דף יומי נידה מ״ג

וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ — קָא מַשְׁמַע לַן.

ולא כאשר השרץ נמצא בתוך תוכו בקומטו, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין תוך הקמט נחשב כתוך תוכו, אלא רק כאשר היה כלי בתוך התנור, ופתחו של כלי זה הוא מחוץ לתנור, ונפל לכלי שבתוכו.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קָנֶה בְּקוּמְטוֹ שֶׁל זָב, וְהֵסִיט בּוֹ אֶת הַטָּהוֹר — טָהוֹר. קָנֶה בְּקוּמְטוֹ שֶׁל טָהוֹר, וְהֵסִיט בּוֹ אֶת הַזָּב — טָמֵא.

א ועוד בענין טומאה בקומטו של אדם, אמר ריש לקיש: היה קנה או מוט נתון בתוך קומטו של אדם הטמא בטומאת זב, והסיט בו את האדם הטהור — אף שהזב מטמא בהיסטו, אדם זה הריהו טהור. ואם היה הקנה נתון בתוך קומטו של אדם טהור, והסיט בו את הזב — טמא הטהור בכך. שכן נטמא ככל הנושא את הזב, ובכלל טומאת משא אף אם נשא הטהור את הזב בבית סתריו.

מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם״ — זֶהוּ הֱסֵיטוֹ שֶׁל זָב, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ טוּמְאָה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הזב שהסיט בקנה שבקומטו את הטהור, אינו נטמא בכך — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יא) — זהו כוונת הכתוב "אשר יגע בו" הסיטו של זב. שלא מצינו (מצאנו) לו (כמותו) טומאה בכל התורה כולה, שמטמאת בהיסט, מלבד בטומאת הזב.

וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה, לְמֵימְרָא דֶּהֱיסֵט וּנְגִיעָה כְּיָדָיו, מָה הָתָם מֵאַבָּרַאי, אַף הָכָא מֵאַבָּרַאי.

ואפקיה רחמנא [והוציאתו, וכתבתו התורה] לטומאה שעל ידי היסט בלשון נגיעה, למימרא [לומר, ללמד] שטומאה על ידי היסט וטומאה שעל ידי נגיעה הרי הן כידיו. מה התם [שם], בטומאת מגע — הריהי מאבראי [מבחוץ], אף הכא [כאן] בטומאה שעל ידי היסט — מאבראי [מבחוץ].

אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי אֵינָן מְטַמְּאִין וְכוּ׳. זָב — דִּכְתִיב ״כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״ — עַד שֶׁיֵּצֵא זוֹבוֹ מִבְּשָׂרוֹ, בַּעַל קֶרִי — דִּכְתִיב ״וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״.

ב שנינו במשנתנו כי הנדה מטמאת עוד בהיות הדם בבית החיצון, ואף שלא יצא לחוץ, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין אלא משתצא טומאתם אל מחוץ לגופם. ומסבירים: דינו זה של הזב — משום דכתיב [שכן נאמר] בזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו" (שם ב) — עד שיצא זובו מבשרו. ודינו זה של בעל קרי — משום דכתיב [שכן נאמר] בטומאת בעל הקרי "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" (שם טז) — דווקא כאשר תצא אל מחוץ לבשרו.

הָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ וְכוּ׳. אוֹחֵז? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, כְּאִילּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם!

ג עוד שנינו במשנתנו שאם היה אוכל בתרומה והרגיש בתוך כך שנעקרה ממנו שכבת זרע ("הזדעזעו אבריו"), הריהו אוחז באמתו, באבר זכרותו, כדי לעצור את שכבת הזרע מלצאת, ובולע את התרומה שבפיו. שהרי אם תצא שכבת הזרע, ייטמא בכך, ויצטרך לפולטה ולהפסידה בכך. ושואלים: אוחז באמתו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין, הריהו עושה כמעשיהם של בני דור המבול, שהשחיתו דרכם בהוצאת שכבת זרע, וכאילו מביא בכך מבול לעולם!

אָמַר אַבָּיֵי: בְּמַטְלִית עָבָה. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּמַטְלִית רַכָּה, כֵּיוָן דַּעֲקַר — עֲקַר. וְאַבָּיֵי חָיֵישׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי, וְרָבָא — לְאוֹסוֹפֵי לָא חָיֵישׁ.

