אחד ממפעליו הגדולים ביותר של מרן מלכא, היה חינוכם הטהור של ילדי ישראל. חינוך הבנים והבנות על אדני התורה והיראה, היה מן הדברים שעמדו בראש מעייניו של מרן. חינוך ילדי ישראל נגע לליבו כל כך, עד שעבורו היה מוכן גם להתנתק לזמן קצר ממשוש חייו, מלימוד התורה הקדושה.
המעשה הבא ילמדנו, כי עבור חינוכם של ילדי ישראל היה מרן מוכן למחול גם על כבודו.
פעם נכנס אל חדרו של מרן מנהל תלמוד תורה, שהרבה להתייעץ במרן, והחל מספר: "כבוד הרב, יש לי תלמיד, בכיתה ב', שאביו רוצה להוציאו מהתלמוד תורה, ולהעבירו לבית ספר ממלכתי. דיברנו עם האב וניסינו להשפיע עליו, אבל הוא מסרב לשמוע! האב טוען כל העת, שבתלמוד תורה לא יזכה הבן לקבל תעודת בגרות, ולא יוכל להתפרנס בכבוד. ואילו בבית הספר יובטח לו עתיד כלכלי טוב".
מרן שמע את דברי המנהל, וליבו נצבט בקרבו. "רבונו של עולם" מלמל, "מה יהיה על הילד הרך? כיצד יתחנך לתורה ולקדושה, אם לא ילמד בתלמוד תורה?" דמעה רותחת נקוותה בזוית עינו.
הוא התהרהר מעט ולפתע קם ממקומו, ואמר למנהל: "בוא, הולכים". המנהל לא הבין. "לאן הולכים?" שאל, המום מעט.
"אנו הולכים לאביו של הילד, לשכנע אותו שישאיר את הילד בתלמוד תורה" אמר מרן, והזדרז ללבוש את גלימתו ומצנפתו.
"האומנם?!" נרעש המנהל, "לא ציפיתי שמרן יטריח את עצמו עבור כך. באתי לבקש עצה, הדרכה, ברכה לכל היותר. לא היה בכוונתי להטריח את רבנו".
אבל מרן לא אבה לשמוע. "כל טרחה שבעולם שווה כאשר על כף המאזנים עומד חינוכו הטהור של ילד יהודי!" הסביר למנהל בעודו סוגר את ספריו הרבים.
המנהל נשרך אחרי מרן, שיצא מן החדר וביקש מבני הבית שיזמינו את הנהג. בני הבית לא התכוננו לנסיעה הפתאומית. "אבא" אמר אחד הבנים, "הנהג יצא עם הרכב. הוא ישוב רק מאוחר יותר, ולא בזמן הקרוב".
מרן לא השתהה. הוא היסב פניו ופנה אל המנהל בשאלה: "היש רכב ברשותך?"
"אה, כן" גמגם המנהל, "יש ברשותי רכב".
"אם כך" נענה מרן, "ניסע ברכב שלך!"
"ברכב שלי?! המיושן והמקרטע?!" נדהם המנהל, אבל מרן זירז אותו: "חינוך ילדי ישראל עומד על הפרק! וכי מה זה משנה באיזה רכב נוסעים?"
בידיים רועדות פתח המנהל את דלת רכבו המיושן בפני מרן, מרן נכנס והתיישב בפשטות, והמנהל החל בנסיעה.
פרצופים נדהמים הביטו ברכבו של המנהל. עוברים ושבים לא האמינו למראה עיניהם. מרן גדול הדור נוסע ברכב מיושן, כאילו היה אדם מן השורה.
עד מהרה הגיעו לביתו של האב, ומרן הקיש בדלת. האב, שהציץ בעינית הדלת, כמעט שנתעלף. הוא פתח את הדלת בידיים רוטטות, ומרן נכנס ובירכו לשלום. הוא התיישב, סיפר לאב על מטרת בואו, והחל לשכנעו בדמעות שליש להשאיר את בנו בתלמוד תורה, למען יתחנך על ברכי המסורת.
ומי יכול לעמוד מול דבריו של מרן, היוצאים מן הלב? לא כל שכן עבור דמעותיו הנובעות ממעיין טהור ומורתח?
למותר לציין, כי דבריו של מרן עשו פירות והטביעו חותם בליבו של האב, כמו גם בליבם של שאר בני המשפחה. הילד נשאר בתלמוד תורה, גדל כיהודי ירא שמים, ובמרוצת השנים הפך לתלמיד חכם חשוב.
