בקיאותו ושקידתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בתורה היתה הפלא ופלא, ובפרט לכתוב תשובות רבות לאלפים ורבבות לזכות את הרבים להלכהו למעשה, היה יושב שעות על גבי שעות, וכותב לכל שואל ומבקש.
פעם אחת, באו לקחת את מרן למסור שיעור באשדוד. הרבנית מרגלית, אמרה כי מסכימה היא שיקחו את הרב למסור את השיעור, בתנאי שיחזירו אותו בשעה מוקדמת, אחת עשרה בלילה לכל היותר.
הנהג השיב לרבנית, כי הרי זה לא שייך, ולכל הפחות בשעה שתים עשרה וחצי ואולי יותר, יחזרו אל הבית.
אמרה הרבנית, היודע אתה מה היה לרב אתמול?
השיב הנהג כי לא יודע, ושהרב לא סיפר לו.
החלה הרבנית לספר, כי אתמול הרב הגיע בשעה אחת בלילה אל הבית.
תמיד היתה הרבנית מחכה לבעלה הגדול, והיתה מנדדת שינה מעיניה עד שיבוא ומגישה לו כוס תה חם, שילגום ממנו וירווה את צמאונו.
הנה כאשר הגיע הרב אל הבית, הציעה הרבנית לרב כוס תה רכרגיל והניחה אותו על השלחן.
הרב ביקש את סליחתה של הרבנית, משום שכמה דקות הוא צריך לכתוב איזה דבר, וכנראה שבדרך חשה על איזה הלכה מסוימת ועלו במוחו איזה ראיות וכיוצא בזה, וחושש שישכח את מה שעלה במוחו. ולכן, צריך הוא לכתוב את הדברים, ולאחר מכן יבוא לשתות את כוס התה.
בעת כניסת הרב אל חדרו, הניחה הרבנית את כוס התה על שלחן המטבח, וחיכתה לבעלה הגדול.
"אני מגיע מיד" אמר הרב, "חמש דקות אני מעיין בספרים, וחוזר".
הרבנית הגדולה, חיכתה לבעלה הדגול, שיסיים את עיונו.
והנה, אט – אט חלף לו הזמן, והירח פינה את מקומו…
החלה השמש לזרוח מכיוון מזרח העולם… ובוקר חדש הפציע בעולם.
הרבנית מרגלית חבלי שינה ירדו על עיניה, ואט – אט נרדמה על מקומה…
בעת זריחת השמש, אחר כמה שעות, התעוררה הרבנית בבהלה…
