דף יומי בבא בתרא קכ״ו

וּמִלְוָה שֶׁעִמּוֹ, פָּלְגִי.

ומלוה שעמו, הלוואה שלוה אותו בכור מאביו, בזה פלגי [חולקים] את חלק הבכורה. שכיון שהכסף בפועל מוחזק בידי הבכור לא ברור לנו כיצד יש להתייחס לכסף זה, האם כמוחזק או כראוי, ולכן חולקים הבכור ואחיו ביניהם את חלק הבכורה מספק.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי: בְּכוֹר שֶׁמִּיחָה – מִיחָה.

א ובענין שדנו בו לעיל, שהבכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו האחים את הנכסים לאחר מות האב, אמר רב הונא אמר רב אסי: בכור שמיחה — מיחה, כלומר, זכותו של הבכור לומר לאחיו שאין הוא מסכים שישביחו את הנכסים קודם חלוקה, ואם בכל זאת השביחו — הריהו מקבל חלק כפול גם בשבח.

אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבֵּר טַעְמֵיהּ דְּרַב אַסִּי בַּעֲנָבִים – וּבְצָרוּם, זֵיתִים – וּמְסָקוּם; אֲבָל דְּרָכוּם – לָא. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ דְּרָכוּם.

אמר רבה: מסתבר טעמיה [טעמו] הלכה זו של רב אסי — במקרה שכאשר מת האב היו נכסי הירושה ענבים, שהינם עדיין על הגפן ומחה הבכור באחיו שלא ישביחום, והם עברו על דבריו ובצרום (קטפו אותם), וכן בזיתים שהינם עדיין על העץ ומסקום (קטפו אותם), שלא נשתנו מכמות שהיו, אבל אם דרכום את הענבים ועשו מהם יין, הרי אף שמחה בהם — לא יטול פי שנים בשבח. ורב יוסף אמר: אפילו דרכום נוטל פי שנים בשבח.

דְּרָכוּם?! מֵעִיקָּרָא עִינְבֵי, הַשְׁתָּא חַמְרָא!

ועל דברים אלה תוהים: גם אם דרכום?! הלא מעיקרא עינבי השתא חמרא [מתחילה היו ענבים, עכשיו הם יין], ובשינוי גדול כזה אפילו הגזלן קונה את גוף הדבר שגזל, וכל שכן האחים, ומדוע יטול הבכור פי שנים במה שהשביחו?

כִּדְאָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי הֶיזֵּק עֲנָבָיו; הָכָא נָמֵי – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הֶיזֵּק עֲנָבָיו.

ומשיבים: אין כוונת רב יוסף לומר שהבכור נוטל פי שנים אף בשבח שהושבחו הענבים כשנעשה מהם יין, אלא כמו שאמר רב עוקבא בר חמא במקום אחר: ליתן לו דמי היזק ענביו, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שנותן לו דמי היזק ענביו, שאם נתקלקל היין וערכו פחות מערך הענבים — צריכים האחים לשלם לבכור שמחה בהם עבור ירידת ערכם של הענבים שהיו נופלים בחלקו כבכור.

הֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא? אַהָא – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּכוֹר וּפָשׁוּט שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן עֲנָבִים, וּבְצָרוּם; זֵיתִים, וּמְסָקוּם – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, אֲפִילּוּ דְּרָכוּם. דְּרָכוּם?! מֵעִיקָּרָא עִינְבֵי, הַשְׁתָּא חַמְרָא! אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חָמָא: לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי הֶיזֵּק עֲנָבָיו.

ומעירים: היכא איתמר [היכן נאמר] דבר זה של רב עוקבא בר חמא? אהא [על זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: בכור ופשוט שהניח להן אביהן ענבים ובצרום, זיתים ומסקום — בכור נוטל מהם פי שנים אפילו דרכום. ותוהים: דרכום?! הלא השתנו הדברים, שכן מעיקרא עינבי השתא חמרא [מתחילה היו ענבים, עכשיו הם יין]! אמר מר עוקבא בר חמא: הכוונה איננה שנותנים לו חלק כפול ביין, אלא ליתן לו דמי היזק ענביו אם נתקלקל היין, שנותנים לו חלק כפול מדמי ענבים.

