דף יומי בבא בתרא קמ״ט

״יֵהָנֶה בָּהֶן״, מַהִי? דְּנֶיהְוֵי כּוּלְּהוּ מַתָּנָה קָאָמַר, אוֹ דִלְמָא לִיתְהֲנֵי מִינַּיְיהוּ מִידֵּי קָאָמַר? ״יֵרָאֶה בָּהֶן״, מַהוּ? ״יַעֲמוֹד בָּהֶן״, מַהוּ? ״יִשָּׁעֵן בָּהֶן״, מַהוּ? תֵּיקוּ.

אם אמר בלשון "יהנה בהן", מהי ההלכה? האם כוונתו דניהוי כולהו [שיהיו כולם] מתנה קאמר [הוא אומר], או דלמא ליתהני מינייהו מידי קאמר [שמא שייהנה מהם משהו הוא אומר]? וכן אם אמר לשון "יראה בהן", מהו? או לשון "יעמוד בהן", מהו? או לשון "ישען בהן", מהו? לאף אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָכַר כׇּל נְכָסָיו, מַהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר. וְזִימְנִין אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם עָמַד חוֹזֵר. וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּאִיתַנְהוּ לְזוּזִי בְּעֵינַיְיהוּ, הָא דְּפַרְעִינְהוּ בְּחוֹבוֹ.

א במשנתנו דובר על מתנת שכיב מרע בכל נכסיו שאם עמד חוזר ממנה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שכיב מרע שמכר כל נכסיו, מהו הדין בכגון זה? אמר רב יהודה אמר רב: אם עמד והבריא מחוליו אינו חוזר במכר זה. וזימנין [ופעמים] שאמר רב יהודה אמר רב: אם עמד חוזר. ומעירים: ולא פליגי [ואין הדברים חלוקים]: הא [זה] שאמר שהרי זה חוזר בו, מדובר באופן דאיתנהו לזוזי בעינייהו [שנמצאים הכספים בעינם], הא [זה] שאמר שאינו חוזר בו — דפרעינהו [שפרע אותם] בחובו, שיש לומר שלשם כך מכר — כדי שיוכל לפרוע את חובו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאִיסּוּר גִּיּוֹרָא הֲוָה לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי רָבָא. רַב מָרִי בְּרֵיהּ – הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה, וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה הֲוַאי; וּבֵי רַב הֲוָה.

ב ועוד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שכיב מרע שהודה שהוא חייב ממון לאדם מסויים (גם אם אינו חייב לו באמת), מהו הדין? היש בכך ממש, והאם יש לה דין של מתנת שכיב מרע? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממעשה שהיה, שאיסור גיורא [הגר] אביו של רב מרי הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי [היו לו שנים עשר אלף זוזים בבית] רבא. רב מרי בריה [בנו] של איסור, הורתו היתה שלא בקדושה, שאמו הרתה אותו לאיסור קודם שנתגייר, ולידתו בקדושה הואי [היתה] לאחר שהתגייר איסור אביו, ובי רב הוה [ובבית המדרש היה] ולא באותו מקום.

אָמַר רָבָא: הֵיכִי נִיקְנִינְהוּ רַב מָרִי לְהָנֵי זוּזֵי? אִי בִּירוּשָׁה – לָאו בַּר יְרוּשָּׁה הוּא. אִי בְּמַתָּנָה – מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע כִּירוּשָּׁה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן; כׇּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּירוּשָׁה – אִיתֵיהּ בְּמַתָּנָה, כֹּל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בִּירוּשָׁה – לֵיתֵיהּ בְּמַתָּנָה.

כאשר היה איסור חולה אמר רבא, שהכסף היה מופקד אצלו, וסבור היה שיזכה בו : היכי ניקנינהו [איך יקנה] רב מרי להני זוזי [את הכספים הללו]? ובוחן היה את האפשרויות השונות: אי [אם] בירושה — לאו בר [לא בן] ירושה הוא, שכיון שלא היתה הורתו בקדושה אינו נחשב כבנו, אלא כגר שנתגייר לבדו, שאין לו קשר משפחתי עם אביו; אי [אם] במתנה יתן לו, כשכיב מרע — הלא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים], ולפיכך כל היכא דאיתיה [מקום שישנו] בירושה — איתיה [ישנו] במתנה, כל היכא דליתיה [מקום שאינו] בירושה — ליתיה [אינו] גם במתנה.

אִי בִּמְשִׁיכָה – לֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ. אִי בַּחֲלִיפִין – אֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. אִי אַגַּב קַרְקַע – לֵית לֵיהּ אַרְעָא. אִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – אִי שָׁלַח לִי לָא אָזֵילְנָא.

