דף יומי עבודה זרה ס״ה

לַאֲבִידַרְנָא בְּיוֹם אֵידָם, אָמַר: יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּלָא פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב? כֹּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — לְהַחְיוֹתוֹ.

לגוי אחד שנקרא אבידרנא ביום אידם (חגם) של הגוים, אמר: ידענא ביה דלא פלח [יודע אני בו שאינו עובד] לעבודה זרה, ולכן אין לו דין גוי לענין זה. אמר ליה [לו] רב יוסף, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה, ובוודאי אבידרנא זה לא קיבל עליו בפני ישראל! אמר לו רב יהודה: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] — הרי זה לענין להחיותו, שאם קיבל עליו לפני שלושה מישראל מצוה לדאוג לקיומו ורווחתו אם הוא זקוק לכך.

וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל, הֲרֵי הוּא כְּמִין שֶׁבָּאוּמּוֹת! הָתָם כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָמוּל וְלֹא מָל.

הקשה לו רב יוסף, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל, הרי הוא כמין (כופר) שבאומות, והרי אבידרנא זה וודאי לא מל! ענה לו: התם [שם] מדובר כגון שאותו גוי שרצה להיות גר תושב קיבל עליו למול, והתחרט ולא מל, ובמקרה זה אנו סבורים שבגלל כפירה הוא שלא מל, אבל סתם גר תושב אינו נזקק לכך.

רָבָא אַמְטִי לֵיהּ קוּרְבָּנָא לְבַר שֵׁישַׁךְ בְּיוֹם אֵידָם. אֲמַר: יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּלָא פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב עַד צַוְּארֵיהּ בְּוַורְדָּא, וְקָיְימָן זוֹנוֹת עֲרוּמּוֹת קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לְכוּ כְּהַאי גַּוְונָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: דִּידַן עֲדִיפָא טְפֵי מֵהַאי. אֲמַר לֵיהּ: טְפֵי מֵהַאי מִי הָוֵה? אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן אִיכָּא עֲלַיְיכוּ אֵימְתָא דְּמַלְכוּתָא, אֲנַן לָא תֶּיהְוֵי עֲלַן אֵימְתָא דְמַלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִיהָא מַאי אֵימְתָא דְּמַלְכוּתָא אִיכָּא עֲלַי?

כיוצא בזה מסופר, רבא אמטי ליה קורבנא [הביא לו מתנה] לשר אחד שנקרא בר שישך ביום אידם (חגם) של הגוים, אמר: ידענא ביה דלא פלח [יודע אני בו שאינו עובד] לעבודה זרה. אזל [הלך] רבא אליו אשכחיה [ומצא אותו את בר שישך] דיתיב עד צואריה בוורדא [שהוא יושב עד צווארו בשמן ורד] וקיימן [ועומדות] זונות ערומות קמיה [לפניו] לשמשו. אמר ליה [לו] בר שישך לרבא: אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי [יש לכם היהודים כגון זה בעולם הבא שלכם]? אמר ליה [לו] רבא: דידן עדיפא טפי מהאי [עולם הבא שלנו עדיף יותר מזה]. אמר ליה [לו]: טפי מהאי מי הוה [יותר מזה האם יכול להיות]? אמר ליה [לו] רבא: אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא [אתם יש עליכם אימת המלכות, אנו לא תהיה עלינו בעולם הבא אימת המלכות]. אמר ליה [לו] בר שישך: אנא מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי [אני על כל פנים איזו אימת מלכות יש עלי]? שאני אדם גדול ואיש אינו מעיז להציק לי.

עַד דְּיָתְבִי, אֲתָא הָהוּא פְּרִיסְתָּקָא דְּמַלְכָּא, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּקָבָעֵי לָךְ מַלְכָּא. כִּי נָפֵיק וְאָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא דְּבָעֵי לְמִיחְזֵי לְכוּ בִּישׁוּתָא תִּיפְקַע. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אָמֵן. פְּקַע עֵינֵיהּ דְּבַר שֵׁישַׁךְ.

