דף יומי בבא בתרא קנ״ה

הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא: רְאָיָה בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר – הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּנָחֲתִי לָקוֹחוֹת לִנְכָסִים. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ רְאָיָה בְּעֵדִים, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּנָחֲתִי לָקוֹחוֹת בִּנְכָסִים?

הכי קאמר ליה [כך אמר לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] ראיה בקיום השטר די לה כדי להוציא מיד הנותן (או יורשיו), היינו דמשכחת לה דנחתי [זהו שאתה יכול למצוא אותה אפשרות שיורדים] לקוחות לנכסים, לפי שקיימו את השטר, והוחזקו הנכסים בידם. ובני המשפחה רצו לבודקו כדי להוציא מידם. אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר] שראיה שצריך כדי להוציא מיד הנותן היא בעדים, היכי משכחת לה דנחתי [איך אתה מוצא אותה אפשרות שירדו] לקוחות בנכסים? והרי לא היתה בידם כל ראיה!

אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵינָא לָךְ בְּעַרְעָר דִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה, דְּלָאו עַרְעָר הוּא. מַאי קָאָמְרִי? קָטָן הָיָה; חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה גָּדוֹל.

אמר ליה [לו]: מודינא [מודה אני] לך בערער של בני משפחה דלאו [שלא] ערער הוא כנגד השטר המצוי ביד הלקוחות, ומשום כך יכולים היו הלקוחות לרדת לנכסים. ומדוע? — שהרי מאי קאמרי [מה הם אומרים] בני המשפחה, כשהם רוצים לעכב את הלקוחות שהשטר בידם? שקטן היה, ואולם חזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה הנותן גדול. אבל במשנתנו, טענת הנותן שהיה שכיב מרע — יש בה ממש, שהרי אין חזקה כזו כנגדה, ולפיכך צריך המקבל להביא ראיה שהיה הנותן בריא.

אִיתְּמַר: קָטָן, מֵאֵימָתַי מוֹכֵר בְּנִכְסֵי אָבִיו? רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא אָמַר רַב נַחְמָן: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. וְהָא דְּרָבָא – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר.

א מתוך שהובא אותו מעשה בבני ברק, דנים בענין שהובא בו. איתמר [נאמר] שחלקו בשאלה: קטן, מאימתי מוכר קרקעות בנכסי אביו שמת ותהא מכירתו חלה? רבא אמר בשם רב נחמן: מבן שמנה עשרה שנה ואילך, ורב הונא בר חיננא אמר בשם רב נחמן: מבן עשרים שנה. ומעירים: והא [וזה] שאמר רבא לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמר] שכך הסקנו מדבריו.

מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי בְרַק בְּאֶחָד שֶׁמָּכַר בְּנִכְסֵי אָבִיו, וּמֵת; וּבָאוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, וְעִרְעֲרוּ לוֹמַר: קָטָן הָיָה בִּשְׁעַת מִיתָה. וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: מַהוּ לְבוֹדְקוֹ? אָמַר לָהֶם: אִי אַתֶּם רַשָּׁאִין לְנַוְּולוֹ. וְעוֹד, סִימָנִין עֲשׂוּיִין לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה,

מתיב [מקשה] ר' זירא ממה ששנינו בברייתא: מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר: קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את ר' עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאין לנוולו. ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] בן שמנה עשרה שנה רשאי למכור,

הַיְינוּ דְּקָאָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ: מַהוּ לְבוֹדְקוֹ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִבֶּן עֶשְׂרִים, כִּי בָּדְקוּ לֵיהּ מַאי הָוֵי? וְהָא תְּנַן: בֶּן עֶשְׂרִים שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – יָבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים; וְהוּא הַסָּרִיס, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם!