אמר אביי: כוונת משנתנו לומר שיאחז באמתו באמצעות מטלית עבה, ואין באופן זה משום חימום המביא לידי הוצאת זרע. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו באוחז באמתו במטלית רכה, ואולם במקרה זה, שכבר הרגיש שנעקרה ממנו שכבת זרע, מותר הדבר, שכיון שכבר עקר הזרע ממקומו — עקר, ובאחיזתו באמתו, אין הוא גורם עוד לעקירת זרע. והסבר שיטותיהם: אביי — חייש [חושש] שהמחזיק באמתו במטלית רכה, דילמא אתי לאוסופי [שמא יביא הדבר להוספה] בהוצאת הזרע שכבר נעקר ממנו. ואילו רבא — לאוסופי לא חייש [להוספה על הזרע שכבר נעקר אינו חושש].

וְהָתַנְיָא: לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן, שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁאֶצְבַּע בְּעַיִן — מַדְמַעַת וְחוֹזֶרֶת וּמַדְמַעַת.

ושואלים לשיטת רבא: והתניא [והרי שנויה ברייתא], למה זה האוחז באיברו דומה — לזה הנותן אצבע בעין, שכל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — העין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ואף זה המחזיק באיברו, גורם שיצא שוב ושוב ממנו זרע.

וְרָבָא, כֹּל אִחֲמוֹמֵי וַהֲדַר אִחֲמוֹמֵי בְּשַׁעְתָּא — לָא שְׁכִיחַ.

ורבא סבור כי כל מקרה של אחמומי והדר אחמומי בשעתא [חימום הגוף, וכמו במשנתנו שחש שנזדעזע גופו, ושוב חימום באותה שעה] הריהו לא שכיח [מצוי], ואין לחשוש בו להוצאה נוספת של זרע. ואולם במקרה של המחזיק באיברו, ובלא חימום, אפשר שיצא ממנו שוב ושוב זרע, וכדוגמת הנותן אצבע בעין.

אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵין כׇּל גּוּפוֹ מַרְגִּישׁ בָּהּ אֵינָהּ מְטַמְּאָה. מַאי טַעְמָא? ״שִׁכְבַת זֶרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא — בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ.

ד אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה בשעה שיצאה ממנו — אינה מטמאה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן בדין טומאת בעל קרי "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא טו, טז) אמר רחמנא [אמרה תורה] — דווקא בשכבת זרע הראויה להזריע (להפריה) הריהו נטמא, ורק זו שמרגיש ביציאתה ראויה להזריע.

מֵיתִיבִי: הָיָה מְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה, וְעָמַד וּמָצָא בְּשָׂרוֹ חַם — טָמֵא! תַּרְגְּמַאּ רַב הוּנָא: בִּמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּחֲלוֹמוֹ, דְּאִי אֶפְשָׁר לְשַׁמֵּשׁ בְּלֹא הַרְגָּשָׁה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: היה מהרהר בשנתו בלילה בדברים שיש בהם להביא להוצאת זרע, ועמד (וקם, והתעורר) ומצא את בשרו (אבר זכרותו) שהוא חם, ואולם לא חש שיצאה ממנו שכבת זרע — הרי זה טמא, הרי שטומאת קרי אף בשכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה! ומשיבים: כבר תרגמא [פירשה, העמידה] רב הונא את דברי הברייתא, שמדובר בה בזה שראה שהוא משמש מטתו בחלומו, וכיון שאי אפשר לשמש בלא הרגשה, בודאי אף הוא הרגיש, אלא שלאחר שניעור משנתו אינו מרגיש.

לִישָּׁנָא אַחְרִינָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ אֵינָהּ מְטַמְּאָה. מַאי אִיכָּא בֵּין הַאי לִישָּׁנָא לְהַאי לִישָּׁנָא? אִיכָּא בֵינַיְיהוּ: נֶעֶקְרָה בְּהַרְגָּשָׁה וְיָצְאָה שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה.

לישנא אחרינא [לשון אחרת], שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ — אינה מטמאה את האדם בטומאת קרי. ומבררים: מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא [מה, איזה הבדל יש בין הלשון הזו ללשון הזו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצאה שלא בהרגשה שאין זו כיריה בחץ. שללשון הראשונה הריהו נטמא בכך, וללשון השניה אין הוא נטמא בכך.

מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבָא. דְּבָעֵי רָבָא: נֶעֶקְרָה בְּהַרְגָּשָׁה וְיָצְתָה שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה, מַהוּ?

ומעירים: מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לשמואל, מיבעיא ליה [נשאל לו] לרבא. שכן בעי [שאל] רבא: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצתה ממנו שלא בהרגשה, מהו שתטמא משום בעל קרי.

