דף יומי ערכין כ״ח

הֵיכִי דָּמֵי? דַּאֲמוּר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד — הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, וְאִם לָאו — אוֹמֵר לוֹ: הִגַּעְתִּיךָ.

היכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? דאמור [שאמרו] הבעלים מתחילה בעשרים ואחד סלעים, שהחומש עליהם הוא חמישה סלעים ודינר, יותר מעשרים וששה שהציע האחר — הבעלים קודמין, וכשמוסיפים אותו חומש על עשרים וששה הסלעים שהציע האחר, מגיעים לשלושים ואחד סלעים ודינר. ואם לאו, ולמרות צירוף החומש עדיין נמוכה הצעת הבעלים מהצעת האחר — אומר לו הגיזבר לאחר: הגעתיך.

מַתְנִי׳ מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ, וְאִם הֶחְרִים אֶת כּוּלָּם אֵינָם מוּחְרָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחְרִים כׇּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו!

א משנה מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם, את כל מה שיש לו ממין מסויים — אינם מוחרמים, דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה, מכאן יש להסיק בקל וחומר: מה אם לצורך גבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו — על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, ולא יתן הכל לאחרים.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ״ — וְלֹא כׇּל אֲשֶׁר לוֹ, ״מֵאָדָם״ — וְלֹא כׇּל אָדָם, ״מִבְּהֵמָה״ — וְלֹא כׇּל בְּהֵמָה, ״מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה״ — וְלֹא כׇּל שְׂדֵה אֲחוּזָּה.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] ששנינו במשנה? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו" (ויקרא כז, כח), ויש לדרוש: "מכל אשר לו" — ולא יחרים את כל אשר לו, והוסיפה התורה וכתבה: "מאדם" ללמדנו — ולא יחרים כל אדם (עבד) שיש לו, "מ אדם ובהמה" — ולא כל בהמה שלו, "ו משדה אחזה" — ולא כל שדה אחוזה שלו.

יָכוֹל לֹא יַחְרִים, וְאִם הֶחְרִים יְהוּ מוּחְרָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחְרִים כׇּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו!

יכול לא יחרים לכתחילה את כולם, ואולם אם החרים יהו מוחרמין? תלמוד לומר: "אך" לעכב, אלו דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו!

וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: כֹּל דְּאִית לֵיהּ לָא לַחְרֵים, אֲבָל מִין אֶחָד לַיחְרְמֵיהּ כּוּלֵּיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵאָדָם״ — וְלֹא כׇּל אָדָם.

ומעירים: וצריכא [וצריך] ללמוד מן הכתובים על כל אחד ואחד מן הפרטים, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק: "מכל אשר לו", הוה אמינא [הייתי אומר]: כל דאית ליה לא לחרים [כל מה שיש לו ציוותה התורה שלא יחרים], אבל מין אחד ליחרמיה כוליה [מותר שיחרימנו כולו], לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "מאדם" — ולא כל אדם.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵאָדָם״, דְּלָא סַגִּיא לֵיהּ בְּלָא עֲבוֹדָה, אֲבָל שָׂדֶה — סַגִּיא לֵיהּ בְּדִיסְתּוּרָן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּהָכָא חִיּוּתָא וְהָכָא חִיּוּתָא, אֲבָל מְטַלְטְלִין — לַיחְרְמִינְהוּ כּוּלְּהוּ, צְרִיכִי.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "מאדם", הייתי אומר כי דווקא על כך אסרה תורה, משום דלא סגיא ליה בלא עבודה [שלא אפשר לו בלא עבד], אבל שדה — סגיא ליה בדיסתורן [אפשר לו שיתפרנס באריסות בשדה אחרים]. ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], הייתי אומר: טעם הדבר, משום דהכא חיותא והכא חיותא [שכאן זה חיותו, פרנסתו, וכאן זה חיותו], אבל מטלטלין — ליחרמינהו כולהו [אפשר שיחרים את כולם], על כן צריכי [צריכים] כל המקראות להיאמר.

