דף יומי בבא בתרא צ״ט

הָא קָא מַשְׁמַע לַן – לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה; מָה לְמַעְלָה אֵין מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם, אַף לְמַטָּה אֵין מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם.

הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: למטה, מקום הכרובים, הריהו כלמעלה מגובה הכרובים, מה למעלה אין משמש כלום, כלומר, השטח שמעל הכרובים אין בו שום דבר ואין החלל מכיל דבר, אף למטה אין משמש כלום, שהמקום אינו נחוץ לדברים המצויים בו, לפי שאינם תופסים מקום בעולם החומרי.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי לֵוִי – דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ – מְקוֹם אָרוֹן וּכְרוּבִים אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, יֵשׁ לוֹ רֶיוַח עֶשֶׂר אַמּוֹת לְכׇל רוּחַ וְרוּחַ.

מסייע ליה [לו] הדיוק מכתוב זה לר' לוי, שאמר ר' לוי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו — מקום ארון וכרובים אינו מן המדה שאינו נמדד במידה חומרית ואינו תופס מקום בקודש הקודשים. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ארון הברית שעשה משה, כאשר הכניסוהו לקודש הקודשים במקדש שלמה, שכל רוחבו היה עשרים אמה, יש לו לארון ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח משני צדדיו, כי הוא עצמו אינו תופס מקום כלל.

אָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּרוּבִים – בְּנֵס הֵן עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת, וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית, עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו״. גּוּפַיְיהוּ הֵיכָא הֲווֹ קָיְימִי? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: בְּנֵס הֵן עוֹמְדִין.

וכן אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים שבמקדש שעשה שלמה, בנס הן עומדין, שנאמר: "וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו" (מלכים א ו, כד), וכיוצא בזה מידת כנפיו של הכרוב השני, ואם כן, גופייהו היכא הוו קיימי [גופיהם של הכרובים איך היו עומדים]? שהרי שתי הכנפיים עצמן, שהן עשרים אמה, מילאו את כל רוחב הבית! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבנס הן עומדין ואינם תופסים מקום.

מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא בּוֹלְטִין כְּתַרְנְגוֹלִין הֲווֹ קָיְימִי! מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: וְדִלְמָא זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה הֲווֹ קָיְימִי! מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִלְמָא בַּאֲלַכְסוֹנָא הֲווֹ קָיְימִי!

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: כיצד ניתן להוכיח מכאן שבנס היו עומדים? ודלמא [ושמא] לא היו כנפי הכרובים יוצאות מצידי גופם, אלא בולטין כתרנגולין הוו קיימי [היו עומדים], שגופם בולט מלפנים, וכנפיהם יוצאות ממרכז גבם, ונמצא שהגוף אינו תופס מקום נוסף! ובדומה לכך מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: ודלמא [ושמא] זה שלא כנגד זה הוו קיימי [היו עומדים] הכרובים, אלא במקביל, ולכן יש להם מקום! ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודלמא באלכסונא הוו קיימי [ושמא באלכסון היו עומדים]!

מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְדִלְמָא בֵּיתָא מֵעִילַּאי רָוַוח! מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וְדִלְמָא מִיכָּף הֲווֹ כָּיְיפִי יְדַיְיהוּ! מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא שַׁלְחוֹפֵי הֲווֹ מְשַׁלְחֲפִי!

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ודלמא ביתא מעילאי רווח [ושמא נאמר כי בית מרווח יותר למעלה], ורוחב הבית במקום בו יוצאות הכנפיים מן הגוף היה יותר מעשרים אמה, ורק למעלה היה רוחב הבית עשרים אמה, שכן הדרך היא לבנות בית כשקירותיו הולכים וצרים כלפי מעלה! ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו [ושמא היו כופפים קצת את ידיהם], כלומר, את כנפיהם, שלא היו פרושות לגמרי! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ודלמא שלחופי הוו משלחפי [ושמא היו משולבים זה בזה] בקצות הכנפיים, ולכן לא היו צריכים כל כך הרבה מקום!

כֵּיצַד הֵן עוֹמְדִין? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר: פְּנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, וְחַד אָמַר: פְּנֵיהֶם לַבַּיִת. וּלְמַאן דְּאָמַר פְּנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, הָא כְּתִיב: ״וּפְנֵיהֶם לַבַּיִת״! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.

אגב דיון זה בכרובים, שואלים: כיצד הן, הכרובים, עומדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד [ואחד מהם] אמר: פניהם לבית, כלומר, כלפי פנים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פניהם איש אל אחיו, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג, יג)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הם זה לזה, כסימן לריצוי ואהבה, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם לא זה אל זה, אלא לבית.

