הכל כמעט מוכן, ההתרגשות גדולה והספירה לאחור ליום המיוחל החלה. עד ש……. במוצאי שמחת תורה הכל השתנה. הרוגים, פצועים, חטופים, אזעקות, מלחמת חרבות ברזל, השם

באותה השבת, היה שבת ר"ח והוצרכו להוציא שני ספרי תורה, הבעש"ט לקח ס"ת אחד, ואת הספר השני לקח אביו של רבי פנחס, והלך אחרי הבעש"ט לשולחן

לפני יום הכיפור נסע אביו של 'בעל התניא' לבעל שם טוב הקדוש כדי לקבל ממנו הדרכה, איך לנהוג עם הילד, הזהירו הבעל שם טוב הקדוש, לבל יספר לשום אדם על בנו, ועל גדולת בנו

לכל בן אדם יש כוחות שניתנו לו משמים, ויכולת לבחור מה לעשות איתם.

"אבא", זעקתי אליו, "לשם מה אתה זקוק לחולצה מגוהצת? אנחנו הולכים להיהרג, או במקרה הטוב לעבוד בכפיה עבודות פרך!". "בכל אופן", אמר לי אבא, "גהץ לי בבקשה את החולצה!"

ההבטחה שהתגשמה – והחלום שהזכיר

נשיא הקרי"ף, שבאותו זמן שהה במרוקו, הזדרז לבוא לצרפת כדי להיות נוכח במסיבה. אלא שלרב היו תוכניות אחרות בנוגע לאותו אדם.

מעשה קצר שמזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, וכמה גדול כוחה של כל תפילה, על אחת כמה וכמה כשהיא נאמרת מעמקי הלב בקול ובכוונה גדולה