״בְּהֵמָה״ לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל יַחְרִים אָדָם בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיִּים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ.

ושואלים: "ו בהמה" למה לי? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: יכול יחרים אדם בנו ובתו, עבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה היא דבר שיש לו רשות למוכרה, אף כל שיש לו רשות למוכרה יכול להחרימו, אבל מה שאין לו רשות למוכרו — אינו יכול להחרימו.

וַהֲלֹא בִּתּוֹ קְטַנָּה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ, יָכוֹל יַחְרִימֶנָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ לְעוֹלָם, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְמוֹכְרָהּ לְעוֹלָם.

ויש לשאול: והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה לאמה עבריה, יכול יחרימנה? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם, אבל את בתו אינו יכול למכור לכשתגדל, אלא רק בקטנותה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי כּוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

ג שנינו במשנה, אמר ר' אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, שלא לתיתם לאנשים אחרים. ושואלים: היינו תנא קמא [והרי זו היא שיטת התנא הראשון], ר' אליעזר, שאסר על האדם להחרים את כל נכסיו!

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי אִילָא, דְּאָמַר רַבִּי אִילָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בענין מה שאמר ר' אילא, שאמר ר' אילא: בזמן שהיתה הסנהדרין באושא התקינו תקנה, שהמבזבז (המפזר מנכסיו) לצדקה, אל יבזבז יותר מחומש (חמישית) מנכסיו. ר' אליעזר, שלא השתמש בביטוי "שיהא אדם חס על נכסיו", סבור כי די שישייר לעצמו מעט מכל דבר, ואילו ר' אלעזר בן עזריה אוסר לבזבז יותר מחומש.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ חֲבֵרָיו. וּמַנּוּ? רַבִּי יְשֵׁבָב, וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ חֲבֵירָיו. וּמַנּוּ? רַבִּי עֲקִיבָא.

ומביאים: מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חבריו, ומנו [ומי הוא] איש זה? ר' ישבב. ואמרי לה [ויש אומרים] שהאיש שרצה לעשות זאת היה ר' ישבב, ולא הניחו לו חביריו, ומנו [ומיהו] חביריו אלה? ר' עקיבא.

מַתְנִי׳ הַמַּחְרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ — אֵין מוּחְרָמִין, שֶׁאֵין אָדָם מַחְרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֵין מַחְרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֲנִים אֵין מַחְרִימִין — שֶׁהַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן, וְהַלְוִיִּם מַחְרִימִין — שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן.

ד משנה המחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו — אין מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו, ואלה אינם שלו. הכהנים והלוים אין מחרימין, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: הכהנים אין מחרימין — מפני שהחרמין שלהן, כלומר, ממתנות הכהונה הם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). והלוים מחרימין — שהרי אין החרמין שלהן.

אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּקַרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם״, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִין, שֶׁאֵין הַחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן.

אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בקרקעות, שאין יכולים הלויים להחרימם, שנאמר: "ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם היא להם" (ויקרא כה, לד), ואינם יכולים להפקיע מעצמם את הקרקע. ונראים דברי ר' שמעון במטלטלין, שיכולים הלויים להחרימם, מפני שאין החרמין שלהן, כלומר, ממתנות הלויים, אלא הם ממתנות הכהונה.

גְּמָ׳ וְרַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁלָמָא כֹּהֲנִים אֵין מַחְרִימִין — שֶׁחֲרָמִין שֶׁלָּהֶן, אֶלָּא לְוִיִּם, בִּשְׁלָמָא מְקַרְקְעֵי לָא מַחְרְמִי — דִּכְתִיב: ״כִּי אֲחוּזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם״, אֶלָּא מִטַּלְטְלֵי לַיחְרְמֻי! אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל אֲשֶׁר לוֹ... וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״ — מַקִּישׁ מִטַּלְטְלִין לְקַרְקָעוֹת.

