סיפר המגיד הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: "זכורני שבבית המדרש בו למדנו היה יהודי זקן מופלג, יותר מגיל תשעים, ולא פסק פיו מגירסא. יומם ולילה היה יושב ולומד בהתמדה בלתי ניתנת לתיאור. כה שקוע היה בלימודו עד שגם את סעודותיו היה אוכל בבית המדרש, תוך כדי עיון בספר. וכך היה יושב ולומד עד שחטפתו שינה, ותיכף כאשר היה מתעורר היה חוזר לתלמודו באותה מתיקות נפלאה, כאילו היה זה יומו הראשון בלימוד תורה. כך היה מנהגו כל השבוע. בערב שבת היו באים נכדיו ללוותו לבית אחד מבניו, ומיד בצאת השבת היה חוזר לבית המדרש לעוד שבוע של התמדה מופלאה.
הג"ר יעקב זצ"ל היה נזכר בערגה בדמותו של אותו זקן היושבת כפופה ורכונה על גמרא גדולה, נעזר בזכוכית מגדלת, ונעימת קולו הצרוד מתנגנת ומנעמת בלימוד התורה. אות ומופת, סמל ודוגמא היה לנו אותו זקן – מספר הג"ר יעקב זצ"ל, אך יחד עם זאת התנהגותו היה חידה בעינינו, מהיכן שואב הוא את כוחותיו הרבים לשקידת התורה, בגבורה עילאית כל כך??
פעם, כשהלך ליטול את ידיו לפת שחרית, התלווה אליו אחד הבחורים ושאל אותו: מאין לך כזה גישמאק בלימוד התורה? איך מגיעים לכזו מתיקות התורה? האם זו תכונה מולדת או תכונה נרכשת? התעניין התלמיד, ואם היא נרכשת – המשיך להקשות – כיצד היא נרכשת?
הזקן שמע את שאלתו, נטל את ידיו, ברך, פסע למקומו. ואחר שבצע את הלחם, ברך המוציא ואכל כזית, הגביה את עיניו ואמר לו: אם שאלת אענה לך, אך כדאי שתקרא לחבריך וגם הם ישמעו את התשובה.
וכך הוא סיפר: זכיתי ללמוד בישיבת וולוז'ין בעת פריחתה, בהנהגת שני ראשי הישיבה, הנצי"ב מוולוז'ין והבית הלוי מבריסק זצ"ל, הייתי בחור כישרוני, שהרי אם לא כן לא הייתי מתקבל לישיבה, אבל לא היה לי הרבה חשק ללמוד, סברותי היו חביבות על ה'בית הלוי', ובחביבות גדולה היה מעורר אותי על ההתמדה שלי שהיתה לוקה בחסר. אבל אני, נהניתי מהבטלה…
כל עוד התבטלתי לעצמי, היה ה'בית הלוי' מעלים עין, קיווה שמתיקות התורה תמשכני. אך יום אחד ראה אותי משוחח עם שני בחורים ומפריעם מלימודם. עד כאן, לזה כבר לא הסכים, הוא פנה אלי בקול נוקב ואמר: וועלוואלע וועלוואלע!! היודע אתה שחז"ל הקדושים אומרים שאפילו יחיד העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו?! ואם פוסק מלמודו, הקב"ה מפסיק, כביכול, בגללו?!
וועלוואלע וועלוואלע!! היודע אתה מה שאמרו חז"ל בפרקי אבות ששנים היושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, והקב"ה מאזין וכותב דבריהם.
וכך הוא זעק מנהמת לבו: וועלוואלע! האם אתה מעונין לסלק את השכינה מוולוז'ין?!
דבריו היוצאים מן הלב נכנסו אל ליבי פנימה, ידוע ידעתי כמה פעמים סילקתי את השכינה וגרמתי לה צער, ואת זה לא רציתי. כתשובת המשקל קיבלתי על עצמי לא להפסיק מלימוד התורה. לא היה קל, כמו כל ההתחלות הקשות, אך למרות כל הקשיים התעקשתי, והורעפה עלי ממרומים מתיקות התורה עד שאינני יכול כיום לעזוב אותה, כי מתוקה היא מדבש ונופת צופים.
