דף יומי בבא בתרא ע״ה

קְנִיגְיָא עִם לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ – אֵין יָכוֹל לוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ״.

קניגיא (ציד) עם לויתן, שנאמר: "התמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשנו" (איוב מ, כה), ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לגבריאל אין יכול לו, שנאמר: "העשו יגש חרבו" (איוב מ, יט), כלומר, רק בוראו ("עושו") יוכל לסייעו בכך.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁלִּוְיָתָן רָעֵב, מוֹצִיא הֶבֶל מִפִּיו וּמַרְתִּיחַ כׇּל מֵימוֹת שֶׁבַּמְּצוּלָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה״. וְאִלְמָלֵא מַכְנִיס רֹאשׁוֹ לְגַן עֵדֶן – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרֵיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָם יָשִׂים כְּמֶרְקָחָה״.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בשעה שלויתן רעב הריהו מוציא הבל מפיו ומרתיח כמים המתבשלים בקדירה כל מימות שבמצולה שבתהום הים, שנאמר: "ירתיח כסיר מצולה" (איוב מא, כג). ואלמלא היה מכניס ראשו לגן עדן — אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו הרע, שנאמר: "ים ישים כמרקחה" (איוב מא, כג), ומפרש "מרקחה" מלשון מרקחת = בשמים.

וּבְשָׁעָה שֶׁצָּמֵא – עוֹשֶׂה תְּלָמִים תְּלָמִים בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב״. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֵין תְּהוֹם חוֹזֵר לְאֵיתָנוֹ עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה״ – וְאֵין ״שֵׂיבָה״ פְּחוּתָה מִשִּׁבְעִים.

ובשעה שצמא — הריהו עושה תלמים תלמים בים כששותה, שנאמר: "אחריו יאיר נתיב" (איוב מא, כד). אמר רב אחא בר יעקב: אין תהום חוזר לאיתנו להיות מלא כשהיה לאחר שהלויתן שותה ממנו, עד לאחר שבעים שנה, שנאמר: "יחשב תהום לשיבה" (איוב מא, כד), ואין "שיבה" פחותה משבעים שנה.

אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים״; וְאֵין ״כֵּרָה״ אֶלָּא סְעוּדָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״; וְאֵין ״חֲבֵרִים״ אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי״.

א אמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר: "יכרו עליו חברים" (איוב מ, ל), ואין משמעות לשון "כרה" אלא סעודה, שנאמר: "ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו" (מלכים ב ו, כג), ואין "חברים" אלא תלמידי חכמים, שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (שיר השירים ח, יג), שחברים הם תלמידי חכמים המקשיבים לקול ה'.

וְהַשְּׁאָר – מְחַלְּקִין אוֹתוֹ, וְעוֹשִׂין בּוֹ סְחוֹרָה בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים״; וְאֵין ״כְּנַעֲנִים״ אֶלָּא תַּגָּרִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ״.

והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, שנאמר: "יחצוהו בין כנענים" (איוב מ, ל), ואין "כנענים" אלא תגרים (סוחרים) שנאמר: "כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב" (הושע יב, ח). ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] ראיה מהכא [מכאן] שכנענים הם סוחרים, שנאמר בהקבלה: "אשר סחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ" (ישעיהו כג, ח).

וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה לַצַּדִּיקִים מֵעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ סוּכָּה, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ״.

ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר: "התמלא בשכות עורו" (איוב מ, לא). אם זכה אדם להגיע לדרגה זו של צדיקים — עושין לו מעור הלויתן סוכה שלימה, לא זכה להגיע לדרגה זו — עושין לו צלצל, כיסוי, צל לראשו, שנאמר: "ובצלצל דגים ראשו" (איוב מ, לא).

זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ קָמֵיעַ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ״.

אם זכה אדם לכך — עושין לו צלצל, לא זכה אף לכך — עושין לו ענק שרשרת (תכשיט לצווארו), שנאמר: "וענקים לגרגרתיך" (משלי א, ט). אם זכה לכך — עושין לו ענק, לא זכה אף לזאת — עושין לו מעור הלויתן קמיע בלבד, שנאמר: "ותקשרנו לנערותיך" (איוב מ, כט), שעושים לו קשר קטן הקשור על צווארו, כקמיע שתולים לילדים ("לנערותיך").