עד דיתבי [שהם יושבים שם] אתא ההוא פריסתקא דמלכא [בא שליח אחד של המלך], אמר ליה [לו] לבר שישך: קום, דקבעי לך מלכא [שצריך אותך המלך]. כי נפיק ואזיל [כאשר יצא בר שישך והלך משם], אמר ליה [לו] לרבא: עינא דבעי למיחזי לכו בישותא [עין שרוצה לראות לכם רע] תיפקע, שהרי רואים כמה אתם צודקים, שמיד הוכחה אמיתות דבריך שאימת המלך עלי, אמר ליה [לו] רבא: אמן, ומסופר פקע עיניה [פקעה התבקעה עינו] של בר שישך שהיתה עינו רעה בישראל.

אָמַר רַב פַּפִּי: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימְרָא לֵיהּ מֵהַאי קְרָא ״בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימְרָא לֵיהּ מֵהָכָא ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״.

אמר רב פפי: איבעי ליה למימרא ליה מהאי קרא [היה צריך רבא לומר לו תשובה מפסוק זה]: "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר" (תהלים מה, י), שלעתיד לבוא בנות מלכים ישרתו את בני ישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: איבעי ליה למימרא ליה מהכא [היה צריך לומר לו מכאן, מפסוק זה] מה השכר הצפוי לבני ישראל לעתיד לבוא: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד, ג).

שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר לֵיהּ לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב.

א שנינו במשנה שאם שכרו הגוי לעשות עמו מלאכה אחרת ובתוך מלאכתו אמר לו להעביר לו חבית של יין נסך — שכרו מותר. ומעירים: ומלשונה הכללית של המשנה יש להבין כי הדין כן אף על גב [אף על פי] שלא אמר ליה [לו] דבר זה לעיתותי ערב כלומר, בסוף יום העבודה.

וּרְמִינְהִי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וּלְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב אָמַר לוֹ: ״הַעֲבֵר חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם״ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב — אִין, כּוּלֵּי יוֹמָא — לָא!

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ששנינו בברייתא: גוי השוכר את הפועל, ולעיתותי ערב אמר לו: "העבר חבית של יין נסך ממקום למקום" — שכרו מותר. ונדייק משם: טעמא [הטעם], דווקא כשאמר ליה [לו] לעיתותי ערב — אין [הדין כן], שהוא מותר, מפני שברור שגמר את מלאכתו עליה הוא מקבל את שכרו, והעברת חבית זו אינה שייכת לכך. אבל אם עשה כן במשך כולי יומא [כל היום] — לא!

אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין, דְּאָמַר לְעִיתּוֹתֵי עֶרֶב תְּנַן. רָבָא אָמַר: לָא קַשְׁיָא, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת״, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הַעֲבֵר לִי חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה״.

אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן משנתנו], במקרה שאמר לעיתותי ערב תנן [שנינו]. רבא אמר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שנאסר השכר אם לא היה זה לעיתותי ערב, הרי זה במקרה שאמר ליה [לו]: "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", שאז הבאת כל החביות נחשבת כדבר אחד, ואם היתה אחת מהן יין נסך כל שכרו נאסר משום שכר יין נסך שמעורב בו, הא [זה] שמותר בכל אופן — במקרה שאמר ליה [לו]: "העבר לי חבית חבית בפרוטה", ששכר כל חבית משולם לעצמו.

וְהָתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: ״הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת״, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן — שְׂכָרוֹ אָסוּר. חָבִית חָבִית בִּפְרוּטָה, וְנִמְצֵאת חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּינֵיהֶן — שְׂכָרוֹ מוּתָּר.

והתניא [וכן שנויה ברייתא]: השוכר את הפועל, ואמר לו: "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", ונמצאת חבית אחת של יין נסך ביניהן — שכרו אסור משום תערובת זו, אבל אם אמר לו: "חבית חבית בפרוטה", ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן — שכרו מותר.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ — שְׂכָרוֹ אָסוּר. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ רֵישָׁא! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ גּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ — שְׂכָרוֹ מוּתָּר.