תָּא שְׁמַע: בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֵטִיל מַיִם, לִכְשֶׁיָּטִיל מַיִם טָמֵא. שָׁאנֵי הָתָם, דְּרוּבַּהּ בְּהַרְגָּשָׁה נְפַק.

ומביאים פתרון לשאלה מזו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בעל קרי שטבל לטהרתו, ולא הטיל מים לפני טבילתו — לכשיטיל מים, הריהו טמא, שכן בתוך שיצאו ממנו מי רגליו, יוצא אגב כך גם מן הזרע שנעקר ממנו. ונטמא ביציאה זו, ואף שהיא שלא בהרגשה. ובודאי הטעם הוא משום שעקירת הזרע היתה בהרגשה. ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן שאני התם [שונה המקרה שם] משום שרובה של שכבת הזרע בהרגשה נפק [יצאה], ולכך הוא נטמא אף בזו שיוצאת ממנו שלא בהרגשה.

לִישָּׁנָא אַחְרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ אֵינָהּ מַזְרַעַת. אַזְרוֹעֵי הוּא דְּלָא מַזְרְעָא, הָא טַמּוֹיֵי מְטַמְּיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה״ — אֲפִילּוּ קֶרִי בָּעוֹלָם.

לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה הלכה] שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ — אינה מזרעת, שלא יווצר ממנה עובר. ומדייקים בדבריו: שכבת זרע שאינה יורה כחץ אזרועי [להזריע] — הוא דלא מזרעא [שאינה מזרעת], הא טמויי [הרי שלטמא] בטומאת קרי — הריהי מטמיא [מטמאה], שכן נאמר בבעל קרי: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה" (דברים כג, יא) — אפילו קרי בעולם (סתם) שאין בו כדי זריעה והולדה, הריהו מטמא.

בָּעֵי רָבָא: גּוֹי שֶׁהִרְהֵר, וְיָרַד וְטָבַל — מַהוּ?

ה ובענין דומה בעי [שאל] רבא: גוי שהרהר הרהור שיש בו להביא להוצאת זרע, ומתוך כך נעקרה ממנו שכבת זרע, ואולם לא יצאה אל מחוצה לו. ולאחר מכן ירד וטבל לשם גירות, והריהו מעתה יהודי. ואחרי כן יצאה ממנו שכבת הזרע, מהו דינו?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן, הָנֵי מִילֵּי לְחוּמְרָא, אֲבָל הָכָא דִּלְקוּלָּא — לָא אָמְרִינַן, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

וצדדי השאלה, אם תמצי [תרצה] לומר כי כלל הוא שבתר [אחר] העקירה אזלינן [אנו הולכים], ואף שאילו היה דבר שכזה קורה בישראלי, היה הוא נטמא בכך, בכגון זה שהיה בשעת העקירה גוי אינו נטמא בכך, ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה אמורים דווקא כאשר המסקנה לחומרא (וכדרך שנפסק כן אצל הישראלי, במקרה שכזה), אבל הכא [כאן, אצל הגוי], שאם נאמר שהולכים אחר העקירה, הרי זה לקולא [להקל] — שמא לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהולכים אחר העקירה. או דילמא [שמא], לא שנא [אינו שונה] דין זה בין הישראלי לבין הגוי, בין לחומרה ובין לקולא, תמיד הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.

בָּעֵי רָבָא: זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ, וְיָרְדָה וְטָבְלָה — מַהוּ?

ו ועוד בעי [שאל] רבא בענין דומה: האשה הזבה שנעקרו מימי רגליה (שהם טמאים כשאר מעיינות הזבה) ממקורם, וטרם יצאו מחוץ לגופה, וירדה וטבלה לטהרתה משום הזיבה, ורק אחר כך הטילה את מימי רגליה, מהו דינה?

אִם תִּמְצָא לוֹמַר בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן, הָנֵי מִילֵּי שִׁכְבַת זֶרַע, דְּלָא מָצֵי נָקֵיט לַהּ, אֲבָל מֵימֵי רַגְלֶיהָ, דְּמָצֵי נָקֵיט לַהּ — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

וצדדי השאלה, אם תמצא [תרצה] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן [אנו הולכים], ויש לנו איפוא לטמאה משום מי רגליה שנעקרו ממנה בהיותה זבה. ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה, אמורים דווקא בשכבת זרע, ומשום שלא מצי נקיט לה [שאינו יכול האיש לאחוז בה, לעצור בעדה מלצאת], אבל מימי רגליה, דמצי נקיט לה [שיכולה היא לעצור בה מלצאת] — לא אומרים אנו בהם שאחר העקירה אנו הולכים, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דין מי רגלים מדין שכבת זרע, שבזה ובזה הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.