וְהַשְּׁאָר – פּוֹרְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְזִיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ״.

והשאר מעורו של לויתן פורסו הקדוש ברוך הוא על חומות ירושלים, וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך" (ישעיה ס, ג).

״וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ״ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: פְּלִיגִי תְּרֵי מַלְאֲכֵי בִּרְקִיעָא – גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל; וְאָמְרִי לַהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, וּמַאן אִינּוּן – יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא; חַד אָמַר: שׁוֹהַם, וְחַד אָמַר: יָשְׁפֵה. אָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֶהֱוֵי כְּדֵין וּכְדֵין.

אגב הדברים האלה על כבוד ירושלים בעתיד מפרשים את הכתוב: "ושמתי כדכד שמשתיך" (ישעיה נד, יב). אמר ר' שמואל בר נחמני: פליגי [נחלקו] בדבר, ממה תיעשנה חומות ירושלים, תרי מלאכי ברקיעא [שני מלאכים ברקיע] והם גבריאל ומיכאל, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בדבר תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל], ומאן אינון [ומי הם]? — יהודה וחזקיה בני ר' חייא, חד [אחד מהם] אמר: מהאבן היקרה הקרויה שוהם, וחד [ואחד מהם] אמר: מהאבן היקרה הקרויה ישפה. אמר להו [להם] הקדוש ברוך הוא: להוי כדין וכדין [שיהא כמו זה וכמו זה] גם יחד, וזאת משמעות המלה "כדכד" ("כדין וכדין").

״וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח״ – כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרֵישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחוֹקֵק בָּהֶן עֶשֶׂר עַל עֶשְׂרִים, וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד: הַשְׁתָּא כְּבֵיעֲתָא דְצִיצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינַן, כּוּלֵּי הַאי מַשְׁכְּחִינַן?!

ומהו פירוש המשך הפסוק "ושעריך לאבני אקדח" (ישעיה נד, יב)? כי הא דיתיב [כמו מעשה זה שישב] ר' יוחנן וקא דריש [והיה דורש] כך: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהם בגודל שלשים על שלשים אמה, וחוקק (קודח) בהן חור של עשר על עשרים אמה, ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד שלא נתפרש שמו: השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן [עכשיו אבן יקרה כגודל ביצת התור אין אנו מוצאים], כולי האי משכחינן [כל זה אנו מוצאים]?!

לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם, חֲזָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּיָתְבִי וְקָא מְינַסְּרִי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחָקוּק בָּהֶן עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים. אֲמַר לְהוּ: הָנֵי לְמַאן? אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: דְּרוֹשׁ רַבִּי, לְךָ נָאֶה לִדְרוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אָמַר לוֹ: רֵיקָא! אִלְמָלֵא לֹא רָאִיתָ – לֹא הֶאֱמַנְתָּ; מְלַגְלֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה! נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.

לימים לאחר זמן הפליגה ספינתו של התלמיד בים, חזא [ראה] מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי [שיושבים ומנסרים] אבנים טובות ומרגליות שהם בגודל שלשים על שלשים אמה וחקוק בהן עשר ברום עשרים, אמר להו [להם] למלאכים: הני למאן [אלה למי]? אמרו ליה [לו]: שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן לאחר מעשה, אמר ליה [לו]: דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו ר' יוחנן: ריקא! אלמלא לא ראית לא האמנת, אם כן מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, שמת מיד.

מֵיתִיבִי: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָאתַיִם אַמָּה, כִּשְׁתֵּי קוֹמוֹת שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' יוחנן: נאמר "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג) — ר' מאיר אומר: עתידים ישראל להיות בגודל של מאתים אמה, שהם כשתי קומות ("קוממיות") של אדם הראשון שהיה גובהו מאה אמה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה, כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל״! כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – לְכַוֵּוי דְּבֵי זִיקָא.

