דף יומי עבודה זרה ע״ג

אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּה בַּר רַב הוּנָא גּוּפֵיהּ אִישְׁתִּי בִּקְנִישְׁקְנִין.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבה בר רב הונא גופיה אישתי [הוא עצמו שתה] עם גוי בקנישקנין.

מַתְנִי׳ יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם.

א משנה יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כשהוא מתערב ביינות אחרים. ומפרטים: יין נסך שנתערב ביין של היתר וכן מים שנתנסכו לעבודה זרה, שנתערבו במים של היתר — אוסרים בכל שהוא, אבל יין שנתערב במים ומים שנתערבו ביין — אוסרים בנותן טעם.

זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

זה הכלל: מין שנתערב במינו — אוסר במשהו, ושלא במינו — אוסר בנותן טעם.

גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְעָרֶה יֵין נֶסֶךְ מֵחָבִית לַבּוֹר, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל.

ב גמרא כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור יין, אפילו עשה כן כל היום כולו — ראשון ראשון שנשפך בטל ביין שבבור והופך לחלק מן ההיתר, וכשיורד היין שאחריו מתבטל אף הוא.

תְּנַן: יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא. מַאי לָאו דְּקָא נָפֵיל אִיסּוּרָא לְגוֹ הֶתֵּירָא? לָא, דְּקָא נָפֵיל הֶתֵּירָא לְגוֹ אִיסּוּרָא.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא; מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו התירא [האם לא מדובר כאן שנופל האיסור בתוך ההיתר]? והוא אוסר במשהו, ואינו מתבטל! ודוחים: לא, מדובר במשנתנו דקא נפיל התירא לגו איסורא [שנופל ההיתר אל תוך האיסור], ואז אנו אומרים שהאיסור אוסר במשהו את ההיתר שנפל לתוכו, למרות שבמשך הזמן מתרבה כמות ההיתר שנפלה לתוכו.

תָּא שְׁמַע: יַיִן בְּמַיִם — בְּנוֹתֵן טַעַם. מַאי לָאו דְּקָא נָפֵיל חַמְרָא דְּאִיסּוּרָא לְמַיָּא דְּהֶתֵּירָא? לָא, דְּקָא נָפֵיל חַמְרָא דְּהֶתֵּירָא לְמַיָּא דְּאִיסּוּרָא.

ומקשים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: יין במים — בנותן טעם; מאי לאו [האם לא] מדובר דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא [שנופל יין של איסור לתוך מים של היתר]? והרי אינו בטל, אלא הוא אוסר משעה שיהא בו בנותן טעם! ודוחים: לא, דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא [מדובר שנופל יין של היתר למים של איסור] וכל זמן שהמים משפיעים על טעמו של היין — הרי הוא אסור.

וּמִדְּרֵישָׁא בְּמַיָּא דְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא נָמֵי בְּמַיָּא דְּאִיסּוּרָא, וְקָתָנֵי סֵיפָא: מַיִם בְּיַיִן — בְּנוֹתֵן טַעַם! אָמַר לְךָ רַב דִּימִי: כּוּלָּהּ מַתְנִיתִין הֶתֵּירָא לְגוֹ אִיסּוּרָא, וְרֵישָׁא דְּקָא נָפֵיל חַמְרָא דְּהֶתֵּירָא לְמַיָּא דְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא דְּקָא נָפֵיל מַיָּא דְּהֶתֵּירָא לַחֲמָרָא דְּאִיסּוּרָא.

ושואלים: ומדרישא במיא דאיסורא, סיפא נמי במיא דאיסורא [ומתוך שבראשה של אותה הלכה מדובר במים אסורים, סופה גם כן צריך לפרש במים האסורים], וקתני סיפא [ושנה בסופה]: מים ביין — בנותן טעם, ואינו בטל ראשון ראשון, למרות שהוא איסור הנופל להיתר! ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] רב דימי: כולה מתניתין התירא לגו איסורא [בכל משנתנו מדובר על היתר שנפל לתוך איסור], ורישא [ובהתחלה] מדובר דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא [שנפל יין של היתר למים של איסור], סיפא [בסוף] מדובר דקא נפיל מיא דהתירא לחמרא דאיסורא [שנפלו מים של היתר ליין של איסור].

כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְעָרֶה יֵין נֶסֶךְ מִצַּרְצוּר קָטָן לְבוֹר, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְדַוְקָא צַרְצוּר קָטָן, דְּלָא נְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ, אֲבָל חָבִית דִּנְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ — לָא.

כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף אמר בשם ר' יוחנן: המערה יין נסך מצרצור (פך) קטן לבור, אפילו היה מערה אותו כל היום כולו — ראשון ראשון בטל. ומעירים: ודוקא צרצור קטן, דלא נפיש עמודיה [שאין העמוד, הקילוח שלו מרובה], אבל חבית דנפיש עמודיה [שמרובה הקילוח שלה] — לא.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, וְנָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם — רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ.