וּלְמַאן דְּאָמַר ״וּפְנֵיהֶם לַבַּיִת״, הָא כְּתִיב: ״וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו״! דִּמְצַדְּדִי אַצְדּוֹדֵי – דְּתַנְיָא, אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אָמַר: כְּרוּבִים – ״מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים״ הֵן, וּמְצוֹדְדִים פְּנֵיהֶם כְּתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ופניהם לבית, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ)! ומשיבים: דמצדדי אצדודי [שהם פונים קצת הצידה] להסתכל זה בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אונקלוס הגר אמר: כרובים "מעשה צעצעים" (דברי הימים ב ג, י) הן, ומצודדים פניהם אל ארון העדות כתלמיד הנפטר מרבו.

מַתְנִי׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין, וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין. וְאֵינוֹ מַכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ וּמַשְׁקָהּ מִבּוֹרוֹ, אֶלָּא מְמַלֵּא וּמַשְׁקָהּ מִבַּחוּץ. וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פּוֹתַחַת, וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פּוֹתַחַת.

א משנה מי שיש לו בור השייך לו לפנים מביתו של חבירו וזכותו להשתמש בבור — נכנס אל הבית בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, אבל אין הוא נכנס ויוצא בשעות שבהן אנשים אינם נוהגים להיכנס ולצאת מביתם. ואינו מכניס בהמתו אל תוך הבית ומשקה אותה מבורו, אלא ממלא מים בכלי ומשקה את הבהמה מבחוץ. וזה, בעל הבור, עושה לו פותחת (מפתח) לדרך הגישה לבור, וזה בעל הבית עושה לו פותחת.

גְּמָ׳ פּוֹתַחַת לְהֵיכָא? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵיהֶם לַבּוֹר. בִּשְׁלָמָא בַּעַל הַבּוֹר, בָּעֵי לְאִשְׁתַּמּוֹרֵי מַיָּא דְּבוֹרֵיהּ; אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת – לְמָה לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שבעל הבור ובעל הבית שניהם עושים פותחת לבור, שואלים: להיכא [להיכן]? אמר ר' יוחנן: שניהם לבור. ושואלים: בשלמא [נניח] בעל הבור עושה מפתח, משום שבעי לאשתמורי מיא דבוריה [רוצה הוא לשמור את המים של בורו], אלא בעל הבית למה ליה [לו] לעשות מפתח לבור? והרי אינו רשאי להשתמש במי הבור, שאינו שלו! אמר ר' אלעזר:

מִשּׁוּם חֲשַׁד אִשְׁתּוֹ.

משום חשד אשתו בגלל בעל הבור. שכיון שבעל הבור יודע שאין הוא יכול לפתוח את הבור אלא על ידי המפתח האחר שנמצא ברשות בעל הבית — לא יכנס בשעות שבעל הבית אינו מצוי בביתו, וכך לא יבוא הבעל לחשוד בו שהוא מתייחד שם עם אשתו.

מַתְנִי׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּינָּה לִפְנִים מִגִּינָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים, וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין; וְאֵינוֹ מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין; וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת; וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ.

א משנה מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו ויש לו זכות לעבור דרך גינת חבירו אל גינתו — נכנס לגינתו בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ולא בשעות שאינן מקובלות, שלא יפריע לבעל הגינה. ואף שמותר לו עצמו לעבור בגינת חבירו, אינו מכניס לתוכה תגרין שיבואו לקנות מן הגינה שלו, הפנימית, משום שמרבים המולה והורסים הזריעה, וכן לא יכנס מתוכה על מנת להיכנס לתוך שדה אחרת הסמוכה לה. והחיצון בעל הגינה החיצונית, זורע את הדרך לגינה הפנימית.

נָתְנוּ לוֹ דֶּרֶךְ מִן הַצַּד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה, וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁרוֹצֶה; וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין. וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת. זֶה וָזֶה אֵינָן רַשָּׁאִים לְזוֹרְעָהּ.

אבל אם נתנו לו לבעל הגינה הפנימית דרך בגינה החיצונית שאינה עוברת באמצע גינתו של החיצון, אלא מן הצד, מדעת (בהסכמת) שניהן — נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שרוצה, ומכניס לתוכה תגרין, ואולם לא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. זה וזה, גם בעל הגינה הפנימית וגם בעל הגינה החיצונית, אינן רשאים לזורעה לאותה דרך העוברת מן הצד.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אַמָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת לְתוֹכָהּ, וְאַמָּה מִכָּאן וְאַמָּה מִכָּאן לַאֲגַפֶּיהָ. ״אַמָּה בֵּית הַקִּילוֹן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ אַמָּה אַחַת לְתוֹכָהּ, וַחֲצִי אַמָּה מִכָּאן וַחֲצִי אַמָּה מִכָּאן לַאֲגַפֶּיהָ.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: מי שאמר לחבירו "אמה (תעלת מים) לצורך בית השלחין (שדה המושקה בידי אדם) אני מוכר לך" — נותן לו שטח ברוחב שתי אמות לצורך תוכה (חללה) של התעלה הזו, ועוד אמה מכאן ואמה מכאן לשני אגפיה ( צידיה) המוגבהים. אם אמר לו "אמה בית הקילון (שהיא תעלת מים קטנה יותר מאמה בית השלחין) אני מוכר לך" — נותן לו אמה אחת לתוכה של התעלה, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.