אָמַר רַב אַסִּי: בְּכוֹר שֶׁנָּטַל חֵלֶק כְּפָשׁוּט – וִיתֵּר. מַאי ״וִיתֵּר״? רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: וִיתֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה. רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: וִיתֵּר בְּכׇל הַנְּכָסִים כּוּלָּן.

ב ועוד אמר רב אסי בענין זה: בכור שנטל חלק כפשוט — ויתר, מחל בכך על חלק הבכורה הראוי לו. ושואלים: מאי [מה] עניינו של "ויתר" זה? רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר: ויתר באותה שדה, כלומר, רק לגבי אותו שדה שנחלק ולא נטל בו חלק בכורה הרי זה ויתור, ואין בדבר ויתור על חלק הבכורה בשאר נכסי הירושה. ורב פפי אף הוא משמיה [משמו] של רבא אמר: ויתר בכל הנכסים כולן.

רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: וִיתֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה – קָא סָבַר: אֵין לוֹ לַבְּכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָּה; וּמָה דַּאֲתָא לִידֵיהּ – אַחֵיל, אִידַּךְ לָא אַחֵיל.

ומסבירים: רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר ויתר רק באותה שדה, קא סבר [לפי שסבור הוא]: אין לו לבכור זכות קניינית בחלק הבכורה קודם חלוקה, ומשום כך רק מה דאתא לידיה אחיל [שהגיע כבר לידו, שחילקו אותו מחל], אידך [את השאר] לא אחיל [מחל].

וְרַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: וִיתֵּר בְּכׇל הַנְּכָסִים כּוּלָּן – קָא סָבַר: יֵשׁ לוֹ לִבְכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָּה; וּמִדְּאַחֵיל בְּהָא – אַחֵיל בְּכוּלְּהוּ.

ורב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: ויתר בכל הנכסים כולן, קא סבר [לפי שסבור הוא] שיש לו לבכור זכות בחלק הבכורה אף קודם חלוקה, ומדאחיל בהא אחיל בכולהו [ומכיון שמחל בזו השדה מחל בכל הנכסים כולם].

וְהָא דְּרַב פַּפֵּי וְרַב פָּפָּא – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר – דְּהָהוּא בְּכוֹר דַּאֲזַל זַבֵּין נִכְסֵי דִּידֵיהּ וּדְפָשׁוּט. אֲזוּל יַתְמֵי בְּנֵי פָּשׁוּט לְמֵיכַל תַּמְרֵי מֵהָנְהוּ לָקוֹחוֹת, מְחוֹנְהוּ. אָמְרִי לְהוּ קְרוֹבִים: לָא מִיסָּתְיָיא דִּזְבַנְתִּינְהוּ לְנִכְסַיְיהוּ, אֶלָּא מִימְחֵא נָמֵי מָחִיתוּ לְהוּ? אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.

ומעירים: והא [ודבר זה] שאמרו רב פפי ורב פפא שניהם בשם רבא — לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] על ידי רבא, אלא מכללא [מכלל הדברים] איתמר [נאמר], שהיסקנו זאת ממעשה שהיה, דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה [שבכור אחד הלך ומכר קודם חלוקה את נכסיו שלו] ושל אחיו הפשוט שמת, אזול יתמי בני [הלכו היתומים בני] הפשוט למיכל תמרי מהנהו לקוחות [לאכול את התמרים מאותם קונים] בגלל החלק של אביהם באותם שדות, מחונהו [הכו אותם] הלקוחות, כאילו היו גנבים. אמרי להו [אמרו להם] הקרובים לאותם לקוחות: לא מיסתייא דזבנתינהו לנכסייהו [דייכם שקניתם את נכסיהם] שלא כדין, אלא מימחא נמי מחיתו להו [שגם הכיתם אותם]? אתו לקמיה [באו לפני] רבא, אמר להו [להם]: לא עשה הבכור ולא כלום ומכירתו בטלה.

מָר סָבַר: לֹא עָשָׂה כְּלוּם – בְּפַלְגָא. וּמָר סָבַר: בְּכוּלְּהוּ.

