שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת שֶׁל מָרָן הָיָה שֻׁלְחָן שֶׁל תּוֹרָה. פָּנָיו שֶׁל מָרָן הֵאִירוּ בְּאוֹר יְקָרוֹת, בְּאוֹר קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הַשַּׁבָּת, וּמִפִּיו קָלְחוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְרַתְּקִים. בָּנָיו שֶׁל מָרָן, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּעֲלֵי שִׁעוּר קוֹמָה, פִּלְפְּלוּ עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְהִתְעַנְּגוּ עַל כָּל מִלָּה.

הַמַּעֲשֶׂה הַבָּא אֵרַע בְּאֶחָד מִימֵי הַשַּׁבָּת, כַּאֲשֶׁר מָרָן פָּתַח וְהִרְצָה בִּפְנֵי הַנּוֹכְחִים פִּלְפּוּל עָמֹק, הַנּוֹגֵעַ לְאֶחָד מִפְּסָקָיו שֶׁל יְדִידוֹ בַּנֶּפֶשׁ, הַגָּאוֹן הַגָּדוֹל רַבִּי בֶּן צִיּוֹן אַבָּא שָׁאוּל זצ"ל. מָרָן הִקְשָׁה וְתֵרֵץ, בָּנָה וְסָתַר, עַד שֶׁהִצִּיג לִפְנֵי בָּנָיו אֶת מַסְקָנָתוֹ הַמְּזֻקֶּקֶת.

"מָה אַתֶּם אוֹמְרִים עַל כָּךְ?" שָׁאַל מָרָן בְּחִיּוּךְ, וְהַבָּנִים הִבִּיעוּ אֶת הִתְפַּעֲלוּתָם מֵהַפִּלְפּוּל הֶעָמֹק וְהַמְּחֻדָּשׁ. "נִפְלָא עַד מְאוֹד", הִשְׁתָּאוּ.

"וּבְכֵן", חִיֵּךְ מָרָן בַּשֵּׁנִית, "דְּעוּ לָכֶם, כִּי אֶת הַמַּעֲרָכָה הַלַּמְדָנִית הַזּוֹ, חִדַּשְׁתִּי הַלַּיְלָה, תּוֹךְ כְּדֵי שֵׁנָה".

"מָה פֵּרוּשׁ?" נִדְהֲמוּ הַבָּנִים, וּמָרָן הִסְבִּיר: "קֹדֶם שֶׁעָלִיתִי לְמִטָּתִי עָסַקְתִּי בִּדְבָרָיו שֶׁל חָכָם בֶּן צִיּוֹן, וְכַאֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי, הִמְשִׁיךְ מֹחִי לָשֵׂאת וְלָתֵת בִּדְבָרָיו. וְהִנֵּה, הַפִּלְפּוּל – הֲרֵיהוּ לִפְנֵיכֶם…".

רַק רַבִּי מֹשֶׁה, הַבֵּן הַצָּעִיר, לֹא נִדְהַם וְלֹא הִשְׁתּוֹמֵם. הֵן בְּמוֹ עֵינָיו רָאָה, כֵּיצַד אֲפוּפָה וּבְלוּלָה שְׁנָתוֹ שֶׁל מָרָן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.

הָיָה זֶה כַּאֲשֶׁר הִשְׁגִּיחַ בִּמְסִירוּת עַל בְּרִיאוּתוֹ שֶׁל אָבִיו. בִּתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת, בָּהּ הָיָה מָרָן זָקוּק לְהַשְׁגָּחָה צְמוּדָה מַמָּשׁ, הֻתְקְנָה מַצְלֵמָה בְּחַדְרוֹ, וּבִשְׁעוֹת הַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הָיָה מָרָן עוֹלֶה לִישֹׁן, הָיָה רַבִּי מֹשֶׁה צוֹפֶה בַּמִּתְרַחֵשׁ מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ וּמַשְׁגִּיחַ עַל אָבִיו בִּמְסִירוּת.

פְּעָמִים רַבּוֹת בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה אֵרַע, שֶׁרַבִּי מֹשֶׁה הָיָה מַפְצִיר בְּמָרָן לַעֲלוֹת לִישֹׁן לְאַחַר יוֹם לִמּוּד עָמוּס בִּמְיֻחָד, אַךְ מָרָן הָיָה מְסָרֵב וּמְבַקֵּשׁ לִלְמֹד עוֹד וָעוֹד וָעוֹד.

גַּם כַּאֲשֶׁר הָיָה נֶעְתָּר לְבַסּוֹף וְעוֹלֶה לְמִטָּתוֹ, הָיָה רַבִּי מֹשֶׁה מַבְחִין כִּי לְפֶתַע, לְאַחַר זְמַן קָצָר, נֵעוֹר אָבִיו מִשְּׁנָתוֹ, קָם וְנוֹטֵל אֶת יָדָיו, וּמִתְיַשֵּׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן לִכְתֹּב.

שׁוּב הָיָה עוֹלֶה לִישֹׁן, וְשׁוּב הָיָה מִתְעוֹרֵר כַּעֲבוֹר זְמַן קָצָר כְּדֵי לִכְתֹּב. וְכָךְ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה.

"אַבָּא", הָיָה רַבִּי מֹשֶׁה שׁוֹאֵל בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם, "מַדּוּעַ אֵינְךָ יָשֵׁן בִּרְצִיפוּת?" וּמָרָן הָיָה מֵשִׁיב בְּפַשְׁטוּת: "וְכִי מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה צָפִים וְעוֹלִים בְּמֹחִי גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי יָשֵׁן? וּבְכֵן, הֲרֵינִי מִתְעוֹרֵר וְרוֹשֵׁם אוֹתָם…"

מתוך המאור הגדול 2, הרב אברהם אוחיון