ג כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' יוחנן: יין נסך שנפל לבור שהיה שם יין של היתר, ונפל שם קיתון של מים — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, שאין יין הנסך אוסר אותו, והשאר (היין האסור) המים רבין עליו ומבטלין אותו.

כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּפַל קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה, אֲבָל לֹא נָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה — מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר.

כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה אמר בשם ר' יוחנן: לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה, ואחר כך נפל לשם יין נסך, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה — אנו אומרים שמתחילה מצא מין את מינו (יין נסך את היין שבבור) וניעור שהיין האסור כבר מצא יין היתר שהוא מינו, ואסרו, ובמקרה כזה בוודאי אין במים כדי לבטל טעם היין כולו.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין: יַיִן בְּיַיִן — כׇּל שֶׁהוּא. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא נָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אֲבָל נָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם — רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ.

איכא דמתני לה אמתניתין [יש ששונים את ההלכה הזו על משנתנו], ששנינו בה: יין ביין — כל שהוא. אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים, אבל נפל שם קיתון של מים — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

מַאי אִיכָּא בֵּין לִדְמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין, בֵּין לִדְמַתְנֵי לַהּ אַדְּרָבִין? מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין — לָא בָּעֵי תְּחִלָּה, וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַדְּרָבִין — בָּעֵי תְּחִלָּה.

ושואלים: מאי איכא בין לדמתני לה אמתניתין בין לדמתני לה אדרבין [מה הבדל יש בין זה ששונה את ההלכה הזו על דברי משנתנו, ובין זה ששונה אותה על דברי רבין]? ומסבירים: מאן דמתני לה אמתניתין [מי ששונה אותה על משנתנו] לא בעי [אינו צריך] שיהא קיתון המים תחלה, ובכל מקרה מבטלים המים את היין האסור, ומאן דמתני לה אדרבין [ומי ששונה אותה על דברי רבין] הריהו מוסיף על דבריו, ולפיכך לשיטה זו בעי [צריך] שיפול קיתון המים תחלה.

אִיתְּמַר: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, וְנָפַל שָׁם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם,

איתמר [נאמר]: יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים,

אָמַר חִזְקִיָּה: הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר — אָסוּר, הִגְדִּילוּ בְּהֶיתֵּר — מוּתָּר.

אמר חזקיה: אם הגדילו המים והיין באיסור שיין נסך נפל לשם באחרונה — הרי הכל אסור, שאנו אומרים שיין הנסך אוסר את היין שהיה שם (כדין מין במינו) ואז אין שיעור במים מספיק כדי לבטלו. אבל אם הגדילו בהיתר שהיתה שם תערובת יין נסך ומים, ובטל יין הנסך במים, ואז נפל לשם יין של היתר, אינו מצטרף לאיסור (שכבר נתבטל) אלא הכל מותר.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר — מוּתָּר.

ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו הגדילו באיסור — מותר.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לֵימָא חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי?

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: לימא [האם לומר] כי חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ורבנן קמיפלגי [הם חולקים],

דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִיסָּה, לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ,

דתנן [ששנינו במשנה]: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה של חולין, לא בזה של תרומה יש בו כדי לחמץ את העיסה ולא בזה של חולין יש בו כדי לחמץ, ונצטרפו זה לזה וביחד חמצו את העיסה,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר בַּתְּחִלָּה וּבֵין בַּסּוֹף — אֵינוֹ אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ.

ר' אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא, שאם נפל שאור של תרומה באחרונה — הכל אסור, ואם של חולין נפל באחרונה — מותר. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף — אינו אסור עד שיהא בו באיסור לבדו כדי להחמיץ. ולכאורה חזקיה אמר כדברי ר' אליעזר, שאם נפל האיסור באחרונה אוסר, ור' יוחנן כדברי חכמים המתירים, משום שאין ביין נסך עצמו כדי לאסור.

וְתִסְבְּרַאּ?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר, אֲבָל לֹא קָדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר — אָסוּר. חִזְקִיָּה דְּאָמַר כְּמַאן?

ותמהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך] שמדובר באותה מחלוקת? והאמר [והרי אמר] אביי: לא שנו שהתיר ר' אליעזר וחכמים אם נפל של היתר בסוף, אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, שלא נשאר בעיסה שאור של תרומה, אבל אם לא קדם וסילק את האיסור — אסור. ולפי הסבר זה, חזקיה דאמר כמאן [שאומר, כמי אומר]? שאם לשיטת חכמים — הרי הם מתירים בכל אופן, שהרי אין ביין נסך עצמו כדי לאסור. ואם לשיטת ר' אליעזר, הרי גם אם נפל יין ההיתר באחרונה תהא התערובת אסורה, שהרי לא קדם וסילק את האיסור!