ב שנינו במשנה: גוי השוכר את החמור להביא עליה יין נסך — שכרו אסור, אבל אם שכרה כדי לישב עליה, אף על פי שהניח הגוי לגינו (כד) של יין נסך עליו — הרי זה מותר. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי? היינו רישא [הרי זו אותה הלכה שבתחילה], שהעיקרון הוא אחד, אלא רק בשינוי המעשה! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [הסוף הוצרך לו] לומר: שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח גוי לגינו עליה — שכרו מותר, שלא שילם כלל עבור הנחת הלגין.

לְמֵימְרָא, דְּלָגִין לָאו דִּינָא הוּא לְאוֹתוֹבֵיהּ?

ומדייקים: למימרא, דלגין לאו דינא הוא לאותוביה [האם לומר מכאן, שהלגין אין דינו להושיבו עליו, על החמור], ומשום כך, הולכת הלגין אינה בכלל תנאי ההובלה?

וּרְמִינְהִי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר — שׂוֹכֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּסוּתוֹ וּלְגִינָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַמָּר מְעַכֵּב עָלָיו. חַמָּר מַנִּיחַ עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים וְתֶבֶן וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ שׂוֹכֵר מְעַכֵּב עָלָיו.

ורמינהי [ומשליכים, מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא : השוכר את החמור — שוכר מניח עליה על החמור את כסותו ולגינתו (כדו) ומזונותיו של אותו הדרך, מכאן ואילך (מעבר לכך) אם רוצה להניח דברים נוספים על אלה חמר מעכב עליו שלא יכביד על החמור. ומצד אחר חמר מניח עליה על החמור שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום, מכאן ואילך אם רוצה להוסיף — שוכר מעכב עליו שלא יפריע לחמור!

אָמַר אַבָּיֵי: נְהִי דְּלָגִין דִּינָא הוּא לְאוֹתוֹבֵי, מִיהָא אִי לָא מוֹתֵיב לֵיהּ, מִי אָמְרִינַן לֵיהּ: נַכִּי לֵיהּ אַגְרָא דִּלְגִינָתוֹ?

אמר אביי: נהי [אם אמנם] שלגין דינא [דין] הוא לאותובי [להושיב], מיהא אי לא מותיב ליה, מי אמרינן ליה [על כל פנים אם לא יושיב אותו את הלגין, האם נאמר לו השוכר]: נכי ליה אגרא דלגינתו [נכה לו את השכר של הלגין שלו שלא הניח על החמור]? ומכיון שבעל החמור אינו מנכה לו אם לא הניח את הלגין, הרי גם כאשר הוא מניחו — אינו מתחייב עליו משום שכר יין נסך.

הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחַ לְמִזְבַּן — חַמָּר נָמֵי לְעַכֵּב, וְאִי דְּלָא שְׁכִיחַ לְמִזְבַּן — שׂוֹכֵר נָמֵי לָא לְעַכֵּב.

ולעצם דין הברייתא שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דשכיח למזבן [אם שמצוי לקנות מזון] במשך הדרך הזו — חמר נמי לעכב [גם כן יעכב] את השוכר שלא יקח מזונות של כל הדרך, אלא רק של יום אחד, ואי דלא שכיח למזבן [ואם שלא מצוי למכור] — שוכר נמי לא לעכב [גם כן לא יעכב] את החמר מלקחת איתו מזונות לכל הדרך!

אָמַר רַב פָּפָּא: לָא צְרִיכָא דִּשְׁכִיחַ לְמִיטְרַח וּלְמִזְבַּן מֵאַוָּנָא לְאַוָּנָא, חַמָּר דַּרְכֵּיהּ לְמִיטְרַח וּלְמִזְבַּן, שׂוֹכֵר לָאו דַּרְכֵּיהּ לְמִיטְרַח וּלְמִזְבַּן.

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דשכיח למיטרח ולמזבן מאונא לאונא [שמצוי לטרוח ולקנות מתחנה לתחנה] ויספיק לו כדי יום אחד, החמר דרכיה למיטרח ולמזבן [דרכו לטרוח ולקנות] בדרך, ולכן אין מתירים לו להניח מזונות כל הדרך על החמור, ואילו השוכר לאו דרכיה למיטרח ולמזבן [אין דרכו לטרוח ולקנות] בדרך, ולכן מאפשרים לו לקחת את כל המזונות יחד איתו.

אֲבוּהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא

מסופר, אבוה [אביו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא

הֲוָה שָׁפֵיךְ לְהוּ חַמְרָא לְגוֹיִם, וְאָזֵיל מְעַבַּר לְהוּ מַעְבָּרָא, וְיָהֲבוּ לֵיהּ גּוּלְפֵי בְּאַגְרָא. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּיֵי, אֲמַר לְהוּ: כִּי קָא טָרַח — בְּהֶתֵּירָא קָא טָרַח.

הוה שפיך להו חמרא [היה שופך להם יין] שמכר להם לגוים מן הקנקנים לנאדות שלהם, ואזיל מעבר להו מעברא [והולך, ומעביר אותם במעבורת] את הגוים, ויהבו ליה גולפי באגרא [והיו נותנים לו את הקנקנים בשכרו]. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לאביי, להתלונן על שהוא משתכר ביינם של גוים, אמר להו [להם] כי קא טרח [כאשר הוא טורח] — בהתירא קא טרח [בהיתר הוא טורח], שהרי הוא שופך יין כשר לנאדות, ורק אחר כך היין נאסר בידי הגוים.

וְהָא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ, דְּלָא נִצְטְרוֹ זִיקֵי! דְּמַתְנֵי בַּהֲדַיְיהוּ? אִי נָמֵי, דְּמַיְיתוּ (פְּרִיסְדְּקֵי) [פַּרְדִּיסְקֵי] בַּהֲדַיְיהוּ.

ומקשים: והא [והרי] עדיין יש איסור בדבר, מפני שהוא רוצה בקיומו של היין האסור בנאדות, שהרי הוא רוצה שלא נצטרו זיקי [יתבקעו הנאדות], ואז יצטרך להחזיר להם את הקנקנים שקיבל בשכרו! ומשיבים: מדובר היה במקרה דמתני בהדייהו [שמתנה איתם] שגם אם יתבקעו הנאדות הרי זה על חשבונם, ואת הקנקנים יקבל בכל מקרה. אי נמי, דמייתו פריסדקי בהדייהו [או גם כן, מדובר היה שמביאים כדים ריקים של חרס איתם], כך שאם יתבקעו הנאדות ישפכו את היין לכלים אלה, ולכן לא היה חשוב לו קיומם של הנאדות.

וְהָא קָא מְעַבַּר לְהוּ מַעְבָּרָא, דְּקָא טָרַח בְּאִיסּוּרָא! דַּאֲמַר לֵיהּ לְמַבָּרוֹיָא מֵעִיקָּרָא, אִי נָמֵי, דִּנְקִיטִי בֵּיהּ קִיטְרֵי.

ומקשים עוד: והא קא מעבר להו מעברא, דקא טרח באיסורא [והרי מעביר אותם במעבורת לאחר שכבר נאסר היין, והוא טורח באיסור]! ומשיבים: אין הכוונה שהיה מעביר את היין בעצמו במעבורת, אלא דאמר ליה למברויא מעיקרא [שהיה אומר לו לבעל המעבורת מתחילה] שיעביר את הקונים והחביות בחינם. אי נמי, דנקיטי ביה קיטרי [או גם כן, שיש לו קשר, סימן] עם בעל המעבורת, והוא מעביר בחינם אנשים אלה. ועל כל פנים, הוא עצמו לא היה טורח בהם.

מַתְנִי׳ יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים — יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת, וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת — אֲסוּרוֹת. נָפַל עַל גַּבֵּי תְּאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְּמָרִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם — אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוּנֵן שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם.

א משנה יין נסך שנפל על גבי ענבים — ידיחן במים והן מותרות, ואם היו הענבים מבוקעות שהיין נבלע בתוכן — אסורות. נפל יין נסך על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן מן היין הזה בנותן טעם — אסור. ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכמים והתירום, כפי שיבואר בגמרא מדוע.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם — אָסוּר, כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם — מוּתָּר, כְּגוֹן חוֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְּרִיסִין.