בָּעֵי רָבָא: גּוֹיָה זָבָה שֶׁנֶּעֶקְרוּ מֵימֵי רַגְלֶיהָ,

ז ועוד בעי [שאל] רבא שאלה דומה: גויה זבה שאינה נחשבת כטמאה מן התורה (ורק מדברי חכמים הריהי כזבה לכל דבר) שנעקרו מימי רגליה בהיותה גויה,

וְיָרְדָה וְטָבְלָה — מַהוּ?

ולאחר מכן ירדה וטבלה לשם גירות, ומעתה הריהי כבת ישראל, מהו דינה במקרה זה?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר בָּתַר עֲקִירָה אָזְלִינַן, אַף עַל גַּב דְּמָצֵי נָקֵיט לְהוּ — הָנֵי מִילֵּי יִשְׂרְאֵלִית דִּטְמֵאָה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל גּוֹיָה זָבָה דִּטְמֵאָה דְּרַבָּנַן — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

וצדדי השאלה: אם תמצי [תמצא] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן אף על גב דמצי נקיט להו [אנו הולכים, אף על פי שיכולה לאחוז בהם שלא יצאו לחוץ], ומשום כך, אילו היה זה בישראלית הריהי טמאה, אבל גויה אינה נטמאת בכך מן התורה. ואולם אפשר לומר מצד שני הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בישראלית, שהיא טמאה טומאה דאורייתא [מן התורה], אבל גויה זבה, שאין היא טמאה אלא מדרבנן [מגזירת חכמים] — לא נאמר שהולכים אחר העקירה, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דינה של הגיורת מדינה של הישראלית לענין זה. ומסכמים: לא נפתרה בעיה זו, ותיקו [תעמוד] במקומה, ללא פתרון.

וּמְטַמְּאִין בְּכֹל שֶׁהֵן. אָמַר שְׁמוּאֵל: זָב צָרִיךְ כַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ״.

א שנינו במשנתנו שהזיבה והקרי מטמאין את האדם שיצאו ממנו בכל שהן. אמר שמואל: על מנת שייטמא האדם בזב צריך שתצא ממנו זיבה כשיעור שיש בה כדי חתימת (סתימת) פי האמה (פתח אבר הזכרות), שכן נאמר בדינו של הזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו... או החתים בשרו מזובו טומאתו היא" (ויקרא טו, ג).

וְהָאֲנַן תְּנַן: מְטַמְּאִין בְּכׇל שֶׁהֵן! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זָב צָרִיךְ כַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו כי הזיבה והקרי מטמאין בכל שהן? ומשיבים: הוא שמואל שאומר את שיטתו זו, סבור כר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר משום [בשם] ר' ישמעאל: על מנת שייטמא האדם בזב צריך שתצא ממנו זיבה כדי חתימת (סתימת) פי האמה, ולא הודו לו חכמים לר' ישמעאל, ולדעתם די לטומאה בשיעור כלשהו. ומשנתנו כשיטת חכמים, ואילו שמואל סבור כשיטת ר' ישמעאל.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ״.

ודנים בשיטה זו, מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטה זו של ר' ישמעאל — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא". הרי שהזיבה צריך שתהיה בה כדי חתימת האיבר.

וְרַבָּנַן? הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ: לַח מְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא יָבֵשׁ.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], החלוקים על ר' ישמעאל, מה הם למדים מהכתוב הזה? — לדעתם הכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללמד הלכה אחרת בדיני הזב, שרק זוב לח שיש בו כדי להחתים את בשר האדם, בהיותו נוזלי, הוא שמטמא בזיבה, ואינו מטמא בהיותו יבש.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הָהוּא מֵ״רָר״ נָפְקָא.

ושואלים לצד האחר, ור' ישמעאל שלמד מכתוב זה את שיטתו בשיעור הזיבה, מנין הוא למד את ההלכה שרק הזיבה הלחה היא שמטמאה? ומשיבים: הדין ההוא מהכתוב באותו פסוק "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו" נפקא [יוצא, נלמד].

