יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואילמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה.
בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האשה מאושרת, הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה, בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנות.
לזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו היתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב.
ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62, שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה. תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה, ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות.
למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים.
- * *
היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו.
"הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק.
"הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!…".
זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי… הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!!
"תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו.
- * *
גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים.
"אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב.
תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים, שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו.
בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה, בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה, עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל.
- * *
תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. העלמותו של בלקינד סמוך לפסח היתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה.
אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת הקמחא ד'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו.
יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין?
שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף.
השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי. פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך".
לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח.
"עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר".
הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין יאוש בעולם כלל. תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור.
בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך".
כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי".
בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור.
ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז.
"הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך…".
בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת.
חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה היתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף.
- * *