זה הכלל: כל שיש בהנאתו בנותן טעם לשבח בדבר שנתערב בו — הרי זה אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח — מותר, כגון למשל חומץ שנפל על גבי גריסין שאינו מוסיף טעם לשבח.

גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: אִם נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא — מוּתָּר, וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבַיְתוֹס בֶּן זוּנֵן שֶׁהָיָה מֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּם.

ב גמרא במשנה הובאה תחילה ההלכה כי איסור הנותן טעם בדבר היתר — הריהו אוסרו, ואילו לאחר מכן הובא מעשה ממנו מוכח שהדבר מותר. ותמהים: וכי מביאים מעשה לסתור ההלכה שנאמרה קודם? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אם נותן טעם לפגם הוא — מותר, ומעשה נמי [גם כן] בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירום, כי יין הגרוגרות הוא נותן טעם לפגם.

הָהוּא (כרי) [כַּרְיָא] דְּחִיטֵּי דִּנְפַל עֲלֵיהּ חָבִיתָא דְּיֵין נֶסֶךְ, שַׁרְיֵיהּ רָבָא לְזַבּוֹנֵיהּ לְגוֹיִם.

מסופר, ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא [כרי אחד ערימה של חיטים שנפלה עליו חבית] של יין נסך, שרייה [התיר אותו] רבא לזבוניה [למכור] אותו כרי חיטים לגוים, שלא נאסר בהנאה.

אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה בַּר לֵיוַאי לְרָבָא: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם, הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנָּה לְגוֹי, וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר, אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה.

איתיביה [הקשה לו] רבה בר ליואי לרבא ממה ששנינו: בגד שאבד בו כלאים כלומר, בגד צמר שאנו יודעים שיש בו פשתן, אבל לא ניכר היכן הוא — הרי זה לא ימכרנה לגוי, ולא יעשנה מרדעת לחמור, אבל עושה אותו את הבגד הזה תכריכין למת מצוה (שאין לו קוברים) שהרי המת פטור מן המצוות.

לְגוֹי מַאי טַעְמָא לָא? דִּלְמָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, הָכָא נָמֵי אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל!

לגוי מאי טעמא [מה טעם] לא מוכרים בגד כזה? דלמא אתי לזבוניה [שמא יבוא למכור אותו ] לישראל והקונה לא ידע שיש בו איסור וילבשנו, הכא נמי אתי לזבוניה [כאן גם כן בכרי חיטים זה, יבוא הגוי למכור אותו] לישראל!

הֲדַר שְׁרָא לְמִיטְּחִינְהוּ וְלִמְפִינְהוּ וּלְזַבּוֹנִינְהוּ לְגוֹיִם, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הדר [חזר] רבא מדבריו ושרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו [והתיר לטוחנן את החיטים הללו ולאפות מהן לחם ולמוכרם] לגוים שלא בפני ישראל, כך שלא יבואו ישראל לקנות מהם, לפי שהם פת גוים.

תְּנַן: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים — יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת, וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת — אֲסוּרוֹת. מְבוּקָּעוֹת — אִין, שֶׁאֵין מְבוּקָּעוֹת — לָא. אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי חִיטֵּי, הוֹאִיל וְאַגַּב צִירַיְיהוּ כִּמְבוּקָּעוֹת דָּמְיָין.

ומקשים על פסקו של רבא, תנן [שנינו במשנה]: יין נסך שנפל על גבי ענבים — ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות — אסורות. ומדייקים: אם היו מבוקעות — אין [כן], שאין מבוקעות — לא, ואם כן מפני מה היה לחשוש כאן שנפל על גבי החיטים? הרי די להן בהדחה! אמר רב פפא: שאני חיטי [שונות חיטים], הואיל ואגב צירייהו [כיון שיש בהן מעצם ברייתן סדקים] כמבוקעות דמיין [הן נחשבות], שהיין נכנס בסדקים ונבלע בהן.