וְאוֹתָן אֲגַפַּיִים – מִי זוֹרְעָם? רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַשָּׂדֶה זוֹרְעָם, רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַשָּׂדֶה נוֹטְעָם. מַאן דְּאָמַר זוֹרְעָם – כׇּל שֶׁכֵּן נוֹטְעָם. וּמַאן דְּאָמַר נוֹטְעָם – אֲבָל זוֹרְעָם לָא, חַלְחוֹלֵי מְחַלְחֲלִי.

ושואלים: ואותן אגפיים מי זורעם, למי הרשות בידו להשתמש בהם לצורך זריעה? רב יהודה אמר שמואל: בעל השדה זורעם; רב נחמן אמר שמואל: בעל השדה נוטעם, שמותר לו לנטוע בהם אילנות. ומעירים בהסבר שיטותיהם: מאן דאמר [מי שאומר] זורעם, שמותר לבעל השדה לזרוע אותם, כל שכן נוטעם. ומאן דאמר [ומי שאומר] נוטעם — דווקא לכך יש לו זכות, אבל זורעם — לא, כי חלחולי מחלחולי [מחלחלים, מתפשטים] הזרעים באדמה, מרפים אותה, ומזיקים בכך לאמת המים.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁכָּלוּ אֲגַפֶּיהָ – מְתַקְּנָהּ מֵאוֹתָה שָׂדֶה; בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא כָּלוּ אֲגַפֶּיהָ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה.

ועוד בענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: אמת המים שכלו (התפוררו ונעלמו) אגפיה — מתקנה מהאדמה שבאותה שדה הסמוכה לה, למרות שהשדה אינה שלו, כי בידוע שלא כלו אגפיה של אותה אמה אלא באותה שדה, לשם התפזר העפר.

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא, וְלֵימָא לֵיהּ: מַיָּיךְ אַשְׁפְּלוּהָ לְאַרְעָיךְ! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַשָּׂדֶה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל השדה לבעל האמה: מייך אשפלוה לארעיך [המים שעברו באמה שלך הם שהשפילו את אדמתך] הם שסחפו את האדמה איתם, ולא נכנסה לשדה שלי! אלא אמר רב פפא: טעם הדבר איננו זה, אלא שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה כאשר נתן לבעל האמה זכות לתעלה, שישתמש באדמה שלו לצורך תיקון אגפיה של האמה.

מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ; נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד – מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן, וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ.

ג משנה מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, נטלה מהם, חסם את הדרך הזו לפני הרבים, ונתן להם במקומה דרך אחרת מן הצד בתוך שדהו — מה שנתן לרבים נתן, וגם שלו, הדרך שנטל מהם — לא הגיעו, והם רשאים להמשיך להשתמש בה.

דֶּרֶךְ הַיָּחִיד – אַרְבַּע אַמּוֹת. דֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ – אֵין לָהּ שִׁיעוּר. דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר – אֵין לָהּ שִׁיעוּר. הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ: בֵּית אַרְבָּעָה קַבִּין.

ועוד בדיני מכירת קרקעות ודרכים: דרך היחיד, כגון המוכר לחבירו דרך לעבור בתוך שדהו — רוחבה הוא ארבע אמות. דרך הרבים — שש עשרה אמה. דרך המלך — אין לה שיעור רוחב קבוע, אלא לפי מה שיקבע המלך בכל מקרה ומקרה. דרך הקבר שעושים לצורך הלוויה — גם היא אין לה שיעור. המעמד המקום שבו היו עומדים לנחם את האבלים — דייני צפורי אמרו כי שיעורו בית (שטח זריעה של) ארבעה קבין (שני שליש של בית סאה).

גְּמָ׳ אַמַּאי שֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ? לִינְקוֹט פַּזְרָא וְלִיתֵּיב! שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא?

ד גמרא על ההלכה הראשונה במשנה, שואלים: אמאי [מדוע] שלו לא הגיעו, ואין הוא זכאי לקבל לעצמו את הדרך? והרי נתן לרבים דרך חילופית! אם משום שאינו יכול להתדיין בבית הדין עם כל עובר — לינקוט פזרא וליתיב [שיקח מקל וישב] בדרך וימנע מאנשים לעבור! ומכיון שלא התירו לעשות כן שמעת מינה [האם לומד אתה מכאן]: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו] אפילו במקום פסידא [הפסד]?

אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתֵּן לָהֶן דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: בְּנוֹתֵן לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אכן, מעיקר הדין רשאי היה לעשות זאת, ואולם גזירה היא שגזרו חכמים שלא יחסום את דרכם הקודמת של הרבים, גם אם הוא נותן להם דרך חילופית, שמא יתן להן דרך עקלתון שמעקמת ומאריכה את דרכם. רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא אמר: מדובר במשנה בנותן להם דרך עקלתון במקום הדרך הישירה שהיתה להם מקודם, שאין לו רשות לעשות כן, והרבים רשאים להמשיך ללכת בדרך הקודמת.