ה גמרא ושואלים: ור' יהודה מה סברתו? בשלמא [נניח, מובן הדבר] שהכהנים אין מחרימין — מפני שחרמין שלהן, כלומר, ממתנות הכהונה, אלא לוים מדוע לא יחרימו? בשלמא מקרקעי לא מחרמי [נניח שקרקעות לא מחרימים] — מפני דכתיב [שנאמר]: "כי אחזת עולם היא להם", אלא מטלטלי ליחרמי [מיטלטלין שיחרימו] הלויים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו... קדש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח), הרי שמקיש הכתוב מטלטלין לקרקעות לענין חרמים, ולפיכך אין הלויים יכולים להחרים אף מיטלטלים.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּשְׁלָמָא כֹּהֲנִים — כְּדַאֲמַרַן, אֶלָּא לְוִיִּם, בִּשְׁלָמָא מְטַלְטְלִים לַחְרֵים — דְּלָא מַקֵּישׁ, אֶלָּא מְקַרְקְעֵי אַמַּאי? הָכְתִיב ״אֲחֻזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם״! מַאי ״מַחְרִימִין״ נָמֵי דְּקָאָמַר? מִטַּלְטְלֵי.

ושואלים: ור' שמעון מה סברתו? בשלמא [נניח] שהכהנים אינם יכולים להחרים אפילו מיטלטלים — כדאמרן [כמו שאמרנו], מפני שהחרמים שלהם, אלא לוים, בשלמא [נניח] מטלטלים לחרים [יחרימו], מפני שר' שמעון לא מקיש מיטלטלין לקרקעות, אלא מקרקעי אמאי [קרקעות שלהם מדוע] יכולים הלויים להחרים? הכתיב [הרי נאמר]: "אחזת עולם היא להם"! ומשיבים: מאי [מהו] "מחרימין" נמי דקאמר [גם כן שאומר ר' שמעון]? הכוונה היא שמחרימים מטלטלי [מיטלטלין] בלבד.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בִּמְקַרְקְעֵי וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלֵי, מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְקַרְקְעֵי נָמֵי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַרְקָעוֹת, שֶׁאַף רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא נֶחְלַק אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין, אֲבָל בְּקַרְקָעוֹת מוֹדֵה לֵיהּ.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה]: אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה במקרקעי [בקרקעות] ודברי ר' שמעון במטלטלי [במיטלטלין], יש להסיק מכלל זה שר' שמעון מקרקעי נמי קאמר [קרקעות גם כן אומר], שיכולים הלויים להחרים! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך כוונת המשנה, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות של הלויים, שאף ר' שמעון לא נחלק עליו, שיכולים הלויים להחרימם, אלא במטלטלין, אבל בקרקעות מודה ליה [לו] ר' שמעון, שאין יכולים הלויים להחרים מאחוזתם.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: הֶחְרִים מְטַלְטְלִין — נוֹתְנָן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל

ו אמר ר' חייא בר אבין: מי שהחרים מטלטלין — נותנן לכל כהן שירצה, שנאמר: "כל חרם בישראל

לְךָ יִהְיֶה״. הֶחְרִים שְׂדוֹתָיו — נוֹתְנָן לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״, וְגָמַר ״לַכֹּהֵן״ ״לַכֹּהֵן״ מִגֶּזֶל הַגֵּר.

לך יהיה" (במדבר יח, יד), כלומר, יהיה לאהרן, והוא הדין לכל אחד מבניו הכהנים. אבל אם החרים אדם את שדותיו — נותנן לכהן שבאותו משמר כהונה העובד במקדש באותה שעה, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), וגמר [ולמד] בגזירה שווה "לכהן" "לכהן" מגזל הגר, שהגוזל את הגר ונשבע שלא גזלו, ומת הגר ואין לו יורשים — נותן את הגזילה לכהני המשמר המשרת באותה שעה במקדש.