היינו דקאתו [זהו הטעם שבאו] ואמרו ליה [לו]: מהו לבודקו, שמא עדיין לא הביא שתי שערות למרות שהיה בן שמונה עשרה, ולכן מכרו בטל. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמבן עשרים רשאי למכור, כי בדקו ליה מאי הוי [כאשר בודקים אותו מה נהיה, מה בכך]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: בן עשרים שלא הביא עדיין שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים, ואם עשו כן אין הוא עוד בכלל קטן, אלא הוא הסריס, שהוא לא חולץ ולא מיבם את אשת אחיו שמת, אבל לעניינים אחרים דינו כגדול!

לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס? אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: וְהוּא הַסָּרִיס; שְׁמַע מִינַּהּ.

ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר על כך] שאמר ר' שמואל בר רב יצחק אמר רב: והוא שנולדו בו סימני סריס? כלומר, שלא העדר השערות בלבד גורם לכך, אלא צריך שיהיו בו גם שאר סימנים של סריס. ואם לא כן — קטן הוא לכל ענין. ונמצא לענייננו, שגם אם היה המוכר בן עשרים היתה משמעות לבדיקה. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק גם כן] בלשון אותה משנה שכך הוא, דקתני [ששנה]: והוא הסריס, כלומר, לא די שיהא בן עשרים, אלא מדובר במי שברור שהוא סריס. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

וְכִי לָא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס, עַד כַּמָּה? תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עַד רוֹב שְׁנוֹתָיו. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אִי כָּחֵישׁ אֲמַר לְהוּ: לִיבְרֵי; וְאִי אִבְּרִי אֲמַר לְהוּ: לִיכְחוֹשׁ. דְּהָנֵי סִימָנֵי – זִמְנִין דְּאָתוּ מֵחֲמַת כְּחִישׁוּתָא, זִמְנִין דְּאָתוּ מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא.

ושואלים: וכי [וכאשר] לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה ממתינים לו שיביא שתי שערות כדי שייחשב גדול? תני [שנה] ר' חייא בברייתא: עד רוב שנותיו (אחרי שלושים וחמש שנה). כי אתא [כאשר היה בא] מקרה כזה לקמיה [לפני] ר' חייא, אי כחיש אמר להו [אם היה רזה היה אומר להם]: ליברי [הבריאו, השמינו אותו] שמא מחמת זה אין בו סימנים, ואי אברי אמר להו [ואם היה בריא, שמן, היה אומר להם]: ליכחוש [שירזה], לפי דהני סימני זמנין דאתו [שאותם סימנים פעמים שהם באים] מחמת כחישותא [רזון], זמנין דאתו [פעמים שהם באים] מחמת בריותא [השמנה].

אִיבַּעְיָא לְהוּ: תּוֹךְ זְמַן – כְּלִפְנֵי זְמַן, אוֹ כִּלְאַחַר זְמַן? (אָמַר) רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן. רָבָא בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר רַב נַחְמָן: תּוֹךְ זְמַן כִּלְאַחַר זְמַן.

א איבעיא להו [נשאלה להם]: תוך זמן, כלומר, בתוך שנת שמונה עשרה או שנת עשרים עצמה, מה דינה לענין שיוכל הקטן למכור בנכסי אביו? כלפני זמן, או כלאחר זמן? רבא אמר בשם רב נחמן: תוך זמן כלפני זמן. רבא בר רב שילא אמר בשם רב נחמן: תוך זמן כלאחר זמן.

וְהָא דְּרָבָא, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר – דְּהָהוּא תּוֹךְ זְמַן דְּאָזֵיל זַבֵּין נִכְסֵי, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. מַאן דַּחֲזָא סָבַר, מִשּׁוּם דְּתוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן; וְלָא הִיא, הָתָם שְׁטוּתָא יַתִּירְתָא חֲזָא בֵּיהּ – דַּהֲוָה קָא מְשַׁחְרַר לְהוּ לְעַבְדֵיהּ.

