קול עבר בעיירה: "על כל היהודים להתייצב בשעה 5:00 בבוקר בכיכר העיר המרכזית, מצוידים במזוודה אחת בת 10 ק"ג בלבד. אתם עוברים למחנה עבודה", אמרו להם הגרמנים. חלקם כבר שמעו אי אלו שמועות על הרג והשמדה, לא האמינו לדברי הנאצים וידעו כי הם יובלו גם כן להשמדה, אך רובם האמינו לצוררים, והחלו לארוז כמה שיותר חפצים יקרי ערך והכרחיים לחיים. היו שתפרו כסף בכיסים, הכניסו זהב לעקבים, או בלעו יהלומים על מנת להקיאם בדרך. הם לבשו בגד על בגד כדי להציל כמה שיותר חפצים מהבית, או כדי להתגונן מפני הקור פן יבוא, כי מי יודע, אולי יגלו אותם לסיביר…
"אבא שלי", סיפר אחד הניצולים היחידים מאותה עיירה, "לא התנהג כמו כולם. הוא לא ארז בגדים ולא החביא כסף וזהב, הוא קרא לי וביקש ממני שאגהץ לו את החולצה. הבטתי בו בעיניים רחמניות ואמרתי לעצמי 'הוא כנראה לא מבין לאן פנינו מועדות', 'אבא', זעקתי אליו, 'לשם מה אתה זקוק לחולצה מגוהצת? אנחנו הולכים להיהרג, או במקרה הטוב לעבוד בכפיה עבודות פרך!', 'בכל אופן', אמר לי אבא, 'גהץ לי בבקשה את החולצה'. כשסיימתי ביקש ממני אבא שאצחצח לו את הנעליים, ותמהתי עוד יותר, 'אבא! לא חבל על הזמן?! עוד מעט עלינו כבר להתייצב בכיכר, ולא ארזנו כלום!'
אבא לא התייחס להערותיי, לבש את החולצה, ענב את עניבתו והמשיך להסתדר כאילו הוא הולך לחתונה. כשסיימתי לעשות את כל בקשותיו של אבא, הוא שם לב לתמיהתי והסביר לי: 'ראה בני! האנשים שלוקחים איתם כסף, זהב ויהלומים, אינם יודעים שהגרמנים ימ"ש לא ישאירו אצלם כלום, הכל הם יבזזו להם או לפני המוות או אחרי המוות, אני, לעומת זאת, נתתי לך כעת מתנה יקרה שתציל את חייך, נאמר בתורה', המשיך אבא, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', בזכות הכיבוד אב שעשית ברגעים יקרים אלו, בעזרת ה' ינצלו חייך'.
"עומד אני כעת לפניכם בחתונת נכדי", סיים הניצול את סיפורו, "חי וקים. כמעט יחיד מכל העיירה שלי, ובטוחני שזכות זו של כיבוד אב בשעה גורלית כל כך, היא זו שעמדה לי בשעות המלחמה הקשות, כברכתו של אבי זכרונו לברכה".