וְרַבָּנַן? הָהוּא לְמִנְיָנָא הוּא דַּאֲתָא: ״זוֹבוֹ״ — חֲדָא, ״רָר בְּשָׂרוֹ״ — תְּרֵי, ״אֶת זוֹבוֹ״ — תְּלָת, לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת שֶׁחַיָּיב בְּקׇרְבָּן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו את דין הזיבה הלחה שמטמאה מ"או החתים" מה למדים הם מהכתוב "רר בשרו את זובו"? — לדעתם הכתוב ההוא למנינא [ללמדנו את מספר] ראיות הזיבה, שבהן נטמא הזב הוא דאתא [שבא]. נאמר בכתוב "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא", וללמדנו: "זובו" — הרי זו ראיה חדא [אחת], "רר בשרו" — הרי זו תרי [שתי] ראיות, "את זובו" — הרי זו תלת [שלוש] ראיות. ומכאן לימד הכתוב על זב בעל שלש ראיות שהוא חייב בקרבן.

״אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טָמֵא״, מִקְצָת זוֹבוֹ טָמֵא, לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִנְיָנָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי סִימַאי.

ומסוף הפסוק בו נאמר "או החתים בשרו מזובו טמא הוא" למדים כי מקצת זובו, אף זה שלא ראה שלוש ראיות זיבה, הריהו טמא. ומכאן לימד הכתוב על זב בעל שתי ראיות שאף שאינו מביא קרבן, הריהו מטמא משכב ומושב. ושואלים: ולשיטת ר' ישמעאל, שלמד מהכתוב "רר בשרו את זובו" שאין הזיבה מטמאה אלא בלחה, מנינא מנא ליה [מניין הראיות שהזב נטמא בהן מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מדרשתו של ר' סימאי.

דְּתַנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מָנָה הַכָּתוּב שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ ״טָמֵא״, שָׁלֹשׁ וּקְרָאוֹ ״טָמֵא״. הָא כֵיצַד? שְׁתַּיִם לַטּוּמְאָה, וְשָׁלֹשׁ לַקׇּרְבָּן.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' סימאי אומר: נאמר בזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו.. טומאתו היא". שם, ב—ג). הרי שמנה הכתוב בפסוק הראשון שתים ראיות של זיבה ("זב מבשרו", "זובו") — וקראו "טמא" ("טמא הוא"). ולאחר מכן, בפסוק הבא, חזר הכתוב ומנה שלש ראיות ("זובו", "רר בשרו", "את זובו") — וקראו "טמא" ("טומאתו היא"). הא [הרי] כיצד ניישב שני כתובים אלה? אלא בשתים ראיות — הריהו זב לענין טומאה בלבד, ואילו בשלש ראיות — הריהו זב אף לענין קרבן.

וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ מִ״זֹּאת תִּהְיֶה טוּמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״, ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבָּעֵי לֵיהּ עַד שֶׁיֵּצֵא מִבְּשָׂרוֹ.

ושואלים: ולמאן דנפקא ליה תרוייהו [ולמי, לחכמים החולקים על ר' ישמעאל, כפי שהוסברו דבריהם למעלה, שיוצאים, שנלמדים להם שניהם, גם דין הטומאה וגם דין הקרבן] מהאמור בפסוק השני, "ו זאת תהיה טומאתו בזובו... טומאתו היא", אם כן האמור בפסוק הקודם "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מאי עביד ליה [מה עושה בו, מה הוא לומד ממנו]? ומשיבים: מבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו כי אין הזב נטמא אלא עד שיצא הזיבה מבשרו.

״זוֹבוֹ טָמֵא״ לְמָה לִי? לִימֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא.

ואילו סופו של הפסוק הקודם שנאמר בו "זובו טמא" למה לי? לימד על הזוב (טיפת הזיבה כשלעצמה) שלא רק שהוא מטמא את האדם שזב ממנו, אלא שאף הוא, הזוב עצמו, טמא ומטמא אחרים במגעו.

אָמַר רַב חֲנִילַאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁכְבַת זֶרַע — לְרוֹאֶה בְּמַשֶּׁהוּ, לְנוֹגֵעַ בְּכַעֲדָשָׁה. וְהָאֲנַן ״מְטַמְּאִין בְּכֹל שֶׁהֵן״ תְּנַן! מַאי לַָאו לְנוֹגֵעַ? לֹא, לְרוֹאֶה.