ומעירים: והא [וזה] שאמר רבא לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמר], דההוא [שאדם אחד] שהיה בגיל של תוך זמן דאזיל זבין נכסי ואתא לקמיה [שהלך ומכר נכסים של אביו ובא לפני] רבא, אמר להו [להם]: לא עשה ולא כלום. ומעירים: מאן דחזא סבר [מי שראה סבור היה] שהטעם היה משום שתוך זמן כלפני זמן, ולא היא (אין כן הדבר), התם שטותא יתירתא חזא ביה [שם שטות יתירה ראה בו], דהוה קא משחרר להו לעבדיה [שהיה משחרר אותם את עבדיו], ומתוך שראה שאינו בר דעת ביטל את המכירה שלו.

שְׁלַח לֵיהּ גִּידֵּל בַּר מְנַשְּׁיָא לְרָבָא, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: תִּינוֹקֶת בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, יוֹדַעַת בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן; מַהוּ? שְׁלַח לֵיהּ: אִם יוֹדַעַת בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן – מִקָּחָהּ מִקָּח וּמִמְכָּרָהּ מִמְכָּר.

ב מסופר: שלח ליה [לו] גידל בר מנשיא לרבא, ילמדנו רבינו: היתה תינוקת, כלומר, נערה בת ארבע עשרה שנה ויום אחד והיתה יודעת בטיב משא ומתן, מהו דינה לענין מכירת קרקע? שלח ליה [לו]: אם יודעת בטיב משא ומתן — מקחה מקח וממכרה ממכר.

וְלִישְׁלַח לֵיהּ תִּינוֹק! מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. וְלִישְׁלַח לֵיהּ תִּינוֹקֶת בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד! מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה.

ושואלים: ולישלח ליה [ושישלח לו] שאלה זו בתינוק! ומשיבים: מעשה שהיה כך היה. ושואלים: ולישלח ליה [ושישלח לו] שאלה בתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, שהרי מגיל זה כבר יש חזקה שבוגרת היא! ואומרים: מעשה שהיה כך היה.

וְהָא דְּרָבָא, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר – דְּהָהוּא פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים דַּאֲזַל זַבֵּין נִכְסֵי אֲבוּהוּ, כְּגִידֵּל בַּר מְנַשְּׁיָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ קְרוֹבֵיהּ: זִיל אֱכוֹל תַּמְרֵי, וּשְׁדִי (בֵּיהּ) קַשְׁיָיתָא בֵּי רָבָא. עֲבַד הָכִי, אֲמַר לְהוּ: זְבִינֵיהּ לָאו זְבִינֵי.

ג ומעירים: והא [וזה] שנאמר בשם רבא לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמר], דההוא [שאדם אחד] שהיה פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי אבוהו [שהלך ומכר את נכסי אביו] כפי שהשיב רבא לגידל בר מנשיא, שהדבר אפשרי במי שיודע בטיב משא ומתן. אתא לקמיה [בא לפני] רבא ורצה לבטל את המכירה. אמרו ליה קרוביה [לו קרוביו] לאותו בחור שמכר נכסיו: זיל [לך] אכול תמרי [תמרים] ושדי ביה קשייתא בי [וזרוק את הגרעינים בבית] רבא, ורצו שעל ידי כך יבין רבא שאינו בר־דעת. עבד הכי [עשה כך], אמר להו [להם] רבא למתדיינים: זביניה לאו זביני [מכירתו אינה מכירה].

כִּי קָא כָּתְבוּ לֵיהּ שְׁטָרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ לָקוֹחוֹת: זִיל אֵימָא לֵיהּ לְרָבָא, מְגִלַּת אֶסְתֵּר – בְּזוּזָא; שְׁטָרָא דְמָר בְּזוּזָא?! אֲזַל אֲמַר לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: זְבִינֵיהּ זְבִינֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ קְרוֹבֵיהּ: לָקוֹחוֹת אַגְמְרוּהוּ! אֲמַר לְהוּ: מַסְבְּרִי לֵיהּ – סָבַר. כֵּיוָן דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ, וְסָבַר – מִידָּע יָדַע, וְהַאי דַּעֲבַד הָכִי – חוּצְפָּא יַתִּירָא הוּא דַּהֲוָה בֵּיהּ.