וְהָתָם מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ — קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר.

ושואלים: והתם מנלן [ושם מנין לנו], שניתן לכהן שבאותו משמר? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם (כלומר, הגזילה) אליו, האשם המושב לה' לכהן" (במדבר ה, ח). וממה שנאמר "לה' לכהן" יש ללמוד כי קנאו השם את הגזל המושב, ונתנו לכהן שבאותו משמר.

אַתָּה אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּיפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו״, הֲרֵי בְּכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ויש לשאול: אתה אומר שניתן לכהן שבאותו משמר? או אינו אלא לכל כהן שירצה הגזלן לתת לו! כשהוא אומר בהמשך לכך: "מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" — הרי בכהן שבאותו משמר המקריב את הקרבן הכתוב מדבר.

שָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ יוֹבֵל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּגַע בּוֹ בְּשַׁבָּת, מַאי? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּחוּלְפָּנָא: נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.

א ועוד אמר ר' חייא בר אבין בעניינים אלו: שדה היוצאה לכהנים ביובל, שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה — נותנה למשמר שפגע בו יובל בזמן שהיה משרת במקדש. איבעיא להו [נשאלה להם] השאלה: פגע בו היובל בשבת, שהוא זמן חילופי המשמרות, מאי [מה הדין], כלומר, לאיזה משמר יינתן? אמר רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של חולפנא: נותנה למשמר היוצא, שמסיים את משמרתו בשבת זו.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנְיָא, נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר, אֶחָד יוֹבֵל וְאֶחָד שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטִין כְּאֶחָד, אֶלָּא שֶׁיּוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ וְהַשְּׁמִטָּה בְּסוֹפָהּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: תניא [שנויה ברייתא] המסייעת לו, שכן שנינו: נמצאת אתה אומר, אחד יובל, שמשמט את השדות המכורות מיד הקונים, ואחד שביעית, שמשמטת את החובות — משמטין כאחד, באותה שעה, אלא שיובל משמט בתחילתו והשמטה משמטת בסופה. כלומר, בליל ראש השנה שבו מסתיימת השמיטה (השנה הארבעים ותשע) ונכנס היובל — נשמטים החובות, והשדות שנמכרו נשמטות מיד הקונים. והוא הדין לשדות שהוקדשו על ידי בעליהן, שיוצאות לכהנים. ונמצא שאם היתה זו שבת — זוכה בהן המשמר היוצא, מפני שהמשמרות מתחלפים למחרת, ביום השבת עצמו. ושואלים על לשון הברייתא: מדוע נאמר שם "אלא", שמשמעו שהם משמטים כאחד למרות שהיובל משמט בתחילתו?

אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם הָכִי הֲוַאי! אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹבֵל כּוּ׳.

אדרבה [גדולה מזו, להיפך], משום הכי הואי [משום כך הוא] כלומר, טעם הדבר שהם משמטים כאחד הוא מפני שהיובל משמט בתחילתו, והשמיטה משמטת בסופה! ומשיבים, אימא [אמור] בברייתא: מפני שהיובל משמט בתחילתו והשמיטה בסופה.

בִּשְׁלָמָא שְׁבִיעִית בְּסוֹפָהּ, דִּכְתִיב: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה״, אֶלָּא יוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ? בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא, דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם״! הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דְּאָמַר: מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא דְּחָיֵיל יוֹבֵל.

ושואלים: בשלמא [נניח] שביעית משמטת חובות בסופה — דכתיב [שנאמר]: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו, א), ו"מקץ" משמעו — בסוף, אלא יובל האם הוא משמט בתחילתו? הלוא ביום הכיפורים הוא משמט, דכתיב [שנאמר]: "ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם... ושבתם איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, ט—י)! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, שאמר: כבר מראש השנה הוא דחייל [שחל] היובל. ושבים לתחילת דבריו של ר' חייא בר אבין, שהמחרים מיטלטליו נותנם לכל כהן שירצה, בניגוד למחרים קרקע, שהוא ניתן לכהני המשמר שבאותה שעה.