ב שנינו שהזיבה ושכבת הזרע נטמאים בה הזב ובעל הקרי בכל שהוא. אמר רב חנילאי משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: שיעור שכבת זרע המטמא, לאיש הרואה שכבת זרע — טומאתו במשהו, ואילו לנוגע בשכבת זרע — רק כשיש בשכבת הזרע שיעור כעדשה. ושואלים: והאנן [והרי אנו] כי הזיבה ושכבת הזרע מטמאין בכל שהן תנן [שנינו] במשנתנו. מאי לאו [האם אין] הכוונה לאדם הנוגע בשכבת זרע, שנטמא בכלשהו! ודוחים: לא, הכוונה היא לאדם הרואה שכבת זרע, אבל הנוגע אינו נטמא בפחות מכעדשה.

תָּא שְׁמַע: חוֹמֶר בְּשִׁכְבַת זֶרַע מִבְּשֶׁרֶץ, וָחוֹמֶר בְּשֶׁרֶץ מִבְּשִׁכְבַת זֶרַע. חוֹמֶר בְּשֶׁרֶץ — שֶׁהַשֶּׁרֶץ אֵין חֲלוּקָה טוּמְאָתוֹ, מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּשִׁכְבַת זֶרַע. חוֹמֶר בְּשִׁכְבַת זֶרַע — שֶׁהַשִׁכְבַת זֶרַע מְטַמֵּא בְּכֹל שֶׁהוּא, מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּשֶׁרֶץ.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: חומר (חומרה) יש בטומאת שכבת זרע יותר מב טומאת השרץ. וכן יש חומר דין בטומאת השרץ יותר מב טומאת שכבת זרע. ומפרטים: חומר בטומאת השרץ מטומאת שכבת זרע — שכן שרץ אין חלוקה (הבחנה) בטומאתו של השרץ, מה שאין כן בשכבת זרע, שיש המטמא ויש שאינו מטמא. ומן הצד האחר, יש חומר בטומאת שכבת זרע — שכן השכבת זרע מטמא בכל שיעור שהוא, מה שאין כן בשרץ, שאינו מטמא בפחות משיעור כעדשה.

מַאי לַָאו לְנוֹגֵעַ? לָא, לְרוֹאֶה.

מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי הברייתא הללו ששכבת הזרע מטמאה בכל שהוא לנוגע בה? ושלא כדברי רב חנילאי! ודוחים: לא, הכוונה היא דווקא לרואה שכבת זרע, אבל הנוגע בשכבת זרע אינו נטמא בפחות מכעדשה.

וְהָא דּוּמְיָא דְּשֶׁרֶץ קָתָנֵי, מָה שֶׁרֶץ בִּנְגִיעָה — אַף שִׁכְבַת זֶרַע בִּנְגִיעָה! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שׁוּם שֶׁרֶץ קָתָנֵי, וְשׁוּם שִׁכְבַת זֶרַע קָתָנֵי.

ושואלים על כך: והא דומיא [והרי בדומה] לשרץ קתני [שנה] את דינה של שכבת הזרע, ומן ההשוואה לשרץ נאמר: מה טומאת שרץ — הריהי טומאה הבאה בנגיעה, אף הטומאה האמורה בברייתא בשכבת זרע — היא טומאה הבאה בנגיעה! אמר רב אדא בר אהבה בתשובה: אין ההשוואה בברייתא בין דרך טומאת שכבת זרע ודרך טומאת השרץ, אלא שום [שם, מהות] טומאת שרץ קתני [שנינו], ושום [ושם] שכבת זרע קתני [שנינו], שטומאתו של השרץ בנגיעה בשיעור כעדשה, וטומאתה של שכבת זרע בראיה היא בשיעור כלשהו.

וְשֶׁרֶץ לָא מְטַמֵּא בְּמַשֶּׁהוּ? וְהָא אֲנַן תְּנַן: הָאֵבָרִים אֵין לָהֶם שִׁיעוּר, פָּחוֹת מִכְּזַיִת בְּשַׂר הַמֵּת, וּפָחוֹת מִכְּזַיִת בְּשַׂר נְבֵלָה, וּפָחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ.

ושואלים עוד: והאם השרץ לא מטמא אף בשיעור משהו? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה במסכת אהלות]: האברים של הדברים המטמאים (כגון המת, הנבילה, השרץ) אין להם שיעור לטומאתם, אם הם שלמים, ואף איבר שיש בו פחות מכשיעור כזית, והוא מבשר המת, וכן איבר שיש בו פחות מכזית והוא מבשר נבלה, וכן איבר שיש בו שיעור פחות מכעדשה והוא מן השרץ, הרי כל אלו מטמאים. וכיצד זה שנינו בברייתא שיש שיעור לטומאת השרץ, בכעדשה?

