דף יומי בבא בתרא נ׳

וְאַחַת שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתוּבָּתָהּ, וְאַחַת שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שׁוּם מִשֶּׁלָּהּ.

ואחת שיחד לה בכתובתה אף שלא כתב את הדבר בכתובה, אבל ייחד שדה זה לאחר מכן לצורך תשלום הכתובה, ואחת שהכניסה לו שום משלה שהביאה איתה מבית אביה, וייחד הבעל שדה זה לערוב לתשלומים כ"נכסי צאן ברזל". ששלושה שדות אלה האשה מקפידה יותר שלא יימכרו, וגם אם נמכרו בהסכמתה אנו אומרים שלא נתרצתה, ולא היה זה אלא לעשות נחת רוח לבעלה.

לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי שְׁאָר נְכָסִים – כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה, דְּאָמַר לַהּ: עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּגֵירוּשִׁין וּבְמִיתָה!

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]? אלו נכסים אין אומרים בהם שמכירת הבעל בטלה? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] שאר נכסים שלו, שמשועבדים לכתובתה, שנאמר שמכרו בטל — כל שכן דהויא ליה [שתהיה לו] איבה אם לא תסכים למכירה, דאמר [שהוא, הבעל, אומר] לה: עיניך נתת בגירושין ובמיתה, שאת אינך מניחה לי למכור מפני שאת חושבת על מותי או על גירושין, ולכן יש לומר גם בהם שהמיקח בטל, אף שאינה מסכימה באמת למכר!

אֶלָּא לְמַעוֹטֵי נִכְסֵי מְלוֹג – הָאָמַר אַמֵּימָר: אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁמָּכְרוּ בְּנִכְסֵי מְלוֹג – לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם!

אלא תאמר ששלושה שדות אלו שהוזכרו שמיקחם בטל באו למעוטי [למעט] נכסי מלוג נכסי האשה, שלבעל יש רשות ליהנות מפירותיהם אבל גופם שייך לאשה (אלא שאם מתה בחייו הוא יורש אותם) שאם הסכימה האשה למכירה — המכר קיים, האמר [הרי אמר] אמימר: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג — לא עשו ולא כלום!

כִּי אִיתְּמַר דְּאַמֵּימַר – הֵיכָא דְּזַבֵּין אִיהוּ וּמִית, אַתְיָא אִיהִי וּמַפְּקָא; אִי נָמֵי זַבִּנָה אִיהִי וּמִתָה, אָתֵא אִיהוּ וּמַפֵּיק בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן – וְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת;

ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמרו] דברי אמימר היה זה לומר שאין כל אחד מהם לבד יכול למכור, ולכן היכא דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא [היכן שמכר הוא ומת באה היא ומוציאה] מן הלקוחות, אי נמי זבנה איהי [או גם כן במקרה שמכרה היא] ומתה, אתא איהו ומפיק בתקנתא דרבנן [בא הוא ומוציא על ידי תקנת חכמים], וכדברי ר' יוסי בר חנינא, שאמר ר' יוסי בר חנינא: כשישבה הסנהדרין באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות.

אֲבָל הֵיכָא דְּזַבִּינוּ תַּרְוַיְיהוּ לְעָלְמָא, אִי נָמֵי זַבִּנָה אִיהִי לְדִידֵיהּ – זְבִינַהּ זְבִינֵי.

אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא [היכן שמכרו שניהם לאדם אחר], אי נמי זבנה איהי לדידיה [או גם כן אם מכרה היא לו] — זבינה זביני [מכרה מכר]. ובמקרה זה דייקנו מן המשנה כי אם יביא הבעל ראיה שאשתו מכרה לו מנכסי מלוג — תעמוד הקרקע בידיו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַמֵּימָר דְּאָמַר – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אמימר אמר כדעת ר' אלעזר שמי שאין בידו גם גוף הדבר וגם זכות הנאה מפירותיו — אינו יכול למכור. ואילו משנתנו היא כדעת חכמים החולקים עליו.

דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ, וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם –

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר את עבדו הכנעני, ופסק עמו המוכר עם הקונה שישמשנו עוד שלשים יום לאחר זמן המכר,

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן יֶשְׁנוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּחְתָּיו; וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ תַּחְתָּיו –

ואז היכה אותו למוות, ר' מאיר אומר: הראשון, המוכר, ישנו בדין יום או יומים שאמרה התורה שהמכה את עבדו הכנעני ולא מת העבד מיד, אלא נשאר חי יום או יומים — פטור האדון מדין מיתה (ראה שמות כא, כ–כא). וזה שמכרו נחשב אדוניו מפני שהוא עדיין תחתיו ומשמש אותו בפועל, והשני שקנאו, אינו בדין יום או יומים, אלא דינו כהורג אדם סתם, שחייב מיתה, אף אם מת העבד זמן רב אחר כך, מפני שאינו בפועל תחתיו.

קָסָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

וטעמו של ר' מאיר, כי קסבר [סבור הוא]: קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], שכל המחזיק בזכויות השימוש וההנאה שבדבר, נחשב כבעלים באותה שעה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשֵּׁנִי יֶשְׁנוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּסְפּוֹ; הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, שֶׁאֵינוֹ כַּסְפּוֹ – קָסָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

ר' יהודה אומר: השני, הקונה, ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא, העבד, כספו, הראשון אינו בדין יום או יומים משום שאינו כספו, ואף שהוא משתמש בו — אינו נחשב כלל כבעליו. וטעמו של ר' יהודה — קסבר [סבור הוא]: קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב].

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

ר' יוסי אומר:

שְׁנֵיהֶם יֶשְׁנָן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם – זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּחְתָּיו, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּסְפּוֹ – וּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, אִי לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, וְסָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו, ומסבירים את טעמו: מספקא ליה אי [ומסופק לו אם] קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] אי לאו [אם לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], וספק נפשות להקל, שמשום שיש ספק בדבר ניצל המכה מדין מיתה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם – זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ תַּחְתָּיו, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ כַּסְפּוֹ.

ר' אלעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו.

וְאָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? אָמַר קְרָא: ״לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא״ – כַּסְפּוֹ הַמְיוּחָד לוֹ.

ואמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר? — אמר קרא [הכתוב]: "לא יקם כי כספו הוא" (שמות כא, כא), יש כאן הדגשה, לומר: כספו המיוחד לו, אבל אם אינו מיוחד לו מפני שיש לאחר זכות בו — אין בו דין של יום או יומיים. והוא המקור לדברי אמימר שבעל ואשה אינם יכולים למכור בנכסי מלוג, הבעל — משום שאינם שלו, והאשה — משום שזכות השימוש בידי הבעל.

וְלֹא לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ. וְהָאָמַר רַב: אֵשֶׁת אִישׁ צְרִיכָה לְמַחוֹת! בְּמַאן? אִילֵימָא בְּאַחֵר – וְהָאָמַר רַב: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי אֵשֶׁת אִישׁ. אֶלָּא לָאו בְּבַעַל?

א שנינו במשנה שלא לאיש חזקה בנכסי אשתו. ושואלים: והאמר [והרי אמר] רב: אשת איש צריכה למחות, ונברר, במאן [במי] מדובר כאן שצריכה למחות? אילימא [אם תאמר] באחר אדם זר שהחזיק בנכסיה, והאמר [והרי אמר] רב: אין מחזיקין, כלומר, אין דין חזקה בנכסי אשת איש לפי שבהיותה נשואה היא סומכת על בעלה שיטפל בענייני הרכוש. אלא לאו [האם אין] הכוונה שצריכה למחות בבעל, ומכאן נלמד שלפעמים יכול הבעל (אם יש בידו טענה) להחזיק בנכסי אשתו לאחר שלוש שנים, אם אינה מוחה, והרי זה בניגוד לדברי המשנה!

אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּבַעַל, וּכְגוֹן שֶׁחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.

אמר רבא: לעולם תאמר שרב אמר את דבריו בבעל שצריכה האשה למחות בו. וכגון שחפר בה הבעל בורות, שיחין ומערות שלא רק אכל מפירות השדה, שבכך לבד אין ליצור חזקה לבעל בנכסי אשתו, אלא גם עשה שינויים ונזקים בגוף הקרקע, שמעשיו מוכיחים שנוהג בשדה זה כבשלו, ואם לא מחתה — יש לו חזקה.

וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין חֲזָקָה לִנְזָקִין!

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין! ואנו מבינים שאדם העושה דבר שיש בו נזק לשדה חבירו — אין בכך דין חזקה, ואפילו לאחר זמן מרובה יכול למחות בו ולסלק אותו משדהו. ואף כאן, הבעל הוא בגדר מזיק בשדה, ואין לו חזקה על ידי כך!

אֵימָא: אֵין דִּין חֲזָקָה לִנְזָקִין.

ומשיבים: אימא [אמור] והבן את הדברים באופן זה: אין דין חזקה לנזקין, שהגורם נזק לחבירו אינו צריך להמתין שלוש שנים, אלא כיון שלא מחו בו — יש לו חזקה מיד. ולפי זה הבעל החופר בור בנכסי אשתו, ולא מחתה, קנה מיד.

אִי בָּעֵית אֵימָא: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, רַב מָרִי אָמַר: בְּקוּטְרָא, רַב זְבִיד אָמַר: בְּבֵית הַכִּסֵּא?

אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: לאו איתמר עלה [האם לא כך נאמר עליה] על ההלכה שאין חזקה לנזקים: רב מרי אמר שהלכה זו אמורה בקוטרא [בעשן] שבזה אין חזקה לעולם, רב זביד אמר: בבית הכסא, שמפני ריחו הרע אין בו חזקה. אבל בדברים אחרים הגורמים נזקים, כגון חפירת בורות שיחין ומערות — יש חזקה, ובמקרה שכזה אמר רב שצריכה אשה למחות בבעלה, ואם לא כן — החזיק בנכסיה.

רַב יוֹסֵף אָמַר: לְעוֹלָם בְּאַחֵר, וּכְגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ מִקְצָת חֲזָקָה בְּחַיֵּי הַבַּעַל, וְשָׁלֹשׁ לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל; מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר לַיהּ: ״אֲנָא זְבֵינְתַּהּ מִינָּךְ״, כִּי אָמַר לַהּ נָמֵי: ״אַתְּ זַבֵּינְתַּהּ לֵיהּ וְזַבְּנַהּ נִיהֲלִי״ – מְהֵימַן.

רב יוסף אמר: לעולם הכוונה בדברי רב היא שאשה צריכה למחות באחר, וכגון שאכלה המחזיק מקצת זמן חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, שבמקרה זה צריכה האשה למחות, שאם לא כן — תהא לאחר חזקה. וכיצד תועיל החזקה? מיגו דאי בעי אמר ליה [מתוך שאם היה רוצה היה אומר לה]: אנא זבינתה מינך [אני קניתי את השדה ממך] לאחר מות הבעל, והרי החזקתי בו שלוש שנים, כי אמר ליה נמי [כאשר אומר לה גם כן]: את זבינתה ליה [את מכרת אותה לו, לבעל] וזבנה ניהלי [והוא מכר לי] — מהימן [נאמן] על כך. ומשום כך צריכה למחות בו לאחר מיתת בעלה, כדי שלא יוכל לטעון כך.

גּוּפָא – אָמַר רַב: אֵין מַחְזִיקִין בְּנִכְסֵי אֵשֶׁת אִישׁ.

גופא [לגופו] של הדבר, אמר רב: אין מחזיקין בנכסי אשת איש.