דף יומי ביצה ל״ג

וְכֵן בֵּיעֲתָא, וְכֵן קְדֵרָה, וְכֵן פּוּרְיָא, וְכֵן חָבִיתָא.

וכן ביעתא [ביצה] אם רוצה להניח ביצים על פי כלי חלול או שבכה העומדת על גבי גחלים — יאחז את הכלי בידיו ויניח בתחילה את הביצים עליו ורק לאחר מכן יניחנו עם הביצים שעליו על גבי הגחלים, וכן קדרה שמניחים אותה על גבי חביות — יאחז תחילה את הקדרה בידיו מעל גבי החביות ורק לאחר מכן יניח תחתיה את החביות. וכן פוריא [מיטה] מתפרקת שיש בה רגלים לחוד ומכסה לחוד. וכן חביתא [חביות] שמסדרים זו על זו,

וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַּבְּקַעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת. בַּדֶּלֶת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: וְכֵן הַדֶּלֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַּבְּקַעַת, וְכֵן הַדֶּלֶת, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנוּ עֵצִים אֶלָּא לְהַסָּקָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

א שנינו במשנה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת (חתיכת עץ) וכן בדלת. ושואלים: בדלת סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי אפשר לסמוך קדירה בדלת? אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון: וכן הדלת אין סומכים אותה בבקעת. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין סומכין את הקדרה בבקעת, וכן הדלת, לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ואין להשתמש בהם לצורך אחר, שדינם לכל דבר שאינו הסקה כמוקצה. ור' שמעון שאינו סובר שיש איסור מוקצה — מתיר.

וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. לֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כַּאֲבוּהּ סְבִירָא לֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה? לָא, בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי כְּמַאן דְּאָזֵיל לְחִנְגָּא.

ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר. ושואלים: לימא [האם לומר] שר' אלעזר בר' שמעון כאבוה [כאביו] ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה ולכן לדעתו מותר ליטול מקל מכל מקום ולהנהיג בו את הבהמה? ודוחים: לא, אין כאן ענין של מוקצה כלל, כי בהא [בענין זה] אפילו ר' שמעון מודה לתנא הראשון שיש לאסור, ולא מטעם מוקצה אלא משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא [שנראה כמי שהולך לשוק] והוא דרך חול, לכן צריך לעשותו בשינוי ביום טוב.

חִזְרָא, רַב נַחְמָן אָסַר, וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁרֵי. בְּרַטִּיבָא — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. כִּי פְּלִיגִי — בְּיַבִּשְׁתָּא. מַאן דְּאָסַר, אָמַר לָךְ: לֹא נִתְּנוּ עֵצִים אֶלָּא לְהַסָּקָה. וּמַאן דְּשָׁרֵי, אָמַר לָךְ: מָה לִי לִצְלוֹת בּוֹ, מָה לִי לִצְלוֹת בְּגַחַלְתּוֹ?

ב חזרא, כלומר: ליטול ענף דק של עץ החיזרא להשתמש בו בתור שפוד, רב נחמן אסר משום מוקצה, כיון שלא עשאו כלי מבעוד יום, ורב ששת שרי [התיר]. ומסבירים: ברטיבא [בענף רטוב] — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור, שהרי אינו ראוי להסקה, ואם כן מוקצה הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] — ביבשתא [הרי זה בענף יבש]. מאן [מי] שאסר, רב נחמן, אמר לך: לא נתנו עצים אלא להסקה, ולכל צורך אחר הרי הם כמוקצה. ומאן דשרי [ומי שהתיר] אמר לך: כיון שעשוי כל עץ לצלות בו — מה לי לצלות בו כשהוא תחוב בתוך הבשר, מה לי לצלות בגחלתו? והצלייה בגחלתו הלא מותרת ואף מותר לטלטלו לצורך זה!

אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּיַבִּשְׁתָּא — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי — בְּרַטִּיבְתָּא. מַאן דְּאָסַר, דְּלָא חֲזֵי לְהַסָּקָה, וּמַאן דְּשָׁרֵי אָמַר לָךְ: הָא חֲזֵי לְהֶיסֵּק גָּדוֹל. וְהִלְכְתָא: יַבִּשְׁתָּא שְׁרֵי, רַטִּיבְתָּא אֲסִיר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו בנוסח אחר: ביבשתא [בענף יבש] — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר], כי פליגי ברטיבתא [כאשר נחלקו הרי זה בענף רטוב], מאן [מי] שאסר, סבור שהוא מפני דלא חזי [שאינו ראוי] להסקה, ומאן דשרי [ומי שמתיר] אמר לך: הא חזי [הרי ראוי] הוא על כל פנים להיסק גדול, שאז יתיבש אף עץ זה ויוכל לבעור. ומסכמים; והלכתא [ומסקנת ההלכה]: יבשתא [יבש] — שרי [מותר], רטיבתא [רטוב] — אסור.

דָּרֵשׁ רָבָא: אִשָּׁה לֹא תִּכָּנֵס לְדִיר הָעֵצִים לִיטּוֹל מֵהֶן אוּד. וְאוּד שֶׁנִּשְׁבַּר — אָסוּר לְהַסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁמַּסִּיקִין בְּכֵלִים, וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים.

דרש רבא: אשה לא תכנס לדיר (מחסן) העצים כדי ליטול מהן אוד, כלומר, חתיכת עץ כדי להפך בה את עצי המדורה, משום שלא נעשה אוד זה כלי מבעוד יום ולכן הוא מוקצה. ואוד שנשבר — אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ואוד זה דינו ככלי.

לְמֵימְרָא דְּרָבָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה? וְהָא אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוִי לִי בַּר אֲווֹזָא וּשְׁדִי מְעֵיהּ לְשׁוּנָּרָא! הָתָם כֵּיוָן דְּמַסְרְחִי — מֵאֶתְמוֹל דַּעְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ.

ושואלים: למימרא [האם לומר] כי כאן רבא כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] דין מוקצה? והא [והרי] אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: טוי לי בר אווזא [צלה לי ברווז] ושדי מעיה [והשלך את מעיו] לחתול. והרי לשיטת ר' יהודה אסור לתתם לבעלי חיים, לפי שלא הוכן לצרכם מבעוד יום! ומשיבים: התם [שם] כיון דמסרחי [שמסריחים] בני המעיים אם לא ישתמש בהם — מאתמול מערב יום טוב דעתיה עלויה [דעתו עליהם] שאת בני המעים שיהיו למחרת, יתן לחתולים שבביתו.

מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו, לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו. וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכׇּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר — מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק.

ג משנה ר' אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם (חתיכה דקה) ביום טוב מערימה של קש וכיוצא בו שלפניו, כדי לחצוץ (לנקות) בו בין שיניו. ומגבב (אוסף) קש מן החצר ומדליק בו. שכל מה שבחצר — מוכן הוא לכל צורך. וחכמים אומרים: מגבב רק משלפניו מדברים המונחים בבית, שבודאי מוכנים לכל צורך ומדליק, אבל לא מן החצר, שדברים אלו המפוזרים בחצר טירחה גדולה לאוספם ובוודאי לא חשב עליהם לשם כך מבעוד יום ולכך הם מוקצה.

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הָרְעָפִים, וְלֹא מִן הַמַּיִם. וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן.

הלכה אחרת אמרו: אין מוציאין את האור (אש) לא מן העצים שמשפשפים זה בזה, ולא מן האבנים שמקישים זו בזו, ולא מן העפר החם ולא מן הרעפים שמקישים אותם אלה באלה, ולא מן המים הנמצאים בתוך כלי זכוכית עגול, וכתוצאה ממיקודם את קרני השמש נוצרת אש. וכן אין מלבנין את הרעפים בחום לוהט כדי שאפשר יהיה לצלות בהן אחר כך.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה:

ד גמרא אמר רב יהודה:

אוֹכְלֵי בְּהֵמָה — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי.

אוכלי (מאכלי) בהמה, כגון קש ועלי קנים — אין בהן משום תקון כלי ומותר לקוטמם בשבת, ולעשות בהם כל צרכו.

אֵיתִיבֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב יְהוּדָה: מְטַלְטְלִין עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן, וּלְהָנִיף בָּהֶן לַחוֹלֶה, וּמוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ. וְלֹא יִקְטְמֶנּוּ לְהָרִיחַ בּוֹ, וְאִם קְטָמוֹ — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו — לָא יִקְטְמֶנּוּ, וְאִם קְטָמוֹ — חַיָּיב חַטָּאת!

איתיביה [הקשה לו] רב כהנא לרב יהודה ממה שנאמר בברייתא: מטלטלין בשבת עצי בשמים כדי להריח בהן, ולהניף (לנפנף) בהן לחולה לעשות לו רוח, ומוללו (לוחצו בין אצבעותיו, כדי למצות את ריחו) ומריח בו. אבל לא יקטמנו (יחתכנו מן הענף, כדי ליצור בענף מקום לח המדיף ריח חזק) כדי להריח בו, ואם קטמו — פטור מעונש מן התורה אבל אסור לעשות כן. ואם נתכוון לחצוץ (לנקות) בו את שניו — לא יקטמנו, ואם קטמו — חייב חטאת, שעבר על איסור מלאכה בשבת. ומשמע שיש בכך איסור, אף שחלק מעצי הבשמים משמשים למאכל בהמה, וזהו שלא כשיטת ר' יהודה!

אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר קָא קַשְׁיָא לִי, חַיָּיב חַטָּאת מִבַּעְיָא? אֶלָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּקָשִׁין. קָשִׁין בְּנֵי מְלִילָה נִינְהוּ?

אמר ליה [לו] רב יהודה לרב כהנא: השתא [עכשיו, הרי] מה שנאמר לו "פטור אבל אסור" קא קשיא לי [קשה לי, בעיני] ואינו מסתבר כלל, חייב חטאת מבעיא [נצרכה לומר]? ואין נראה כלל שאפשר להבין את הדברים כמשמעם, אלא ודאי יש להבין את הדברים כך: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא הרי זה בעצים קשין שהם כקורות ובהם יש חשש מלאכה. ומקשים: וכי ענפים קשין בני מלילה ביד נינהו [הם]?

חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ, קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּרַכִּין, אֲבָל בְּקָשִׁין — לֹא יִקְטְמֶנּוּ, וְאִם קְטָמוֹ — פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו — לֹא יִקְטְמֶנּוּ, וְאִם קְטָמוֹ — חַיָּיב חַטָּאת.

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עץ בשמים — מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. במה דברים אמורים — בעצים רכין, אבל בקשין — לא יקטמנו, ואם קטמו — פטור אבל אסור. ואם נתכוון לחצוץ בו את שיניו — לא יקטמנו, ואם קטמו — חייב חטאת.

תָּנֵי חֲדָא: קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ, תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא יִקְטְמֶנּוּ לְהָרִיחַ בּוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַכִּין, הָא — בְּקָשִׁין.

בדומה לכך תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יקטמנו להריח בו. אמר ר' זירא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שמותר — בעצים רכין, הא [זה] שאסור — בקשין.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בְּקָשִׁין אַמַּאי לָא? מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי! וְעוֹד: הָא רָבָא בַּר רַב אַדָּא וְרָבִין בַּר רַב אַדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב יְהוּדָה, הֲוָה מְפַשַּׁח וְיָהֵיב לַן אַלְוָתָא אַלְוָתָא, אַף עַל גַּב דְּחַזְיָא לְקַתָּתָא דְּנַרְגֵי וַחֲצִינֵי.

על עיקר הדבר מתקיף לה [מקשה עליה] רב אחא בר יעקב: בקשין אמאי [מדוע] לא? מאי שנא מהא דתנן [במה שונה זה ממה ששנינו במשנה]: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין במעשה זה כדי לעשות כלי ויוכל להשתמש בחבית לאחר מכן. והרי מלאכת שבירה זו של העץ לצורך הרחה בו אין בה יותר מלאכה מאשר בשבירת החבית! ועוד: והרי יודעים אנו כי רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כי הוינן בי [כאשר היינו בביתו] של רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא [היה שובר ונותן לנו מקלות מקלות של עצי בשמים], אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני [אף על פי שהיו ראויים מתוך שהיו קשים לקתות של קרדומות ושל גרזינים].

לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מֵאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה. וְשָׁוִין שֶׁלֹּא יִקְטְמֶנּוּ, וְאִם קְטָמוֹ לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וְלִפְתּוֹחַ בּוֹ הַדֶּלֶת, בְּשׁוֹגֵג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד בְּיוֹם טוֹב — סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר' אליעזר, הא [זו] כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: נוטל אדם בשבת או בחג קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול קיסם אלא מאבוס של בהמה, שמתוך שהוא ראוי למאכל בהמה, הריהו כמוכן לכל צורך שהוא. ושוין (ומסכימים) שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו או ולפתוח בו הדלת כעין מפתח, אם עשה זאת בשוגג בשבת — חייב להביא קרבן חטאת כדרך מי שעושה עבירה חמורה בשוגג, עשה זאת במזיד ביום טוב — הרי זה סופג (מקבל) את הארבעים (ארבעים מלקות), כדין מי שחילל יום טוב במלאכה, אלו דברי ר' אליעזר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּקָאָמַר הָתָם חַיָּיב חַטָּאת — הָכָא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. רַבָּנַן דְּקָא אָמְרִי הָתָם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר — הָכָא מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.

וחכמים אומרים: אחד זה אם עשה כן בשבת ואחד זה אם עשה כן ביום טוב, גם אם קטם בידו לצורך מפתח, אינו אסור אלא משום שבות מדברי חכמים. ולכן, ר' אליעזר דקאמר התם [שאמר שם] שהקוטם בשוגג בשבת קיסם כדי לעשותו כלי (מפתח וכדומה) שהוא חייב חטאת, אם כן הכא [כאן] בקוטם כדי להריח, הרי זה פטור אבל אסור. ואילו רבנן [חכמים] דקא אמרי התם [שהם אומרים שם] בקוטם כדי לעשותו כלי שהוא פטור אבל אסור, הכא [כאן] בקוטם כדי להריח סבורים כי מותר לכתחלה.

וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא דִּתְנַן: שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי? אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא, בְּמוּסְתָּקִי.

ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו מקבל] ר' אליעזר הא דתנן [הלכה זו ששנינו במשנה]: שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? הרי שכשאינו מתכוון בכך כדי לעשות כלי מותר לכתחילה ולדבריו שם פטור אבל אסור! ומשיבים: אמר רב אשי: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שמתירה, הרי זה במוסתקי בחבית שהיתה שבורה קודם, והיו חלקיה מדובקים בכעין זפת, שכאשר שובר אותה לצרכו לא שבר כלי שלם, ובודאי שאין בכך משום עשיית כלי.

וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר. תָּנוּ רַבָּנַן: מְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכׇּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה צִבּוּרִין צִבּוּרִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי? מָר סָבַר: מִחֲזֵי דְּקָא מְכַנֵּיף לִמְחַר וּלְיוֹמָא אַחֲרִינָא. וּמָר סָבַר: קְדֵרָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו.

א שנינו במשנה כי מגבב (אוסף) אדם קש מן החצר ביום טוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: מגבב מן החצר ומדליק, משום שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין [ערימות ערימות]. ור' שמעון מתיר אפילו בכך. ושואלים: במאי קמפלגי [במה באיזה ענין חלוקים הם], מה טעם מחלוקתם? מר [חכם זה, חכמים שאסרו] סבר: מחזי דקא מכניף [משום נראה שהוא אוסף] למחר וליומא אחרינא [וליום אחר], ולכן יש לאסור, שלא יראה כמכין מיום טוב לחול. ומר [וחכם זה, ר' שמעון שהתיר], סבר: קדרתו מוכחת עליו שהרי רואים עוד שהוא מביא את הדברים לבשל, וממילא בטל החשד שכוונתו לאחר יום טוב.

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד בְּיוֹם טוֹב.

ב שנינו במשנה שאין מוציאין ביום טוב את האור (אש) בכל דרך מחדש. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: משום דקא מוליד [שהוא מוליד] דבר חדש ביום טוב, והרי זה כמעשה יצירה, ואסור.

וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים. מַאי קָא עָבֵיד? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בִּרְעָפִים חֲדָשִׁים עָסְקִינַן, מִפְּנֵי

ג נאמר במשנה שאין מלבנין (מחממים) את הרעפים כדי לצלות עליהם. ושואלים: מאי קא עביד [מה הוא עושה בכך] הלא כוונתו לצורך אכילה, ומה שונה זה מדרך צלייה אחרת? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] ברעפים חדשים עסקינן [עוסקים אנו], וטעם האיסור — מפני