אי [אם] לקנות את הכספים הללו בקנין משיכה — הלא ליתנהו גביה [אינם בידו] של רב מרי, שיוכל לקנותם. אי [אם] תאמר שיקנה אותם איסור לרב מרי בקנין חליפין, שיגביה איסור חפץ כלשהו, ועל ידי כך יקנה לרב מרי את הכספים — הלא אין מטבע נקנה בחליפין. אי [אם] תאמר שיקנה לו את הכספים הללו בקנין אגב קרקע — לית ליה ארעא [אין לו לאיסור קרקע]. והוסיף רבא (שהמעות היו מופקדות אצלו): אי [אם] תאמר שיקנה אותם לרב מרי במעמד שלשתן שיצווה עלי בפני רב מרי לתת לו את הכסף, ודי בכך להקנות לו — אי שלח [אם ישלח] לי לבוא אליו לא אזילנא [אבוא]. ונמצא שלאחר מותו יישאר הכסף בידי.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: אַמַּאי? וְלוֹדֵי אִיסּוּר דְּהָלֵין זוּזֵי דְּרַב מָרִי נִינְהוּ, וְלִיקְנִינְהוּ בְּאוֹדִיתָא! אַדְּהָכִי, נְפַק אוֹדִיתָא מִבֵּי אִיסּוּר. אִיקְּפַד רָבָא, אָמַר: קָא מַגְמְרִי טַעֲנָתָא לְאִינָשֵׁי, וּמַפְסְדִי לִי.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: אמאי [מדוע] סבור אתה שאין לו דרך להקנותו לרב מרי? ולודי [ושיודה] איסור דהלין זוזי [שזוזים, כספים אלה] של רב מרי נינהו [הם], וליקנינהו [ויקנה אותם] לרב מרי באודיתא [בהודאה]! אדהכי [בינתיים] עד שהיו דנים בנושא זה, נפק אודיתא מבי [יצאה הודאה מביתו] של איסור הגר, שהכסף שייך לרב מרי. איקפד [הקפיד] רבא על כך, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי [מלמדים הם טענות לאנשים וגורמים לי הפסד]. ועל כל פנים, מכאן ראיה שהודאת שכיב מרע יפה כוחה להקנות למקבל.

שִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהוּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קַרְקַע כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ. וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: מְטַלְטְלִין כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ.

א שנינו במשנה שאם שייר השכיב מרע קרקע כל שהוא — מתנתו קיימת גם אם עמד מחוליו. ושואלים: וכמה הוא שיעור של "כל שהוא"? אמר רב יהודה אמר רב: קרקע כדי פרנסתו, שאז מוכח שרצה לתת את הנכסים בכל מקרה, גם אם יחיה, שהרי השאיר לעצמו לצורך חייו. ורב ירמיה בר אבא אמר: אפילו שייר מטלטלין כדי פרנסתו גם כן מתנתו קיימת.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: כַּמָּה מְכַוְּונָן שְׁמַעְתָּתָא דְסָבֵי; קַרְקַע טַעְמָא מַאי – דְּאִי קָאֵי סָמֵיךְ עֲלֵיהּ; מִטַּלְטְלִי נָמֵי – אִי קָאֵי סָמֵיךְ עִילָּוַיְהוּ.

אמר רבי זירא: כמה מכוונן [מכוונות] מתאימות זו לזו ונאות שמעתתא דסבי [ההלכות של הזקנים], רב יהודה ורב ירמיה בר אבא. שכן שייר קרקע טעמא מאי [מה הטעם] צריך שיהיה בה כדי פרנסתו? דאי קאי סמיך עליה [שאם הוא עומד מחוליו הריהו סומך עליה], מטלטלי נמי אי קאי סמיך עילויהו [מיטלטלים גם כן, אם הוא יעמוד מחוליו הריהו סומך עליהם].

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וּמַאי כַּוּוֹנְתָּא? מַאן דְּאָמַר מְטַלְטְלִין – ״קַרְקַע״ תְּנַן! מַאן דְּאָמַר: כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ – ״כׇּל שֶׁהוּא״ תְּנַן!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ומאי כוונתא [ומה מכוון בהן] באותן שמועות? הלא מאן דאמר [מי שאומר] שייר מטלטלין, יש להקשות עליו: הרי "קרקע" תנן [שנינו במשנה]! מאן דאמר [מי שאומר]: קרקע כדי פרנסתו, הלא "כל שהוא" תנן [שנינו במשנה]!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכׇל הֵיכָא דְּתָנֵי ״קַרְקַע״ – קַרְקַע דַּוְקָא? וְהָא תְּנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן״.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכל היכא דתני [מקום ששונה] "קרקע", כוונת הדברים היא קרקע דוקא? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו כמתנה לעבדו הכנעני — יצא העבד בן חורין, שהרי הוא בכלל הנכסים. אבל אם שייר קרקע כל שהוא מנכסיו, שלא כתב לו — לא יצא העבד בן חורין, משום שאנו אומרים שהשיור בקרקע כולל שיור גם בעבד עצמו. ר' שמעון אומר: לעולם בכל מקרה הוא בן חורין, עד שיאמר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחר מרבוא שבהן". שכיוון שלא פירש מה משייר — שמא כוונתו לעבד, שאת העבד עצמו לא שיחרר, ונמצא שאין כאן נתינה כלל.