ר' יהודה אומר: יגיעו לגובה מאה אמה, כנגד היכל וכתליו, שנאמר: "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם, בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל" (תהלים קמד, יב), שאף בנות ישראל יגיעו להיות גבוהות כתבנית היכל, שבבית שני היה גובהו מאה אמה. ואם גודל הפתח שבשערי ירושלים יהיה עשר על עשרים אמה, כדברי ר' יוחנן, כיצד עתידים בני ישראל להיכנס בשערים אלה שיהיו קטנים עבורם? ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן לא לשערים עצמם התכוון אלא לכווי דבי זיקא [לחלונות שישמשו לכניסת הרוח].

וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֶׁבַע חוּפּוֹת לְכׇל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָרָא ה׳ עַל כׇּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם, וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כׇּל כָּבוֹד חֻפָּה״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוּפָּה לְפִי כְּבוֹדוֹ.

ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה" (ישעיה ד, ה), וכאשר מונים את הדברים שנאמרו בפסוק זה: ענן, עשן, נוגה וכו' הרי שבע. מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה כפולת שבע לפי כבודו, שלפי מעלתו מייפים ומגדילים את חופתו.

עָשָׁן בַּחוּפָּה לָמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שֶׁכׇּל מִי שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵשׁ בַּחוּפָּה לָמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְוֶה מֵחוּפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה.

ושואלים: עשן בחופה למה? אמר ר' חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא מחופה זו. ושואלים: ואש בחופה למה? אמר ר' חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, שהוא מסתכל בה ומתבייש מגודל החופה של חבירו, ואומר: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה שלא זכיתי לכך.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ – וְלֹא כׇּל הוֹדְךָ; זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ: פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה; אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָּה.

כיוצא בדבר אתה אומר: נאמר למשה על יהושע "ונתתה מהודך עליו" (במדבר כז, כ) ומדייקים "מהודך" ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה היו מאירים כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה שלא זכינו שיהיה מנהיגנו באותה מדרגה.

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: עֶשֶׂר חוּפּוֹת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כׇּל אֶבֶן יְקָרָה וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא אָמַר: אַחַת עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל אֶבֶן יְקָרָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְגָרוּעַ שֶׁבְּכוּלָּן – זָהָב, דְּקָא חָשֵׁיב לֵיהּ לְבַסּוֹף.

אמר ר' חמא בר חנינא: עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר לחירם מלך צור: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכת ך אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב, מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו" (יחזקאל כח, יג), הרי עשרה דברים, מאודם עד זהב. מר זוטרא אמר: אחת עשרה חופות היו, שנאמר: "כל אבן יקרה" (יחזקאל כח, יג) והיא נמנית לעצמה. אמר ר' יוחנן: וגרוע שבכולן זהב, דקא חשיב ליה [שמונה אותו] לבסוף, משמע ששאר הדברים היו יקרים יותר.

מַאי ״מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר: ״בְּךָ נִסְתַּכַּלְתִּי, וּבָרָאתִי נְקָבִים נְקָבִים בָּאָדָם״. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי קָאָמַר: בְּךָ נִסְתַּכַּלְתִּי,

אגב הזכרת כתוב זה שואלים: מאי [מה פירוש] "מלאכת תפיך ונקביך בך" (יחזקאל כח, יג)? אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא לחירם מלך צור שנאמר בו שעשה לעצמו כל אלה: וכי בגן עדן היית שעשית לך כל אלו? בך נסתכלתי שאתה עשית את עצמך לאלוה, ובראתי נקבים נקבים באדם של צואה ומי רגלים, שתדע שאתה בשר ודם, ולא אל. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], הכי קאמר [כך אמר] לו: בך נסתכלתי,

וְקָנַסְתִּי מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן.

וקנסתי מיתה על אדם הראשון שכיון שמת יודעים שאדם הוא ולא אל.

