דף יומי בבא קמא ל״ב

וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם אָמַר לְבַעַל חָבִית ״עֲמוֹד״ – פָּטוּר.

ואם עמד, נעצר, בעל קורה ונתקלה החבית בקורה ונשברה — חייב, שהרי בעל החבית אינו יודע שיעמוד, וממשיך בהילוכו ונתקל בו. ואם אמר בעל הקורה לבעל החבית "עמוד כיון שאני עוצר "— הרי הוא פטור.

הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן; נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְאִם אָמַר לְבַעַל קוֹרָה: ״עֲמוֹד״ – חַיָּיב. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ וְזֶה בְּפִשְׁתָּנוֹ.

היה בעל חבית מהלך ראשון ובעל קורה אחרון (אחריו), נשברה חבית בקורה — חייב. ואם עמד בעל חבית פתאום — פטור בעל הקורה, ואם אמר לבעל קורה "עמוד" ולמרות זאת שבר את החבית בקורה — חייב. וכן הם כל הדינים הללו נוהגים אם היה זה בא בנרו וזה בא בפשתנו וגרם הנר לשריפת הפשתן.

גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר נָתָן מֵרַב הוּנָא: הַמַּזִּיק אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, מַהוּ? כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבֵיד – פָּטוּר, אוֹ דִילְמָא, אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי?

א גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר נתן מרב הונא: אדם המזיק את אשתו בתוך כדי תשמיש המטה, מהו דינו לענין חיוב תשלומי נזקיה? וצדדי השאלה: האם נאמר כיון שברשות קעביד [הוא עושה] — פטור, או דילמא [שמא] איבעי ליה לעיוני [היה צריך לו לשים לב] ולהיזהר?

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ, וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.

אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בר נתן: תניתוה [כבר שניתם אותה], את ההלכה במקרה זה, שהרי שנינו במשנתנו: זה בא בקורתו וזה בא בחביתו — פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. ומכאן נלמד לשאלה שנשאלה, שכיון שלבעל רשות לתשמיש המטה, אם הזיק את אשתו תוך כדי כך — פטור הוא.

אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר. וּמָה יַעַר – שֶׁזֶּה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס וְזֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵירוֹ – וְחַיָּיב; זֶה, שֶׁלִּרְשׁוּת חֲבֵירוֹ נִכְנַס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

ומוסיפים: ויש החולקים על רב הונא וסבורים שהבעל חייב במקרה זה. והוא שאמר רבא: חייב הבעל, קל וחומר מדיני רוצח בשוגג, שנאמר בו "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה). ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, שהרי הוא רשות הרבים, נעשה ההורג כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב גלות, זה, הבעל, שלרשות חבירו (אשתו) נכנס, לא כל שכן שחייב על נזק שגרם לה?

אֶלָּא הָא קָתָנֵי שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ!

ומקשים: אלא לשיטת רבא הא קתני [הלא שנינו] שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואם מזיק פטור, ומשם למד רב הונא שהבעל פטור!

הָתָם – תַּרְוַיְיהוּ כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ; הָכָא – אִיהוּ קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה.

ומשיבים: יש הבדל בין הדברים, התם תרוייהו כהדדי נינהו [שם שניהם זה כמו זה הם], ששניהם מהלכים, ולכן פטור המזיק ההולך ברשות, הכא איהו קעביד [כאן הוא, הבעל, עושה] מעשה בביאה וכיון שכל המעשה שלו הוא — לכן חייב, אף שהיה זה ברשות.

וְהִיא לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם״!

ושואלים: והיא האשה לא נחשבת כעושה מעשה? והכתיב [והרי נאמר] לגבי ביאות אסורות "ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), משמע שגם האיש וגם האשה נחשבים כעושים מעשה!

הֲנָאָה – לְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ, אִיהוּ מַעֲשֶׂה הוּא דְּקָעָבֵיד.

ומשיבים: הנאה לתרוייהו אית להו [לשניהם יש להם], ולכן אף האשה נענשת אם עברה ברצון, שנחשב הדבר כמעשה, אבל לענין נזקים איהו [הוא הגבר] מעשה הוא דקעביד [שעושה] ולכן חייב.

הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת; בָּעֲטָה מְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה – פְּטוּרָה. בָּעֲטָה רְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת – חַיֶּיבֶת.

