בביתו של הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, שרר פעם צער גדול על אודות נעין כלשהו. היה זה בחודש אדר, והנה נקש על דלתו אברך מסוים כשפניו נפולות, וביקש להשיח לפניו את צערו: הוא חשב שיש לו חברותא לזמן הבא, אך לאחר מכן התברר לו כי הדבר לא יצא לפועל… "צרה" שהיתה משחק ילדים לעומת העניין שהעיק אז על רבי חיים זצ"ל.
אולם רבי חיים התייחס לכך בשיא הרצינות, הוא סגר את דלת חדרו כדי שבני ביתו לא ישמעו, והתחיל לרקוד ולשיר עם האברך "משנכנס אדר מרבין בשמחה"… כדי לשמחו ולהוציאו מצערו. וזאת, בלי שום התחשבות במצב הפרטי שלו.