מַאי ״וְעַל מִקְרָאֶהָ״? אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַבָּא; יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה – כָּל הָרוֹצֶה לַעֲלוֹת עוֹלֶה, שֶׁל עוֹלָם הַבָּא – אֵין עוֹלִין אֶלָּא הַמְזוּמָּנִין לָהּ.

ושבים לפסוק שנזכר קודם "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם" וכו' (ישעיה ד, ה), ומבררים: מאי [מה פירוש] "ועל מקראה"? אמר רבה אמר ר' יוחנן: לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא; ירושלים של עולם הזה — כל הרוצה לעלות אליה עולה, של עולם הבא — אין עולין אלא המזומנין (=קרואים) לה.

וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרָאִין עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו״. וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ הֵן: צַדִּיקִים, וּמָשִׁיחַ, וִירוּשָׁלִַים.

ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז), הרי שמי שנברא וגורם לכבודו של הקדוש ברוך הוא נקרא בשמו. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: שלשה נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, ואלו הן: צדיקים, ומשיח, וירושלים.

צַדִּיקִים – הָא דַּאֲמַרַן. מָשִׁיחַ – דִּכְתִיב: ״וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה׳ צִדְקֵנוּ״. יְרוּשָׁלַיִם – דִּכְתִיב: ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף, וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה״, אַל תִּקְרֵי ״שָׁמָּה״ אֶלָּא ״שְׁמָהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן ״קָדוֹשׁ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ״.

ומפרט: צדיקים — הא דאמרן [זו שאמרנו] קודם. משיח — דכתיב [שנאמר] במשיח: "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו" (ירמיהו כג, ו), הרי שהוא נקרא על שמו של ה'. ירושלים — דכתיב [שנאמר] בה בסוף ספר יחזקאל: "סביב שמנה עשר אלף ושם העיר מיום ה' שמה" (מח, לה), אל תקרי [תקרא] "שמה" אלא "שמה" שהעיר תיקרא בשמו של ה'. ובענין זה אמר ר' אלעזר: עתידין צדיקים שאומרים לפניהן "קדוש", כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושל ם קדוש יאמר לו" (ישעיהו ד, ג).

וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְבִּיהַּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ״; מַאי ״תַּחְתֶּיהָ״ – כְּתַחְתֶּיהָ. וּמִמַּאי דְּהַאי ״תַּחְתֶּיהָ״ תְּלָתָא פַּרְסֵי הָוְיָא? אָמַר רַבָּה, אֲמַר לִי הָהוּא סָבָא: לְדִידִי חֲזֵי לִי יְרוּשָׁלַיִם קַמַּיְיתָא, וּתְלָתָא פַּרְסֵי הָוְיָא.

ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים שלש פרסאות למעלה, שנאמר: "וראמה וישבה תחתיה" (זכריה יד, י), מאי [מה פירוש] "תחתיה"? — כתחתיה, שרומה יהא כתחתיה. ושואלים לבירור הענין: וממאי דהאי [שזה] "תחתיה" של ירושלים תלתא פרסי הויא [שלוש פרסות הן]? אמר רבה, אמר לי ההוא סבא [זקן אחד]: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את ירושלים קמייתא [הראשונה] כשהיתה בבניינה, ותלתא פרסי הויא [ושלוש פרסות היתה].

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: יֵשׁ צַעַר לַעֲלוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם״. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי עֵיבָא – תְּלָתָא פַּרְסֵי מִידְּלֵי.

וממשיכים בדברי ר' יוחנן, ושמא תאמר: יש צער לעלות למקום גבוה כל כך? — תלמוד לומר בנבואה המתארת חזרתם של ישראל לירושלים: "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם" (ישעיהו ס, ח), כלומר, שיוכלו להגיע לשם בקלות, כמו היו עננים או יונים. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] בדרך אגב שהאי עיבא [ענן זה] — תלתא פרסי מידלי [שלוש פרסות הוא גבוה], שהרי גובהה של ירושלים אליה מגיע הענן הוא שלוש פרסאות.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ, וַיֹּאמֶר אֵלַי: לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם, לִרְאוֹת כַּמָּה רׇחְבָּהּ וְכַמָּה אׇרְכָּהּ״ –

