתוך שנת האבל, בעלה נפטר לא מכבר, והדירה מחולקת גם ליורשים, עפ"י ההלכה והחוק גם יש להם חלק בדירה. עכשיו הם מנסים לשנות את צו-הירושה, כדי להוציא את הבנים בהסכמתם כמובן, מן הירושה, אבל העסק נמשך ונמרח כבר ארבעה חודשים וחצי, ואני די לחוץ. והנה הגעת, הוספת מעליה סכום נאה של חמישים אלף ובשעה טובה סוגרים", עדכן המוכר.
אלמנה? אלמנה מהפכת בחררה ואתה לא מעדכן אותי? זה נשמע לא טוב, טענתי.
המוכר, יהודי חביב וירא שמים קצת מבין ענין, משיב לי: "תשמע, שנינו יראי שמים, אתה אומר שהיא מהפכת בחררה ושאתה לא בסדר. שומע. מה יותר נכון וראוי מאשר להרים טלפון לרב שלי שהוא מורה הוראה, ונשמע מה יש לו לומר בנידון".
אמר ועשה. ורבו מעבר לקו שואל מפה, חוקר משם, בודק אי שם, פותח ספר, חוכך בדעתו ופוסק: "עפ"י הנתונים היבשים שהשמעתם, אין כאן שום איסור של חטיפת החררה מידי המהפך בה, אין שום מניע שלא תסגרו את העסקה ביניכם. בהצלחה".
"יופי שמעת, הבה ונסגור את הפרטים בינינו", דחק בי המוכר.
גם לי יש רב, וגם הוא מורה הוראה, השבתי למוכר. רבך השיב כפי שהשיב, הבה נשמע מה אומר בנדון רבי ומורי.
הפלא ופלא כבוד הסופר, גם רבי ומורי, שהוא דיין מיומן וותיק משיב באותה רוח דברים. "עפ"י ההלכה אין שום מניע שתבצעו את העסקה, כרגע – עפ"י הדין – החררה בידך…". הרב שלי פסק מדיבורו, נשם עמוק והוסיף את המשפט הבא: "נכון, ההלכה לצידך ואף אחד לא יבוא בטענה כלפיך אם תרכוש את הנכס, אלא שיש כאן צד של צער אלמנה. קרוב לוודאי שכשהיא תשמע שהדירה נמכרה והכל בגלל העיכובים של הבנק או הרשויות שאין בכוחה כרגע לגבור עליהם, היא תזיל דמעה. וכי חסרות דירות בעולם? למה להתעסק עם דמעתה של אישה מיוסרת?"
עיניה של רעייתי הפכו רכות ונוגות.
המוכר אף הוא נאלם דום.
לחצתי לו יד בחום רב, וסיכמתי את המפגש בינינו: אתה איש יקר, ודירתך נפלאה ועונה בדיוק על מה שחלמנו ורצינו, וברוך השם גם מבחינה כספית יכולנו להתמודד עם המחיר. אבל דמעה של אלמנה. אתה מבין?"
ר' לוי, עַיין בפתח דבריי. ירדתי במדרגות עם לב צבוט ומכווץ. מצד אחד חשתי מאוכזב ושבור ומצד שני מעודד עם תחושת הצלחה שגברתי על היצר. אבל הדירה, אווף, הדירה החלומית, חמקה מבין אצבעותי.
פרק ב'
אגלה לך, שיש לי תפקיד מסוים במוסד ציבורי חשוב. למחרת בבוקר ערכתי בדיקה יסודית מה בעצם מעכב את המשכנתא של הגברת. נו טוב, לא נלאה אותך, מדובר היה בכמה פרטים טכניים תקועים, ולאחר שהפעלתי לחץ וקשרים מסוימים במקומות הנכונים הבטיחו לי שהעסק שלה מתקדם. נשמתי לרווחה.
אחרי הצהריים אחד, בעוד הנני משרך רגלי לכיוון דירתי, המכונה בז'רגון המשפחתי קופסת גפרורים, ידיד שלי – מנחם – על הקו. "פרויקה, באיזה רחוב אתה נמצא?"
נכנסתי כרגע לתחילת רחוב החבצלות. "עצור במקום…" הורה לי. משמאלך בנין מספר ארבע, עלה לקומה ראשונה, דפוק בדלת השמאלית של משפחת ירדני, הם מוכרים את הדירה, עוד לא שמו שלט, לך תציץ".
אדון 'קוטף סיפור', נכנסתי לדירה וכמעט נפלתי מהתרגשות. דירה יותר רחבה ונוחה מן הקודמת, הנוף יותר מרשים, היא קרובה למוסדות החינוך של ילדי ולקהילה שלי. בקיצור, אם ההיא היתה 100% מתאימה לנו, זו הנוכחית מתאימה במיליון אחוז, אם יש דבר כזה.
וכמה רוצה כבודו? שאלתי את ירדני המוכר.
"1.8 מיליון וסוגרים", אומר לי ירדני.
כעבור רבע שעה נכנסה אשתי, עשתה סיור זריז, תלתה בי עיניים דוחקות והבנתי הכל. מיד עשינו זכרון דברים. ועכשיו לסיכום הדברים – שים לב: מצאתי דירה גדולה ונוחה יותר, במחיר הרבה יותר זול, באיזור הרבה יותר נוח מבחינת הכל, והכי חשוב, לא היפכתי בחררה למרות שהתירו לי. חכה רגע ר' לוי, לא סיימנו…
פרק ג'
יצאנו רעייתי ואני מן הדירה מרוצים עד השמים, זיכרון הדברים בכיסי, המשכנתא תצטמצם בהרבה. הפינוי של ירדני זריז. צלצול בפלאפון הכשר שלי. על הקו האלמנה: "רציתי לבשר לך שכרגע הזרימו לנו את המשכנתא, ואנחנו בדרך לחתימת חוזה. תודה רבה לך מכל הלב".