ב שנינו במשנה: היה בעל קורה מהלך ברשות הרבים ראשון ובעל חבית אחרון וכו'. אמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה בדרך ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה — הרי היא פטורה מלשלם. בעטה רבוצה במהלכת — חייבת לשלם. ומציעים:

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקוֹרָה – פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְהָא הָכָא, דְּכִרְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת דָּמֵי, וְקָתָנֵי חַיָּיב.

לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו במשנתנו: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה החבית בקורה — פטור, ואם עמד בעל קורה — חייב. והא הכא [והרי כאן] אם עמד בעל הקורה הרי זה כפרה רבוצה שבעטה במהלכת דמי [נחשב], שהרי בעל החבית הוא המהלך ובעל הקורה עומד במקומו ברשות הרבים וגורם לו לנזק, וקתני [ושנה] חייב.

וְתִסְבְּרָא?! הָא סַיֹּיעֵי בָּעֲיָא; לָא מִסָּתְיָיא דְּלָא מְסַיְּיעִי, אֶלָּא מִקְשָׁה נָמֵי קַשְׁיָא! טַעְמָא דְּבָעֲטָה, הָא הוּזְּקָה מִמֵּילָא – פָּטוּר; וְהָא מַתְנִיתִין דְּמִמֵּילָא, וְקָתָנֵי חַיָּיב.

על כך תוהים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לומר כך? הא סייעי בעיא [הרי לסייע לו רצה], לא מסתייא [די] שלא מסייעי [מסייע] לו מכאן, אלא מקשה נמי קשיא [קשה היא גם כן], כי בדברי ריש לקיש, חייב בעל הפרה הרבוצה, טעמא [הטעם דווקא] משום שבעטה הרבוצה במהלכת, הא [הרי, אבל] אם הוזקה המהלכת ממילא, שנתקלה ברבוצה וניזוקה — פטור, והא מתניתין [והרי משנתנו] העוסקת בנזק שממילא הוזק בעל החבית, בלא מעשה של בעל קורה, וקתני [ושנה]: חייב!

מַתְנִיתִין – דִּפְסַקָה לְאוֹרְחָא כְּשִׁלְדָּא; הָכָא – כְּגוֹן דִּרְבַעָה בְּחַד גִּיסָא, אִיבְּעִי לַהּ לְסַגּוֹיֵי בְּאִידַּךְ גִּיסָא.

ומשיבים: אין מכאן קושיה, מתניתין דפסקה לאורחא כשלדא [משנתנו מדברת שבעצירתו פסק, חסם, בעל הקורה את הדרך כשלד, לרוחב הדרך] ובהכרח נתקל בו בעל החבית, ולכן הוא חייב אף בנזק שממילא. הכא [כאן] בדברי ריש לקיש, מדובר כגון דרבעה בחד גיסא [שרבצה הפרה בצד אחד] של רשות הרבים, ומכיון שכן איבעי לה לסגויי באידך גיסא [צריכה היתה הפרה המהלכת ללכת בצד האחר הפנוי], ולכן אם היתה נתקלת בה בלבד — היתה הפרה הרובצת פטורה. ונמצא שאין מכאן לא ראיה ולא סתירה לדברי ריש לקיש.

אֶלָּא סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּקָתָנֵי: הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְהָא הָכָא, דְּכִמְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה דָּמֵי, וְקָתָנֵי פָּטוּר.

אלא סיפא דמתניתין [סופה של משנתנו] מסייע ליה [לו] לריש לקיש, דקתני [ששנה בה]: היה בעל חבית מהלך ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה — חייב, ואם עמד בעל חבית — פטור. והא הכא [והרי כאן] אם עמד בעל החבית ופגע בה בעל הקורה הרי זה כפרה מהלכת שבעטה ברבוצה דמי [נחשב] וקתני [ושנה] פטור, והרי זה סיוע לדברי ריש לקיש.

מַתְנִיתִין – דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָא מְסַגֵּי; הָכָא – אָמְרָה לַהּ: נְהִי דְּאִית לִךְ רְשׁוּת לְסַגּוֹיֵי עֲלַי, לְבַעוֹטֵי בִּי לֵית לִךְ רְשׁוּתָא.

ודוחים: מתניתין דכי אורחיה קא מסגי [משנתנו פוטרת משום שכדרכו הוא הולך], ובתוך כך פוגע בחבית. הכא אמרה לה [כאן יכול לומר לו] בעל הפרה הרובצת לבעל הפרה המהלכת: נהי דאית [אמנם יש] לך רשות לסגויי [ללכת] עלי, אבל לבעוטי [לבעוט] בי לית [אין] לך רשותא [רשות].

מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.

ג משנה שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, או אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה — שניהם פטורין.

גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: רָץ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשׁוּנֶּה. וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת.

ד גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כדעת איסי בן יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: רץ ברשות הרבים והזיק — חייב, מפני שהוא משונה, ששינה מדרך בני אדם ברשות הרבים. ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין!

אמר ר' יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאם היה רץ והזיק — חייב? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה (דברים המופיעים במשנה בלא ייחוס שם תנא מסויים), ותנן [ושנינו במשנתנו]: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין — פטורין!

מַתְנִיתִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

ומשיבים: מתניתין [משנתנו] הפוטרת את הרץ, מדברת בערב שבת בין השמשות, שיש רשות לרוץ.

מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר, שְׁנֵיהֶם רָצִין מִיבַּעְיָא? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל בַּחוֹל – אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, חַיָּיב. שְׁנֵיהֶם רָצִין – אֲפִילּוּ בַּחוֹל פְּטוּרִין.

ומבארים: ממאי [ממה] מסיקים אנו מסקנה זו להסביר את המשנה במקרה מיוחד זה בלבד? מדקתני [ממה ששנה שם]: או שהיו שניהם רצין פטורין. ונעיין בדבר, הא תו [זו עוד] קטע נוסף זה למה לי לשנותו? השתא [עכשיו, הרי] אחד רץ ואחד מהלך — פטור הרץ, שניהם רצין מיבעיא [נצרכה לומר] שפטור המזיק? אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד רץ ואחד מהלך — פטור. במה דברים אמורים — בערב שבת בין השמשות שרץ ברשות, אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך — חייב, ואם היו שניהם רצין — אפילו בחול פטורין. ולפי זה מובן מדוע נוסף קטע זה במשנה, שנראה שלפי הבנתה הפשוטה הוא מיותר. ומבררים את ששנינו מקודם.

אָמַר מָר: וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַאי בִּרְשׁוּת אִיכָּא?

אמר מר [החכם]: ומודה איסי שהרץ בערב שבת בין השמשות והזיק שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. ושואלים: בערב שבת מאי [מה] ברשות איכא [יש כאן]? כלומר, מה הצורך לריצה זו בערב שבת?

כִּדְרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא:

ומשיבים: כדברי ר' חנינא, שאמר ר' חנינא (כך היה נוהג לומר) בערב שבת:

״בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא״. וְאָמְרִי לַהּ: ״לִקְרַאת שַׁבָּת – כַּלָּה מַלְכְּתָא״. רַבִּי יַנַּאי מִתְעַטֵּף וְקָאֵי, וְאָמַר: ״בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה״.

"בואו ונצא לקראת כלה מלכתא" [המלכה], ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היה אומר: "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא" [המלכה]. ור' ינאי היה מתעטף מתכסה בטליתו וקאי [ועומד] בערב שבת, ואמר [ואומר] : "בואי כלה, בואי כלה". וכיון שכך ראוי לו לאדם למהר ולרוץ לכבוד השבת.

מַתְנִי׳ הַמְבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד; בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר, חַיָּיב.

א משנה המבקע עצים ברשות הרבים וניתז דבר והזיק ברשות היחיד של אחרים, או שהיה מבקע עצים ברשות היחיד שלו והזיק ברשות הרבים, וכן אם היה מבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחר — חייב בכל אלה.

גְּמָ׳ וּצְרִיכָא; דְּאִי תְּנָא: הַמְבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחִי רַבִּים; אֲבָל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, דְּלָא שְׁכִיחִי רַבִּים – אֵימָא לָא.

ב גמרא ומעירים: וצריכא [ונצרכה] להביא את כל אותם המקרים במשנה שעל כולם הוא חייב, כי בכל אחד מהם יש חידוש. דאי תנא [שאם היה שונה] רק המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, היינו אומרים שחייב משום דשכיחי [שמצויים] רבים ברשות הרבים, והיה לו להיזהר שלא יפגע בהם, למרות שהוא מבקע ברשות היחיד, אבל אם נתזה מרשות הרבים לרשות היחיד שלא שכיחי [מצויים] רבים — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן צריך היה לשנות גם הלכה זו.

וְאִי תְּנָא: מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד – מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת עָבֵיד; אֲבָל מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, דְּבִרְשׁוּת עָבֵיד – אֵימָא לָא.

ולהיפך, ואי תנא [ואם היה שונה] רק מרשות הרבים לרשות היחיד שחייב, הייתי סבור שדווקא שם הוא חייב משום דמעיקרא [שמתחילה] שלא ברשות עביד [עושה], שאין לו רשות לעשות מלאכה זו של בקיעת עצים ברשות הרבים, אבל המבקע עצים מרשות היחיד לרשות הרבים, שברשות עביד [עושה], שהרי רשות היחיד שלו היא — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן הוצרכו שניהם.

וְאִי תְּנָא הָנָךְ תַּרְתֵּי – הָא מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחִי רַבִּים, וְהָא מִשּׁוּם דְּשֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת; אֲבָל מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר – דְּלָא שְׁכִיחִי רַבִּים, וּמֵעִיקָּרָא בִּרְשׁוּת – אֵימָא לָא; צְרִיכָא.

ואי תנא הנך תרתי [ואם היה שונה רק את אלו השנים] שחייב בהם, הייתי אומר שיש סיבה לחיובם: הא [זה] — משום דשכיחי [שמצויים] רבים, והא [וזה] — משום שהוא שלא ברשות עושה, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד אחר שיש בו שני צדדים לזכותו: שלא שכיחי [מצויים] רבים, ומעיקרא [ומתחילה] ברשות עושה — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן צריכא [נצרכה]

תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה עַל פָּנָיו, וָמֵת – פָּטוּר. וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת – חַיָּיב.

הלכה זו להיאמר בכל המקרים. תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות הנגר, ונתזה בקעת (חתיכה) מאחד העצים וטפחה (הכתה) על פניו ומת — פטור הנגר. ואם נכנס לחנות ברשות — חייב.

מַאי חַיָּיב? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וּפָטוּר מִגָּלוּת,

ושואלים: מאי [מה] חייב המזיק אם נכנס הניזק ברשות? אמר ר' יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים (נזק צער ריפוי ושבת) שמשלם אדם שהזיק לחבירו, ופטור מגלות אם נהרג הנכנס,

לְפִי שֶׁאֵין דּוֹמֶה לְיַעַר. יַעַר – זֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס, וְזֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס; זֶה – לִרְשׁוּת חֲבֵירוֹ נִכְנַס.

לפי שאין דומה מקרה זה ליער שהיא הדוגמה הכתובה בתורה לענין חיוב רוצח בשגגה שגולה, "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים יט, ה). כי יער — זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, שרשות הרבים הוא, ואילו כאן זה — לרשות חבירו נכנס, ולכן ההורגו אינו חייב גלות.

אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר; וּמָה יַעַר – זֶה לְדַעְתּוֹ נִכְנָס וְזֶה לְדַעְתּוֹ נִכְנָס, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לְדַעַת חֲבֵירוֹ – וְגוֹלֶה; זֶה – שֶׁלְּדַעַת חֲבֵירוֹ נִכְנָס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

אמר רבא: להיפך, קל וחומר הוא: ומה יער שזה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס, ואין חבירו יודע על כך, ולא נטל רשות ממנו להיכנס, מכל מקום נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו — וגולה ההורג בגללו כאילו ידע שחבירו נמצא ביער, זה שלדעת חבירו הנגר נכנס לחנות — לא כל שכן שיגלה אם הרגו?!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַאי פָּטוּר מִגָּלוּת? דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּגָלוּת. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ שׁוֹגֵג קָרוֹב לְמֵזִיד.

אלא אמר רבא, יש לומר באופן אחר: מאי [מה] פירוש "פטור מגלות" — הכוונה שלא סגי ליה [די לו] בגלות, והיינו טעמא [וזהו הטעם] של ר' יוסי בר חנינא הפוטרו מגלות, משום דהוי ליה [שהרי הוא] שוגג קרוב למזיד, כי עונש גלות מכפר רק על מי שהרג מתוך שגגה גמורה, ושוגג קרוב למזיד אין לו כפרה על ידי גלות.

מֵתִיב רָבָא: הוֹסִיף לוֹ רְצוּעָה אַחַת, וָמֵת – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. וְהָא הָכָא דְּשׁוֹגֵג קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא, דְּאִיבְּעִי אַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ דְּמַיְיתֵי אִינָשֵׁי בַּחֲדָא רְצוּעָה, וְקָתָנֵי: הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה! אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: דְּטָעֵי בְּמִנְיָנָא.

ועל כך מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: מי שנידון למלקות בבית דין ואמדוהו הרופאים שיכול לקבל מספר מסויים של מלקות והוסיף לו המלקה רצועה (מכה) אחת ומת על ידו — הרי זה גולה על ידו. והא הכא [והרי כאן] ששוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה [שצריך היה המלקה להעלות על דעתו שמתים אנשים במכת רצועה אחת, יתירה], וקתני [ושנה]: הרי זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: כאן מדובר דטעי במנינא [שטעה במנין] המלקות, שאין זה שוגג קרוב למזיד.

טְפַח לֵיהּ רָבָא בְּסַנְדָּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ הוּא מָנֵי?! וְהָתַנְיָא: גָּדוֹל שֶׁבְּדַיָּינִין קוֹרֵא, וְהַשֵּׁנִי מוֹנֶה, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר: ״הַכֵּהוּ״!

טפח ליה [לו] רבא לרב שימי בסנדליה [בסנדלו] בדרך זלזול, אמר ליה [לו]: אטו הוא מני [וכי הוא, המלקה, מונה] את מנין המלקות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: גדול שבדיינין קורא את המקראות שאומרים למוכה בזמן עונשו, והדיין השני מונה, והשלישי אומר למלקה "הכהו". ואם כן לא יתכן שטעה המלקה במנין.

אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: דִּטְעָה דַּיָּינָא גּוּפֵיהּ.

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: מדובר באופן שטעה דיינא גופיה [הדיין עצמו] במנין שהוא מונה, והמלקה שלא שם לב והיכהו מכה נוספת ומת, ובכגון זה הרי עשה זאת בשגגה גמורה, ולכן גולה.

מֵיתִיבִי: הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. וְהָא הָכָא, דְּשׁוֹגֵג קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא – דְּאִיבְּעִי לֵיהּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי; וְקָתָנֵי: הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה!

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: הזורק את האבן לרשות הרבים והרג אדם — הרי זה גולה. והא הכא [והרי כאן] ששוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שצריך היה להעלות על דעתו] שברשות הרבים שכיחי אינשי [מצויים אנשים], וקתני [ושנה] בכל זאת: הרי זה גולה!

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ.

אמר רב שמואל בר יצחק: מדובר כאן בסותר את כותלו הפונה לרשות הרבים, שאינו סתם זורק אבנים לרשות הרבים, אלא הורס את הכותל והאבנים נופלות לרשות הרבים, שאין זה קרוב למזיד.

אִיבְּעִי לֵיהּ עַיּוֹנֵי! בְּסוֹתֵר בַּלַּיְלָה.

ושואלים: ובכל זאת, איבעי ליה עיוני [צריך היה לו להסתכל] אם אין שם אנשים, ואף זה קרוב למזיד הוא! ומשיבים: מדובר בסותר בלילה.

בַּלַּיְלָה נָמֵי אִיבְּעִי לֵיהּ עַיּוֹנֵי! בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ בַּיּוֹם – לְאַשְׁפָּה.

ומקשים: בלילה נמי איבעי ליה עיוני [גם כן צריך היה לו להסתכל] אם אין שם אנשים! ומסבירים בדרך אחרת: מדובר בסותר את כותלו ביום לאשפה שהיא אינה מקום הרבים.

הַאי אַשְׁפָּה הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחִי רַבִּים – מֵזִיד הוּא! וְאִי לָא שְׁכִיחִי רַבִּים – אָנוּס הוּא!

ושואלים: האי [זאת] האשפה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי דשכיחי [אם זה מקום שמצויים] בו רבים — הרי מזיד הוא, כלומר, קרוב למזיד הוא, ואי [ואם] לא שכיחי [מצויים] רבים — אם כן אנוס הוא, שלא היה עליו להעלות על דעתו שיבוא אדם לשם, ואין זה בגדר שוגג כלל!

אָמַר רַב פָּפָּא: [לָא צְרִיכָא, אֶלָּא] בְּאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בַּלַּיְלָה, וְאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בַּיּוֹם, וְאִיכָּא דְּמִיקְּרֵי וְיָתֵיב; מֵזִיד לָא הָוֵי – דְּהָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בַּיּוֹם, אָנוּס נָמֵי לָא הָוֵי – דְּהָא אִיכָּא דְּמִיקְּרֵי וְיָתֵיב.

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא באשפה העשויה להפנות בלילה, שבמקום אשפה זה עשויים אנשים להיפנות לצורכיהם בשעות הלילה, ואינה עשויה להפנות ביום, שכיון שהמקום קרוב לרשות הרבים, לכן אין נוהגים לעשות כן ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב [ואולם יש שמזדמן ויושב] לעשות צרכיו שם אפילו ביום. ומעתה, הסותר ביום את כותלו למקום זה מזיד לא הוי [איננו] — דהא [שהרי] אינה עשויה להפנות ביום, ומצד שני אנוס נמי לא הוי [גם כן איננו] — דהא איכא דמיקרי ויתיב [שהרי יש שמזדמן ויושב] שם אדם, ולכן שוגג הוא וחייב גלות.

רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִי לַהּ אַרֵישָׁא: הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְנִתְּזָה לוֹ בְּקַעַת וְטָפְחָה לוֹ עַל פָּנָיו, וָמֵת – פָּטוּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּפָטוּר מִגָּלוּת.

כל זה היה סביב הבנה אחת בדברי ר' יוסי בר' חנינא, ואילו רב פפא משמיה [משמו] של רבא מתני לה ארישא [היה שונה את ההלכה הזו שאמר ר' יוסי בר' חנינא על תחילתה של ברייתא שהבאנו]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת — הרי זה פטור. ועל כך אמר ר' יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים, ופטור משמעו רק פטור מגלות.

מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – כׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא; וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא – אֲבָל אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת – חַיָּיב גָּלוּת.

ומבארים את היחס בין שתי הנוסחות, מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותה את ההלכה הזו על סופה של הברייתא] במי שנכנס ברשות, כל שכן שהוא סבור שכן הדין ארישא [בתחילתה] אם נכנס שלא ברשות, שפטור הנגר מגלות אם הרגו. ומאן דמתני לה ארישא [ומי ששונה אותה על ההתחלה], לדעתו אבל אסיפא [על הסוף] כיון שברשות נכנס הניזק — חייב הנגר גלות.

וּמִי חַיָּיב גָּלוּת? וְהָתַנְיָא: הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַפָּח, וְנִתְּזוּ נִיצוֹצוֹת וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו וָמֵת – פָּטוּר, וַאֲפִילּוּ נִכְנַס בִּרְשׁוּת!

ושואלים לעצם ההלכה הזו: ומי [והאם] חייב גלות גם אם נכנס ברשות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת — פטור, ואפילו נכנס ברשות!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁוַלְיָא דְנַפָּחֵי. שְׁוַלְיָא דְנַפָּחֵי לְמִקְטְלֵאּ קָאֵי? כְּשֶׁרַבּוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לָצֵאת, וְאֵינוֹ יוֹצֵא.

ומשיבים: הכא [כאן], בברייתא זו, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — בשוליא דנפחי [בעוזרו של הנפח] הנכנס לחנותו. ותוהים: וכי שוליא דנפחי למקטלא קאי [עוזרו של הנפח למיתה הוא עומד]? וכי מותר להורגו? ומשיבים: מדובר כאן כשרבו מסרהב (מפציר) בו לצאת, ואינו יוצא.

וּמִשּׁוּם דְּרַבּוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לָצֵאת – לְמִיקְטְלֵיהּ קָאֵי?! כְּסָבוּר יָצָא. אִי הָכִי, אַחֵר נָמֵי!

ותוהים שוב: ומשום שרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי [להורגו הוא עומד]? ימתין הנפח עד שיצא! ומשיבים: כסבור הוא הנפח שיצא והתברר שלא יצא. ושואלים: אי הכי [אם כך] במקרה כזה כשמפציר בו לצאת וסבור שיצא, מדוע מדובר דווקא בשוליה? אדם אחר נמי [גם כן] יהיה פטור מגלות עליו!