אמר ר' חנינא בר פפא: בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במדה קבועה, שנאמר בחזונו של זכריה: "ואשא עיני וארא והנה איש ובידו חבל מידה. ואמר אנה אתה הלך ויאמר אלי למד את ירושל ם לראות כמה רחבה וכמה ארכה" (זכריה ב, ה–ו), באותה שעה

אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה כְּרַכִּים בָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם – וְלֹא נָתַתָּ מִדַּת אׇרְכָּן וּמִדַּת רׇחְבָּן; יְרוּשָׁלַיִם – שֶׁשִּׁמְךָ בְּתוֹכָהּ, וּמִקְדָּשְׁךָ בְּתוֹכָהּ, וְצַדִּיקִים בְּתוֹכָהּ – אַתָּה נוֹתֵן בָּהּ מִדָּה?! מִיָּד – ״וַיֹּאמֶר אֵלָו, רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר: פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ״.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם — ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן להגבילן, והן גדלות לפי התפתחותן, ואילו ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה — אתה נותן בה מדה? מיד: "ויאמר אלו רץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושל ם מרב אדם ובהמה בתוכה" (זכריה ב, ח).

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשְׁלֶם אֶלֶף טֶפֶף גִּינּוֹאוֹת, אֶלֶף קֶפֶל מִגְדָּלִים, אֶלֶף לִיצוֹי בִּירָנִיּוֹת, אֶלֶף וּשְׁנֵי שִׁילֹה טוֹטַפְרָאוֹת; וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָוְיָא כְּצִפּוֹרִי בְּשַׁלְווֹתָהּ.

ובענין זה אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושל ם אלף טפף גינואות (גינות), אלף קפל מגדלים, אלף ליצוי בירניות (ביצורים ), אלף ושני שילה טוטפראות (בתים קטנים), וכל אחת ואחת מהתוספות הללו הויא [תהיה] כמו העיר הגדולה צפורי בתקופתה הטובה, בהיותה בשלוותה.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רָאִיתִי צִפּוֹרִי בְּשַׁלְווֹתָהּ, וְהָיוּ בָּהּ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף שְׁוָוקִים שֶׁל מוֹכְרֵי צִיקֵי קְדֵירָה.

ומספרים כמה גדולה היתה אז העיר ציפורי: תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: אני ראיתי את העיר צפורי בהיותה בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה (רטבים לתבשיל), ומכאן אפשר לשער מה יהיה גודלה של ירושלים לעתיד לבוא.

״וְהַצְּלָעוֹת צֵלָע אֶל צֵלָע, שָׁלוֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים״ – מַאי ״שָׁלוֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים פְּעָמִים״? אָמַר רַבִּי לֵוִי, אָמַר רַב פַּפֵּי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִי: אִם שָׁלֹשׁ יְרוּשָׁלַיִם הֵן, כׇּל אַחַת וְאַחַת יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשִׁים מְדוֹרִין לְמַעְלָה; אִם שְׁלֹשִׁים יְרוּשָׁלַיִם הֵן, כׇּל אַחַת וְאַחַת יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מְדוֹרִין לְמַעְלָה.

וכיוצא בזה דרשו את הפסוק "והצלעות צלע אל צלע שלוש ושלשים פעמים" (יחזקאל מא, ו) — מאי [מה פירוש] "שלוש ושלשים פעמים"? אמר ר' לוי, אמר רב פפי משום (בשם) ר' יהושע דסכני: אם שלש ירושלים הן, אם תגדל העיר פי שלוש בשטחה מזה שהיה בעבר בזמן בניינה — כל אחת ואחת יש בה שלשים מדורין (קומות) למעלה בכל בית, אם שלשים ירושלים הן — כל אחת ואחת יש בה שלשה מדורין למעלה.

אִיתְּמַר: סְפִינָה – רַב אָמַר: כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ כׇּל שֶׁהוּא – קָנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ אֶת כּוּלָּהּ.