שַׁמְעַהּ חִזְקִיָּה בַּר בִּילְוָטִי, וַאֲזַל אֲמַר קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: וְלַיקֵּישׁ מִטַּלְטְלֵי לְקַרְקָעוֹת!

מסופר, שמעה חזקיה בר בילוטו, ואזל אמר קמיה [והלך ואמר לפני] ר' אבהו: וליקיש מטלטלי [ושיקיש מיטלטלים] לקרקעות, כפי שמשמע מן הכתוב "אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו" (שם כז, כח), ואף המיטלטלים ינתנו לכהן שבאותו המשמר!

לָאו תַּנָּאֵי הִיא? דְּאִיכָּא דְּמַקֵּישׁ, וְאִיכָּא דְּלָא מַקֵּישׁ, כְּמַאן דְּאָמַר: ״לָא מַקְּשִׁינַן״.

אמר לו ר' אבהו: לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא? דאיכא דמקיש, ואיכא דלא מקיש [שיש שמקיש, ויש שלא מקיש], שכך הסברנו (בעמוד הקודם) את מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון האם לויים מחרימים מיטלטלים שלהם או לא, ור' חייא בר אבין סבור כמאן דאמר [כמי שאומר]: לא מקשינן [אין אנו מקישים].

מַתְנִי׳ חֶרְמֵי כֹּהֲנִים, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִותָּנִים לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״.

ב משנה חרמי כהנים, שהחרים אדם מנכסיו לטובת הכהנים, אין להם פדיון, כפי שיש לכל דבר שהוקדש (הוחרם) לבדק הבית, אלא נותנים אותם לכהנים כתרומה, שהיא רכושם לכל דבר. ר' יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים, שהחרים איש מנכסיו ולא פירש למי החרימם, ניתנים לבדק הבית, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח).

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״? שֶׁחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.

וחכמים אומרים: סתם חרמים ניתנים לכהנים, שנאמר לגבי המקדיש שדה ולא גאלה: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (שם כז, כא), הרי שסתם שדה חרם — של הכהן היא. אם כן, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "? ללמד שחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שאם הקדיש אדם בהמה לקרבן, ולאחר מכן החרימה — החרם חל, ואולם לא על גופה, אלא על השייכות הכספית שיש לו בה.

מַחְרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו, בֵּין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אִם נֶדֶר — נוֹתֵן דְּמֵיהֶן.

וכך אמרו חכמים: מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, כיצד? אם היה הקרבן שהחרים נדר, וכגון שאמר "הרי עלי עולה", והפריש קרבן, הואיל והוא חייב באחריותו אם מת או אבד — נחשב הקרבן כשלו, ולכן נותן דמיהן (שוויים) לכהנים.

וְאִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָן. ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״ — אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי.

ואם היה הקרבן שהחרים נדבה, שהוא פטור מאחריותה אם אבדה, וכגון שאמר על בהמה "הרי זו לעולה" — נותן את טובתן, את הזכות הכספית שיש לו בהם, וכגון אם אמר: "שור זה עולה" — אומדין כמה כסף אדם רוצה ליתן בשור זה כדי להעלותו עולה, אף על פי שאינו רשאי (חייב) להקריבה.

הַבְּכוֹר, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם — מַחְרִימִין אוֹתוֹ, וְכֵיצַד פּוֹדִים אוֹתוֹ? אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִיתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.

הבכור, בין שהיה תם בין שהיה בעל מום — מחרימין אותו בעליו. וכיצד פודים אותו כלומר, כמה צריך ליתן לכהן בשביל החרם? אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן בעבור בכור זה כדי ליתנו לכהן שהוא בן בתו או לכהן שהוא בן אחותו.