אֶלָּא, הָכָא בְּרוֹאִין קָמִיפַּלְגִי: לְחִזְקִיָּה לֵית לֵיהּ רוֹאִין, לְרַבִּי יוֹחָנָן אִית לֵיהּ.

אלא, הכא [כאן] מחלוקת חזקיה ור' יוחנן בעניין אחר היא, בשאלה של רואין קמיפלגי [הם חלוקים], כשיש תערובת שיש בה ממינו של האיסור, וגם דבר שאינו מינו, האם רואים את מינו כאילו אינו ושאינו מינו מבטלו, או לא, לחזקיה לית ליה [אין לו, אינו סבור] רואין, ולכן אינו מתיר אלא במקרה שיין הנסך נתבטל תחילה במים, ושוב אינו אוסר את יין ההיתר. ואילו לר' יוחנן אית ליה [יש לו], ולכן הוא סבור שבכל מקרה המים מבטלים את היין האסור, ואין מתחשבים ביין ההיתר המצוי שם, שאין יין הנסך אוסרו.

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן רוֹאִין? וְהָא בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי כּוֹסוֹת, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה, וּמְזָגָן וְעֵירְבָן זֶה בָּזֶה מַהוּ? וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ!

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, סבור] לר' יוחנן רואין? והא בעי מיניה [והרי שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: שני כוסות של יין, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן (מהל אותם) במים, ועירבן זה בזה, ויש במים שבשני הכוסות כדי לבטל את יין התרומה, מהו? האם נאמר שיין החולין, שהוא מינו של יין התרומה, נחשב כאילו אינו, והמים שיש בתערובת מבטלים את יין התרומה. או שמא אוסר יין התרומה את יין החולין, ואז אין בכח המים שבשני הכוסות כדי לבטלם? ולא פשט ליה [פתר לו], משמע שלא היתה לו דעה ברורה בענין "רואין"!

מֵעִיקָּרָא לָא פְּשַׁט לֵיהּ, לְבַסּוֹף פְּשַׁט לֵיהּ. אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי כּוֹסוֹת, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה, וּמְזָגָן וְעֵירְבָן זֶה בָּזֶה — רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ.

ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] לא פשט ליה [פתר לו], לבסוף עיין בדבר ופשט ליה [ופתר לו] שרואים את מינו כאילו אינו. ומנין שכן הוא, כי אתמר נמי [נאמר גם כן] אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: ואמרי לה [ויש אומרים אותה בנוסח] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שני כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן ועירבן זה בזה — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והשאר היין של תרומה, מים רבין עליו ומבטלין אותו. הרי שזו דעתו הסופית של ר' יוחנן.

זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

א שנינו במשנה, זה הכלל: מין במינו — במשהו, שלא במינו — בנותן טעם. ומביאים מחלוקת אמוראים בענין זה.

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה — בְּמִינָן בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל זה: כל איסורין שבתורה, אם נתערבו במינן — אוסרים במשהו, נתערבו שלא במינן — בנותן טעם.

זֶה הַכְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

ולשיטה זו, "זה הכלל" שנאמר במשנה, לאתויי מאי [מה בא להביא להוסיף]? לאתויי [להביא] כל איסורין שבתורה, לומר שדין זה לא נאמר דווקא ביין נסך, אלא בכל האיסורים.

רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיֵין נֶסֶךְ — בְּמִינָן בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם. וְזֶה הַכְּלָל — לְאֵתוֹיֵי טֶבֶל.

ואילו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל זה: כל איסורין שבתורה, בין שנתערבו במינן בין שלא במינן — אוסרים בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך שאוסרים במינן במשהו, ושלא במינן — בנותן טעם. ולשיטה זו, "זה הכלל" נאמר במשנה לאתויי [להביא] טבל, שלא נזכר במשנתנו.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב ושמואל, ומצד אחר: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן וריש לקיש.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בְּמִינָן — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם.

ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן — במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיֵין נֶסֶךְ, בְּמִינָן — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן וריש לקיש: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן — בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, שבמינן אוסרים במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.

בִּשְׁלָמָא יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא טֶבֶל מַאי טַעְמָא?

ושואלים: בשלמא [נניח] יין נסך אוסר כל כך, משום חומרא [החומרה] שיש בעבודה זרה, שהחמירו בה ביותר, אלא טבל מאי טעמא [מה הטעם] אוסר אפילו במשהו?

כְּהֶיתֵּירוֹ כָּךְ אִיסּוּרוֹ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה אָמְרוּ טֶבֶל אוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא? בְּמִינוֹ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

ומשיבים: כהיתירו כך איסורו, שאמר שמואל: חטה אחת שעושים תרומה פוטרת מדין תורה את כל הכרי מחובת תרומה, וכיון שחיטה אחת בלבד פוטרת, אף חיטה אחת אוסרת הכל. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך], במה באיזה מקרה אמרו: טבל אוסר בכל שהוא? דווקא במינו, אבל שלא במינו — אוסר בנותן טעם.