א לאחר שעסקנו בענייני אגדה חוזרים לצד ההלכה של משנתנו, לדון עוד בקניית ספינה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לאופן קניית ספינה — רב אמר: כיון שמשך כל שהוא והזיז אותה ממקומה אפילו במשהו — קנה אותה בכך. ושמואל אמר: לא קנה עד שימשוך את כולה, שיזיזנה עד שתהלך כדי כל אורכה ותצא לגמרי מהמקום בו היתה קודם.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי – כֵּיצַד בִּמְסִירָה? אֲחָזָהּ בְּטַלְפָּהּ, בִּשְׂעָרָהּ, בְּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, בִּשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, בִּפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ – קְנָאָהּ. כֵּיצַד בִּמְשִׁיכָה? קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו – כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וָרֶגֶל, קְנָאָהּ. רַבִּי אַחַי וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהַלֵּךְ מְלֹא קוֹמָתָהּ.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים], ששנינו בברייתא: כיצד בהמה נקנית במסירה? אם אחזה בטלפה (פרסתה), או בשערה, או באוכף שעליה, או בשליף (משא) שעליה, או בפרומביא (רסן) שבפיה, או בזוג (בפעמון) שבצוארה — קנאה. כיצד בהמה נקנית במשיכה? קורא לה והיא באה אליו, או שהכישה (היכה אותה) במקל ורצתה (ורצה) לפניו, כיון שעקרה יד ורגל ממקומה — קנאה. ר' אחי, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' אחא אומר: לא די שתעקור יד או רגל, אלא עד שתהלך מלא קומתה.

לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּתַנָּא קַמָּא וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי אַחָא? אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי אַחָא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחָא אֶלָּא בְּבַעֲלֵי חַיִּים; דְּאַף עַל גַּב דְּעָקְרָה יָד וָרֶגֶל – בְּדוּכְתַּהּ קָיְימָא; אֲבָל סְפִינָה, כֵּיוָן דְּנָדָה בַּהּ פּוּרְתָּא – נָדָה לַהּ כּוּלָּהּ.

ואם כן לימא [האם נאמר] שרב שאמר באופן קניית ספינה שדי שימשוך כלשהו, אמר כשיטת התנא קמא [הראשון] שדי בעקירת יד או רגל, ושמואל שאמר בספינה שאינה נקנית אלא במשיכת כולה אמר כשיטת ר' אחא שצריך שתיעקר הבהמה כולה ממקומה! ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] אפילו לדעת ר' אחא אמרתי, שעד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אחא הלכה זו — אלא בבעלי חיים, דאף על גב [שאף על פי] דעקרה [שעוקרת] יד ורגל — בדוכתה קיימא [במקומה היא עומדת], אבל ספינה, כיון דנדה [שנעה] בה פורתא [מקצת] נדה [נעה] לה כולה וקונה בכך.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ כְּתַנָּא קַמָּא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא אֶלָּא בְּבַעֲלֵי חַיִּים, דְּכֵיוָן דְּמִיעַקְרָא יָד וָרֶגֶל – אִידַּךְ לְמִיעְקַר קָיְימָא; אֲבָל סְפִינָה, אִי מָשֵׁיךְ לַהּ כּוּלַּהּ – אִין, אִי לָא – לָא.

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] אפילו כשיטת התנא קמא [הראשון], שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] התנא קמא [הראשון] — אלא בבעלי חיים, שכיון דמיעקרא [שנעקרת] יד ורגל — אידך למיעקר קיימא [שאר הגוף גם כן להיעקר ממקומו הוא עומד], אבל ספינה, אי משיך לה [אם מושך אותה] כולה — אין [כן] נקנית, אי [אם] לא — לא.

לֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סְפִינָה וְאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְשִׁיכָה

ומציעים עוד: לימא כהני תנאי [האם לומר שמחלוקת רב ושמואל בספינה כמחלוקת תנאים אלה] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספינה נקנית במשיכה, ר' נתן אומר: ספינה ואותיות כגון שטר חוב שקונה מחבירו וקונה את החוב שבו, נקנות במשיכה