שָׁאנֵי אֵבֶר — דְּכוּלֵּיהּ בִּמְקוֹם עֲדָשָׁה קָאֵי, דְּהָא אִילּוּ חָסַר פּוּרְתָּא אֵבֶר — מִי קָמְטַמֵּיא?

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינו של אבר מן השרץ, שמטמא אף בפחות משיעור כעדשה — משום דכוליה [שכולו, שהוא בשלימותו] במקום שיעור כעדשה קאי [עומד, נחשב]. וראיה לדבר, דהא [שהרי] אילו חסר פורתא [מעט] מאבר השרץ (ואין בו שיעור כעדשה) — מי קמטמיא [האם הוא מטמא]?!

שִׁכְבַת זֶרַע דַּחֲלוּקָה טוּמְאָתוֹ — מַאי הִיא? אִילֵימָא בֵּין יִשְׂרָאֵל לִדְגוֹיִם — הָכִי נָמֵי אִיכָּא עַכְבָּר דְּיָם וְעַכְבָּר דְּיַבָּשָׁה!

שנינו בברייתא כי שכבת זרע חלוקה טומאתו, ושואלים: מאי [מה] היא עניינה של חלוקה זו? אילימא [אם תאמר] שהכוונה שחלוקה טומאת שכבת זרע בין ישראל שנוהגת בהם לבין הגוים שאינה נוהגת בהם — הכי נמי איכא [כך גם כן יש] חלוקה בטומאת השרץ, בין עכבר של ים שאינו מטמא, ובין עכבר של יבשה שמטמא!

אֶלָּא, בֵּין קָטָן לְגָדוֹל.

אלא הכוונה היא שחלוקה טומאת שכבת זרע בין זו של הקטן (שאין נחשבת שכבת זרע, ואינו מטמא בה) לבין זו של הגדול (שמטמא בה). בעוד שבטומאת השרץ אין חלוקה שכזו, בין השרץ הגדול והקטן, ששניהם מטמאים.

אָמַר רַב פָּפָּא: כְּתַנָּאֵי, מִנַּיִן לְרַבּוֹת נוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ אִישׁ״.

ג אמר רב פפא: שיעורה של שכבת זרע המטמאת את הנוגע בה הוא כתלוי במחלוקת תנאי [תנאים]. שכן שנינו בברייתא: מנין לרבות אף את הנוגע בשכבת זרע, שיהא דינו כנוגע בשרץ, שאינו נטמא אלא בשיעור כעדשה? — תלמוד לומר בפרשת טומאת השרץ "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו" (ויקרא כב, ה). ולשון ריבוי זה באה ללמד שאף בטומאת שכבת זרע כך הדין.

וּפְלִיגִי תַּנָּאֵי בְּעָלְמָא, דְּאִיכָּא דְּאָמְרִי: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ.

ופליגי תנאי בעלמא [ונחלקו תנאים בכלל], בכללי דרך הלימוד של דבר אחד מחבירו, דאיכא דאמרי [שיש שאומרים]: שבכל מקרה בו נלמד דינו של דבר אחד מדינו של דבר אחר, יש לדון (ללמוד) מינה [ממנה, מהדבר המלמד], וללמוד עוד מינה [ממנה] אף לשאר הדברים שיש בדבר המלמד שינהגו בדבר הנלמד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דון מינה [ממנה] ואולם אוקי באתרא [העמד אותה, את הדבר הנלמד במקומה], שאין להעתיק כל האמור בדבר המלמד ולתיתו בדבר הנלמד. ומחלוקת תנאים זו שייכת אף בענייננו.

לְמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ — מָה שֶׁרֶץ בִּנְגִיעָה, אַף שִׁכְבַת זֶרַע בִּנְגִיעָה; וּמִינַּהּ — מָה שֶׁרֶץ בְּכַעֲדָשָׁה, אַף שִׁכְבַת זֶרַע בְּכַעֲדָשָׁה.

שכן למאן דאמר [למי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה], נאמר: מה שרץ — טומאתו בנגיעה, אף שכבת זרע — טומאה יש בה גם בנגיעה. ועוד נוסיף ונלמד מינה [ממנה], מטומאת שרץ לטומאת שכבת זרע, באופן זה: מה טומאת השרץ — שיעורה בכעדשה, אף טומאת שכבת זרע — שיעורה בכעדשה.

וּלְמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ, מָה שֶׁרֶץ בִּנְגִיעָה — אַף שִׁכְבַת זֶרַע בִּנְגִיעָה, וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ — מָה שִׁכְבַת זֶרַע לָרוֹאֶה בְּמַשֶּׁהוּ, אַף לַנּוֹגֵעַ בְּמַשֶּׁהוּ.

ולמאן דאמר [ולמי שאומר] דון מינה ואוקי באתרא [למד ממנה ואולם העמד אותה במקומה], יש לומר: מה שרץ — בנגיעה, אף שכבת זרע — בנגיעה, ואוקי באתרא [והעמד את טומאת שכבת זרע במקומה] — מה שכבת זרע, לרואה עצמו — שיעור טומאתה הוא במשהו, אף לנוגע בשכבת זרע — שיעור טומאתה הוא במשהו.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּמֵ״אוֹ אִישׁ״ דְּשֶׁרֶץ קָמְרַבֵּי לֵיהּ? דִּילְמָא מֵ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ קָמְרַבֵּי לֵיהּ, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ?

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא בשאלה על דבריו אלו: ממאי [ממה, מניין לך] שמ הכתוב "או איש" האמור בטומאת שרץ קמרבי ליה [הוא מרבה אותו] את דין הנוגע בשכבת זרע, דילמא [שמא] מהאמור בפסוק הקודם "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", שעניינו טומאת שכבת זרע, קמרבי ליה [הוא מרבה אותו], את הנוגע בשכבת זרע. והרי דכולי עלמא [שכולם, כל התנאים] מסכימים שכאשר דבר נלמד מעניינו, אנו אומרים דון מינה ומינה [ממנה וממנה], ונסיק, שכשם שלמדנו דין נגיעה בשכבת זרע מדין ראייתה שמטמאה, כן נלמד לשיעור טומאת נגיעתה שמטמאת בכלשהו, כראייתה!

שַׁיְילִינְהוּ לְתַנָּאֵי, אִיכָּא דְּתָנֵי כְּרַב פָּפָּא, וְאִיכָּא דְּתָנֵי כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן.

ונמסר כי שיילינהו לתנאי [שאלו את התנאים, שוני המשניות והברייתות] כיצד הם גורסים בברייתא זו, האם נלמד דין הנגיעה בשכבת זרע מ"או איש" האמור בטומאת שרץ או מ"או איש" האמור בטומאת שכבת זרע, איכא דתני [יש מהם ששנה] ברייתא זו כרב פפא, שנלמד דין הנגיעה בשכבת זרע מ"או איש" האמור בטומאת השרץ, ואיכא דתני [ויש ששנה] בברייתא זו כרב הונא בריה [בנו] של רב נתן, שדין נגיעה בשכבת זרע נלמד מ"או איש" האמור בשכבת זרע.

מַתְנִי' תִּנוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד — מִטַּמְּאָה בְּנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים — מִטַּמְּאָה בְּזִיבָה.

ד משנה התנוקת אף שהיא בת יום אחד שראתה דם מטמאה (נטמאת) בטומאת הנדה. והתינוקת שהיא בת עשרה ימים, שראתה דם במשך שלושה ימים בזה אחר זה, לאחר שבעת ימי נדות — הריהי מטמאה (נטמאת) בזיבה, להיות נחשבת "זבה גדולה".

תִּנוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד — מִטַּמֵּא בְּזִיבָה, וּמִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וּמִטַּמֵּא בִּטְמֵא מֵת, וְזוֹקֵק לְיִבּוּם, וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, וּמַאֲכִיל בִּתְרוּמָה, וּפוֹסֵל (אֶת) [מִן] הַתְּרוּמָה,

התנוק בן יום אחד — מטמא (נטמא) בזיבה. ועוד: התינוק בן יום אחד מטמא בנגעים להיחשב כמצורע, ומטמא בטמא (בטומאה הבאה על ידי) מת. וזוקק (מזקיק את אשת אחיו שמת בלא בנים) ליבום על ידו, ואם מת אדם ולא השאיר אחריו אלא תינוק בן יום אחד, הריהו פוטר את אשת המת מן חובת היבום, ורשאית היא להינשא לכל אדם. ואם היה תינוק זה בן לאם ישראלית ואביו כהן, הריהו מאכיל (מתיר לאמו לאכול) בתרומה, ומצד אחר, הריהו פוסל (את) [מן] אכילת התרומה את בת הכהן שנישאה לישראל ונפטר, כיון שהתינוק אינו ראוי לאכול בתרומה.