כי קא כתבו ליה שטרא [כאשר כתבו לו שטר] של פסק דין, אמרו ליה [לו] הלקוחות לאותו מוכר, שרצו להראות שאינו טיפש: זיל אימא ליה [לך אמור לו] לרבא: מגלת אסתר שהיא גדולה במידותיה, קונים אותה בזוזא [זוז, דינר], שטרא דמר בזוזא [שטר של אדוני, שהוא קטן, קונים גם כן בזוז]? שזה היה שכר הסופר שכתב את השטר. אזל [הלך] אותו בחור אמר ליה [לו], לרבא כך. אמר להו [להם] רבא: זביניה זביני [מכירתו מכירה]. אמרו ליה [לו, לרבא] קרוביה [קרוביו] של אותו בחור: הלקוחות אגמרוהו [לימדו אותו] לומר כן, ולא מדעתו היא! אמר להו [להם] רבא: מכל מקום מסברי ליה סבר [מסבירים לו דבר והוא מבין], כיון דמסברי ליה וסבר [שמסבירים לו והוא מבין] — מידע ידע [יודע הוא] מה הוא עושה, והאי דעבד הכי [וזה שעשה כך] שזרק את הגרעינים — חוצפא יתירא הוא דהוה ביה [שהיתה בו], ולא משום שלא הבין דבר.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּלְעֵדוּת – עֵדוּתוֹ עֵדוּת. אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְמִטַּלְטְלֵי, אֲבָל לִמְקַרְקְעֵי – לָא.

ד ובענין מי שלא הגיע לגיל בו הוא רשאי למכור בנכסי אביו, אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ולעדות — עדותו עדות. אמר מר זוטרא: לא אמרן [אמרנו] שהוא רשאי להעיד אלא למטלטלי [למיטלטלים], אבל למקרקעי [לקרקעות] לא.

אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא: מַאי שְׁנָא מִטַּלְטְלִי – דִּזְבִינֵיהּ זְבִינֵי; אֶלָּא מֵעַתָּה, הָא דִּתְנַן: הַפָּעוֹטוֹת – מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין, הָכִי נָמֵי דְּעֵדוּתָן עֵדוּת?! אָמַר לֵיהּ: הָתָם, בָּעֵינָא ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״, וְלֵיכָּא.

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי שנא מטלטלי [מה שונה הדבר במיטלטלים] שעדותו עדות — משום דזביניה זביני [שמכירתו מכר]; אלא מעתה, הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפעוטות (ילדים) — מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר שעדותן עדות? והרי קטן פסול לעדות! אמר ליה [לו]: התם בעינא [שם, בעדות, אנו צריכים] שיתקיים הכתוב "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז), שאנו מפרשים שהם העדים, וליכא [ואין כאן], שמי שאינו גדול בשנים אינו נקרא "איש", ולא משום חוסר דעת.

אָמַר אַמֵּימָר: וּמַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הַשְׁתָּא, וּמָה זְבִינֵי – דִּמְקַבֵּל זוּזֵי, אָמְרַתְּ דְּלָא – דִּלְמָא מוֹזֵיל וּמְזַבֵּין; כׇּל שֶׁכֵּן מַתָּנָה – דְּלָא מָטֵי לֵיהּ וְלָא מִידֵּי! אֲמַר לֵיהּ:

ה ועוד במי שאינו רשאי למכור בנכסי אביו, אמר אמימר: ומתנתו בנכסי אביו — היא מתנה. אמר לו רב אשי לאמימר: השתא [עכשיו] ומה זביני [במכר] שהוא מקבל זוזי [כסף] אמרת תיקנו חכמים דלא [שאין] הוא רשאי למכור, דלמא [שמא] מוזיל הוא מן המחיר הראוי ומזבין [ומוכר], ונמצא מפסיד את נכסי אביו, כל שכן מתנה שלא מטי ליה [מגיע לו, לידיו] ולא מידי [כלום בתמורה] יש לומר שלא יוכל לתת! אמר ליה [לו] אמימר: