דף יומי בבא בתרא צ״ד

נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי חִטִּין!

נותן לו דמי חטין כנגד הצרור שהוציא, שכן אם לא היה מוציא את הצרור היה חבירו מוכר את החיטים עם הצרור שבתוכן במחיר של חיטים, ועכשיו שהוציא את הצרור, הרי זה כאילו נטל ממנו חיטים באותה כמות. ומכאן שהקונה מקבל על עצמו עפרורית!

קִטְנִית – רוֹבַע, עַפְרוּרִית – פָּחוֹת מֵרוֹבַע.

ומשיבים: צריך להבין את דברי רב קטינא כך: אם היתה קטנית מעורבת בחיטים, ושיעורה בתוך החיטים עד רובע — מקבל, עפרורית — רק פחות מרובע.

וְעַפְרוּרִית – רוֹבַע לָא?! וְהָא תַּנְיָא: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵרוֹ, חִטִּין – מְקַבֵּל עָלָיו רוֹבַע קִטְנִית לִסְאָה. שְׂעוֹרִים – מְקַבֵּל עָלָיו רוֹבַע נִישּׁוֹבֶת לִסְאָה. עֲדָשִׁים – מְקַבֵּל עָלָיו רוֹבַע עַפְרוּרִית לִסְאָה.

ושואלים: ועפרורית רובע לא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: המוכר פירות לחברו, אם מכר לו חטין — מקבל עליו הקונה רובע קטנית לסאה. מכר לו שעורים — מקבל עליו רובע נישובת (מוץ וכיוצא בזה) לסאה. מכר לו עדשים — מקבל עליו רובע עפרורית לסאה;

מַאי, לָאו הוּא הַדִּין לְחִטִּים וְלִשְׂעוֹרִין? שָׁאנֵי עֲדָשִׁים, דְּמִיעְקָר עָקְרִי לְהוּ.

מאי לאו [האם לא הכוונה] שהוא הדין לחטים ולשעורין, שגם בהן מקבל עליו רובע עפרורית? ודוחים: אינו כן, דין זה הוא רק בעדשים ולא בחיטים ושעורים, וטעם ההבדל, שאני [שונים] עדשים, דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותן] על שורשיהן מהאדמה, ולא קוצרים, ומשום כך מעורבת בהם אדמה. אבל בחיטים ושעורים, שנקצרות, לא צריכה להיות עפרורית בכמות כזו.

אֶלָּא טַעְמָא דַעֲדָשִׁים דְּמִיעְקָר עָקְרִי לְהוּ, אֲבָל חִטֵּי וּשְׂעָרֵי – לָא; תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ, חִטֵּי וּשְׂעָרֵי דְּעַפְרוּרִית לָא מְקַבֵּל!

ומציעים: אלא מעתה, לדבריך שטעמא [הטעם] הוא משום שעדשים דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותן] יש בהן עפר, אבל חטי ושערי [חיטים ושעורים] לא, אם כן תפשוט מינה [תפתור ממנה] את הבעיה לצד אחר, ונאמר לגבי קניית חטי ושערי [חיטים ושעורים] שעפרורית לא מקבל עליו הקונה כלל!

לְעוֹלָם חִטֵּי וּשְׂעָרֵי מְקַבֵּל עַפְרוּרִית; עֲדָשִׁים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ – דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּמִיעְקָר עָקְרִי לְהוּ, יוֹתֵר מֵרוֹבַע נָמֵי לְקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.

ודוחים: לעולם תפרש שחטי ושערי [חיטים ושעורים] גם כן מקבל עליו הקונה עפרורית בשיעור רובע, אלא עדשים איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר], משום דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותם] ויש בהם עפר מרובה, אם כן יותר מרובע עפרורית נמי לקבל [גם כן יקבל] עליו הקונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק רובע מקבל עליו ולא יותר.

אָמַר רַב הוּנָא: אִם בָּא לְנַפּוֹת, מְנַפֶּה אֶת כּוּלּוֹ. אָמְרִי לַהּ דִּינָא, וְאָמְרִי לַהּ קִנְסָא.

א ובענין זה אמר רב הונא: למרות שהקונה מקבל עליו טינופת בשיעור מסויים ואינו יכול להוציאה מן החשבון, אם בא הקונה ורוצה לנפות את מה שקנה כדי לבדוק כמה פסולת יש שם, ומצא שיש שם יותר מן השיעור המותר — מנפה את כולו והמוכר חייב להשלים את כל החסר בחיטים או בכסף, ולא רק מה שייתר על רובע. והלכה זו, אמרי לה [יש אומרים] שהיא דינא [מצד הדין], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיא משום קנסא [קנס].

אָמְרִי לַהּ דִּינָא – מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי, אַפֵּירֵי שַׁפִּירֵי יָהֵיב; וְרוֹבַע לָא טָרַח אִינִישׁ, יוֹתֵר מֵרוֹבַע טָרַח אִינִישׁ; וְכֵיוָן דְּטָרַח – טָרַח בְּכוּלֵּיהּ.

ומפרטים: אמרי לה דינא [יש אומרים שהיא דין], שהם סבורים כי מאן דיהיב זוזי [מי שנותן כסף] לקנות — אפירי שפירי יהיב [על פירות יפים, בלא כל פסולת, הוא נותן], ומדוע בכל זאת הוא מקבל עליו רובע? כי ברובע לא טרח איניש [אין אדם טורח], והוא מעדיף לקבל רובע פסולת מאשר לטרוח ולנפות את כל הפירות עד שיקבל פירות יפים בלבד. ואולם על מנת שלא יהיה יותר מרובע פסולת כן טרח איניש [טורח אדם], וכיון דטרח [שטורח] לנפות — טרח בכוליה [טורח בכל] עד שיהיו לו פירות יפים בלא פסולת כלל.

וְאָמְרִי לַהּ קִנְסָא – רוֹבַע שְׁכִיחַ, יוֹתֵר לָא שְׁכִיחַ; וְאִיהוּ הוּא דְּעָרֵיב; וְכֵיוָן דְּעָרֵיב – קַנְסוּהוּ רַבָּנַן בְּכוּלֵּיהּ.

ואמרי לה קנסא [ויש אומרים שמנפה את כולו משום קנס], שהם סבורים כי לגבי פסולת רובע שכיח [מצוי], ומתחילה לשם כך אדם נותן את כספו, יותר מרובע לא שכיח [מצוי], ואיהו [והוא] המוכר הוא דעריב [שהוסיף ועירב] פסולת יותר מרובע, וכיון דעריב [שעירב] — קנסוהו רבנן בכוליה [חכמים בכל] שישלים ויפצה את הלוקח בכל הפסולת כולה.

(סִימָן: כֹּל תְּרֵי שְׁטָרֵי דְּרָאבִין בַּר רַב נַחְמָן, אוֹנָאָה וְקַבְּלָנוּתָא.)

(סימן לשש הלכות שתבאנה לענין דברי רב הונא: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא).

מֵיתִיבִי: כׇּל סְאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רוֹבַע מִמִּין אַחֵר – יְמַעֵט. סַבְרוּהָ דְּרוֹבַע דְּכִלְאַיִם – כְּיוֹתֵר מֵרוֹבַע דְּהָכָא, וְקָא תָנֵי: יְמַעֵט!

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא ממה ששנינו במשנה בדיני כלאיים: כל סאה זרעים שיש בה רובע ממין אחר ובא לזורעה — ימעט בעל השדה אותו מין אחר, כדי שלא יהיה בשדה שזורע בו זרעים אלה שיעור של רובע לסאה, ויעבור בכך על איסור כלאיים. סברוה [חשבו, הניחו] הלומדים, כי דינו של רובע ממין אחר לענין כלאים הריהו כדינו של יותר מרובע דהכא [של כאן] לענין מיקח, שהוא אסור, וקא תני [ושנה בענין כלאיים]: ימעט עד פחות מרובע, שאף שבורר ומוציא מן הזרע המעורב — אינו צריך להוציא את כולו אלא רק מקצתו, עד שיהא פחות מרובע. ומדוע, אם כן, אמר רב הונא שלענין מיקח צריך להוציא כל התערובת כולה?

לֹא, רוֹבַע דְּכִלְאַיִם – כִּי רוֹבַע דְּהָכָא דָּמֵי.

ודוחים: לא, רובע של כלאים כי [כמו] רובע דהכא דמי [של כאן נחשב], ואף בכלאיים, אם היה יותר מרובע ממין אחר —

אִי הָכִי, אַמַּאי יְמַעֵט? מִשּׁוּם חוּמְרָא דְכִלְאַיִם.

חייב להוציא הכל. ושואלים: אי הכי [אם כך], שאין הדינים נבדלים, אמאי [מדוע] ימעט כאשר יש רובע בלבד, הרי אינו עובר משום כלאיים על תערובת זו! ומשיבים: משום חומרא שבעניינם של כלאים.

אִי הָכִי,

ומקשים: אי הכי [אם כך],

אֵימָא סֵיפָא – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָבוֹר.

אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של משנה זו], ר' יוסי אומר: לא די שממעט עד רובע, אלא יבור (יברור) את כל המין האחד שהתערב.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּיוֹתֵר מֵרוֹבַע טִנּוֹפֶת דָּמֵי, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: לָא קָנְסִינַן הֶתֵּירָא אַטּוּ אִיסּוּרָא, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: קָנְסִינַן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּרוֹבַע דָּמֵי, אַמַּאי יָבוֹר?

ומעתה יש לשאול: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שרובע לענין כלאיים כיותר מרובע טנופת לענין מכירה דמי [נחשב], ניתן לומר כי בהא קא מיפלגי [בנושא זה הם חלוקים], התנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא קנסינן התירא אטו איסורא [אין אנו קונסים בהיתר משום האיסור], ולכן רק ימעט לכדי פחות מרובע. ור' יוסי סבר [סבור]: קנסינן [קונסים אנו] היתר משום האיסור, ולכן צריך לברור הכל, וכדברי רב הונא. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שרובע לענין כלאיים כרובע לענין מכירה דמי [נחשב] ומעיקר הדין אין צורך אפילו למעט, אמאי [מדוע] לדעת ר' יוסי יבור הכל?

הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּי מְקַיֵּים כִּלְאַיִם.

ומשיבים: התם היינו טעמא [שם בכלאיים זהו הטעם] של ר' יוסי, משום דמיחזי כי [שנראה כמו] מקיים כלאים, כאשר מתחיל לברור ולמעט, ומניח מרצונו רובע של זרע אחר.

תָּא שְׁמַע: שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם; זֶה אוֹמֵר: ״מָאתַיִם שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״מָאתַיִם שֶׁלִּי״ – נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ!

ומציעים עוד ראיה בענין דינו של רב הונא, תא שמע [בוא ושמע]: שנים שהפקידו כסף אצל אחד, זה הפקיד מנה (מאה דינרים) וזה מאתים, והנפקד אינו זוכר מי נתן לו את המאתים ומי נתן לו את המאה, זה אומר "מאתים שלי", וזה אומר "מאתים שלי" — נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ואין קונסים את הרמאי שלא יקבל כלום. ואם כן, אף בענין מכירה ביותר מרובע אין לנו לקנוס את המוכר על הכל!

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, וַדַּאי מָנֶה לְמָר וּמָנֶה לְמָר; הָכָא, מִי יֵימַר דְּלָאו כּוּלֵּיהּ עָרוֹבֵי עָרֵיב?

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] ודאי מגיע מנה למר [לזה] ומנה למר [לזה], ובזה אין ספק כלל, הכא, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב [כאן, מי יאמר שלא את הכל עירב המוכר בידיים]? ואין ודאות שאפילו חלק מן הפסולת הגיע לשם בהיתר.

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם כֵּן, מָה הִפְסִיד הָרַמַּאי? אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

ומציעים עוד, תא שמע מסיפא [בוא ושמע כשיטתו של רב הונא ממה ששנינו בסופה, המשכה של אותה משנה], אמר ר' יוסי: אם כן שכל אחד מהמפקידים מקבל מנה, מה אם כן הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו, משמע שלדעת ר' יוסי קונסים היתר משום איסור, והרי זה ראיה לדעת רב הונא.

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי, הָכָא מִי יֵימַר דְּעָרוֹבֵי עָרֵיב.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] במפקידים ודאי איכא [יש] רמאי, שהרי רק אחד מהם הפקיד מאתיים, ולפיכך יש מקום לקנוס כדי שהעבריין ייענש, הכא מי יימר דערובי עריב [כאן, במכירה מי יאמר שהוא עירב כלל] ולכן אין זה מוכח שצריך לקנוס אותו.

תָּא שְׁמַע: שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית – קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר!

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: שטר הלוואה שיש בו רבית — קונסין אותו את המלווה בעל השטר, ואינו גובה בשטר זה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר, והרי זו ראיה לדעת רב הונא!

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם מִשְּׁעַת כְּתִיבָה הוּא דַּעֲבַד לֵיהּ שׂוּמָא, הָכָא מִי יֵימַר דְּעָרוֹבֵי עָרֵיב.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בריבית משעת הכתיבה של השטר הוא דעבד ליה שומא [שעשה לו הערכה] אומדן וקביעה כמה ריבית יהא חייב לו, כלומר, העבירה של ריבית כבר נעשתה בזמן כתיבת השטר, ולכן קונסים את המלווה על עבירה שוודאי עבר, הכא מי יימר דערובי עריב [כאן, במכירה מי יאמר שהמוכר עבר ועירב] את הפסולת, ואין משם הוכחה שיש לקנוס אותו כאן.

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא – וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית!

ומציעים עוד ראיה, תא שמע מסיפא [בוא ושמע ממה ששנינו בסופה, המשכה של אותה ברייתא], וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, ומכאן משמע שאין קונסים, והרי זה שלא כדעת רב הונא!

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי קַרְנָא דְּהֶתֵּירָא הוּא, הָכָא מִי יֵימַר דְּכוּלֵּיהּ לָא עָרוֹבֵי עָרֵיב.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם בשטר ריבית] ודאי קרנא דהתירא [הקרן, סכום הכסף שלווה ממנו של היתר] הוא, הכא מי יימר דכוליה [כאן, מי יאמר שאת כולו, כל הפסולת] לא ערובי עריב [עירב המוכר], ולפיכך יש מקום לומר שיקנסוהו על הכל.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָבִין בַּר רַב נַחְמָן: לֹא אֶת הַמּוֹתָר בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר, אֶלָּא מַחֲזִיר לוֹ אֶת כָּל הָרְבָעִין כּוּלָּן. אַלְמָא הֵיכָא דְּבָעֵי אַהְדּוֹרֵי – כּוּלַּהּ מַהְדַּר!

ומציעים עוד ראיה לשיטת רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] רבין בר רב נחמן ברייתא זו: כאשר אדם מוכר שדה לחבירו, ואומר לו שמוכר שטח גדול, כגון בית כור "הן חסר הן יתר", כלומר, בערך, שנינו במשנה כי כל עוד אין ההפרש גדול יותר מבית רובע לכל בית סאה (אחד לעשרים וארבע) המיקח קיים כפי שהוא. אבל אם נמצא שהיה ההבדל גדול יותר מרובע לסאה, צריך המוכר להחזיר לקונה. ועל כך אמרו באותה ברייתא: לא את המותר (יותר מבית רובע לבית סאה) בלבד הוא מחזיר, אלא מחזיר לו גם את כל הרבעין כולן רבע לבית סאה, שעכשיו צריך להחזיר במידה מדוייקת לגמרי; אלמא [מכאן יוצא] שהיכא דבעי אהדורי [במקום שצריך להחזיר] — כולה מהדר [את הכל הוא מחזיר] והוא ממש כדברי רב הונא!

הָכִי הַשְׁתָּא?!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?!