ובהבנת משמעות דברי רבא נחלקו, מר סבר [חכם זה, רב פפי, סבור]: לא עשה כלום בפלגא [בחלק] של הפשוט, כיון שלא היתה לו רשות למוכרו, אבל את חלק הבכורה מכר, לפי שיש לו בו זכות גם קודם חלוקה. ומר סבר [וחכם זה, רב פפא, סבור]: בכולהו [בכולם] לא עשה כלום, שאף בחלק הבכורה שלו אין לו חלק.

שְׁלַחוּ מִתָּם: בְּכוֹר שֶׁמָּכַר קוֹדֶם חֲלוּקָּה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אַלְמָא אֵין לוֹ לַבְּכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָּה. וְהִלְכְתָא: יֵשׁ לַבְּכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָּה.

ובענין זה שלחו מתם [משם, מארץ ישראל לבבל], פסק הלכה: בכור שמכר קודם חלוקה — לא עשה כלום. ומסיקים מכאן: אלמא [מכאן יוצא] לדעת חכמי ארץ ישראל כי אין לו לבכור קודם חלוקה. ומכל מקום הלכתא [הלכה היא] שיש לבכור קודם חלוקה.

מָר זוּטְרָא מִדְּרִישְׁבָּא פְּלַג בְּצַנָּא דְפִלְפְּלֵי בַּהֲדֵי אַחִין, בְּשָׁוֶה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וִיתַּרְתָּה בְּמִקְצָת – וִיתַּרְתָּה בְּכׇל הַנְּכָסִים כּוּלָּן.

וכך גם מסופר שמר זוטרא מהמקום רישבא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחין [חלק בסל של פלפלים יחד עם אחיו] בשוה למרות שהיה בכור. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לדון על השאר, אמר ליה [לו]: הואיל וויתרתה במקצת — ויתרתה בכל הנכסים כולן, שכן יש לבכור זכות בחלק בכורתו קודם חלוקה.

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר לֹא יִטּוֹל פִּי שְׁנַיִם״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

א משנה האומר: "איש פלוני שהוא בני בכור לא יטול פי שנים בנכסיי ", או אם אמר: "איש פלוני בני לא יירש עם שאר אחיו בנכסיי "— לא אמר כלום, ומדוע? — מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וחוק התורה מבטל את דבריו.

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו; רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד, וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר – דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה – לֹא אָמַר כְּלוּם. כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף – מִשּׁוּם מַתָּנָה, דְּבָרָיו קַיָּימִין.

אבל המחלק נכסיו בחייו על ידי דיבור פיו כנותן מתנה, הרי אם ריבה לאחד מבניו יותר מחלקם של האחרים ומיעט לאחד, או השוה להן לפשוטים את הבכור — דבריו קיימין, ואם אמר שהוא עושה זאת משום ירושה ולא כמתנה — לא אמר כלום. כתב בתוך שטר הצוואה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף שעושה זאת משום מתנה — דבריו קיימין.

גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: בְּדָבָר שֶׁל מָמוֹן תְּנָאוֹ קַיָּים!

ב גמרא ושואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה? דאי [שאם] היא כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי הוא אמר] במקום אחר כי בדבר של ממון תנאו קיים!

דְּתַנְיָא, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי, עַל מְנָת שֶׁאֵין לִיךְ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁל מָמוֹן – תְּנָאוֹ קַיָּים!

דתניא [שכן שנינו בברייתא], האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך (לך) עלי, שאיני מחוייב כלפייך, שאר (מזונות) כסות ועונה (יחסי אישות) שהם חיובי התורה של בעל לאשתו — הרי זו מקודשת כפי שאמר, ואילו תנאו בטל, משום שהתנה על דבר הכתוב בתורה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אמר: המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון — תנאו קיים, כגון חובת הבעל לאשתו בשאר וכסות. ואם כן, לדעת ר' יהודה יכול אדם להתנות שלא יירש בכורו פי שנים, או שאחד מבניו לא יירש כלל!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה: הָתָם יָדְעָה וְקָא מָחֲלָה, הָכָא לָא קָא מָחֵיל.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה, יש לחלק: התם ידעה וקא מחלה [שם יודעת האשה והיא מוחלת] על דבר שמגיע לה, ובזה התנאי קיים, אבל הכא לא קא מחיל [כאן הבן אינו מוחל] על חלקו בירושה, ואין האב יכול להתנות על דבר הכתוב בתורה רק מדעת עצמו.

אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי, בְּכוֹרִי הוּא״ – נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּכוֹר הוּא״ – אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, דִּלְמָא בּוּכְרָא דְאִמָּא קָאָמַר.

ג אמר רב יוסף: אמר "איש פלוני בני בכורי הוא" — נוטל אותו אדם פי שנים על סמך דברים אלה, אבל אם אמר כך: "איש פלוני בני בכור הוא" — אינו נוטל פי שנים, דלמא בוכרא דאמא קאמר [שמא בכור של האם אמר] ולא בכורו שלו, ואין זה מוכיח שהוא צריך ליטול פי שנים.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אֲמַר לֵיהּ: מוּחְזְקַנִי בָּזֶה שֶׁהוּא בְּכוֹר. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא יָדְעַתְּ? דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ אֲבוּהּ ״בּוּכְרָא סַכְלָא״. דִּלְמָא בּוּכְרָא דְאִמָּא הוּא, דְּכׇל בּוּכְרָא דְאִמָּא נָמֵי ״בּוּכְרָא סַכְלָא״ קָארוּ לֵיהּ.

מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבה בר בר חנה להעיד, ואמר ליה [לו, לרבה בר בר חנה]: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: מנא ידעת [מנין אתה יודע] שהוא בכור? אמר לו: דהוה קרי ליה אבוה "בוכרא סכלא" [שהיה קורא לו אביו "בכור שוטה"]. השיב לו: דלמא בוכרא דאמא [שמא בכור של האם] הוא, שכל בוכרא דאמא נמי "בוכרא סכלא" קארו ליה [בכור של האם גם כן "בכור שוטה" קוראים לו].

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ: מוּחְזְקַנִי בָּזֶה שֶׁהוּא בְּכוֹר. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא יָדְעַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי הֲווֹ אָתוּ לְגַבֵּי אֲבוּהּ, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ לְגַבֵּי שִׁכְחַת בְּרִי, דְּבוּכְרָא הוּא וּמַסֵּי רוּקֵּיהּ.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חנינא להעיד. אמר ליה [לו] אותו אדם לר' חנינא: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה [לו] ר' חנינא: מנא ידעת [מנין אתה יודע]? אמר ליה [לו]: דכי הוו אתו לגבי אבוה [שכאשר היו אנשים באים אצל אביו], אמר להו [היה אומר להם]: זילו לגבי [לכו אצל] שכחת ברי [בני], דבוכרא הוא ומסי רוקיה [שבכור הוא ורוקו מרפא].

וְדִלְמָא בּוּכְרָא דְאִמָּא הוּא! גְּמִירִי: בּוּכְרָא דְאַבָּא – מַסֵּי רוּקֵּיהּ, בּוּכְרָא דְאִמָּא – לָא מַסֵּי רוּקֵּיהּ.

ושואלים: ודלמא בוכרא דאמא [ושמא בכור של האם] הוא! ומשיבים: גמירי [למודים אנו] במסורת: בוכרא דאבא [בכור של האב] — מסי רוקיה [מרפא רוקו], בוכרא דאמא [בכור של האם] — לא מסי רוקיה [מרפא רוקו].

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: טוּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם; דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה״ – עַד שֶׁיְּהֵא בֵּן מִשְּׁעַת הֲוָיָה.

ד ועוד בדיני בכור, אמר ר' אמי: טומטום, מי שאיברי הרבייה שלו מכוסים, ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה, שנקרע לאחר מכן הכיסוי ונמצא שהוא זכר, אף על פי שהיה בכור — אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת בכור: "והיה הבן הבכר לשניאה" (דברים כא, טו), והכוונה היא: עד שיהא בן משעת הויה, כלומר, משעה שנהיה, שנולד, וזה לא היה בן בתחילתו אלא טומטום.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵינוֹ נִידּוֹן כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה״ – עַד שֶׁיְּהֵא בֵּן מִשְּׁעַת הֲוָיָה.

רב נחמן בר יצחק אמר: טומטום שנקרע ונמצא זכר אף אינו נידון כבן סורר ומורה, שכן אמר קרא [הכתוב]: "כי יהיה לאיש בן סורר ומרה" (דברים כא, יח), והכוונה אף כאן: עד שיהא בן משעת הויה.