דף יומי ברכות כ׳

אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. אַמַּאי, לֵימָא: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!

אבל מטמא הוא למת מצוה. ואף כאן יש לשאול: ואמאי [מדוע], לימא [שיאמר] שאף קבורתו של מת מצוה, שהיא משום כבוד הבריות שלא יתנבל אדם בהיותו מושלך בלא קבורה, אינה דוחה מצוות המפורשות בתורה, וכפי שנאמר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְלַאֲחוֹתוֹ״.

על כך עונים: שאני התם [שונה שם], דכתיב [שכתוב] במפורש בענין אלה שאסור לו להיטמא להם "ולאחותו", ומזה נלמד שלמת מצווה הוא כן נטמא.

וְלִיגְמַר מִינַּהּ! שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי.

ומקשים: וליגמר מינה [ונלמד ממנה] מהלכה זו שבמת מצוה להתיר גם במקרים אחרים! ומשיבים: מקרה זה מיוחד הוא, שכן שב ואל תעשה שאני [שונה], שכן בהמנעות מקבורת המת אינו עושה פעולה ישירה העוקרת את המצוה, אלא שמכללה מתבטלת יכולתו לעשות את המצוה בשל כבוד הבריות ואינו דומה לעקירה בפועל של דבר מצוה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא רִאשׁוֹנִים דְּאִתְרְחִישׁ לְהוּ נִיסָּא, וּמַאי שְׁנָא אֲנַן דְּלָא מִתְרְחִישׁ לַן נִיסָּא? אִי מִשּׁוּם תַּנּוֹיֵי, בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תַּנּוֹיֵי בִּנְזִיקִין הֲוָה, וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן שִׁיתָּא סִדְרֵי. וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה בְּעוּקְצִין, הָאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה, וְאָמְרִי לַהּ זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים, אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא. וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּעוּקְצִין תְּלֵיסַר מְתִיבָתָא, וְאִילּוּ רַב יְהוּדָה כִּי הֲוָה שָׁלֵיף חַד מְסָאנֵיהּ, אָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן קָא מְצַעֲרִינַן נַפְשִׁין וּמִצְוָח קָא צָוְחִינַן, וְלֵית דְּמַשְׁגַּח בַּן.

א בהקשר למצוה שלא לחוש אם צריך לוותר על כבוד אדם מפני כבוד המקום. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מאי שנא [במה שונים] ראשונים דאתרחיש להו ניסא [שהתרחשו להם נסים], ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא [ובמה שונים אנו שאין מתרחשים לנו נסים]? אי [אם] משום תנויי [לימוד], הרי בשני [בשנותיו] של רב יהודה כולי תנויי [כל לימודם] בסדר נזיקין הוה [היה], ואנן קא מתנינן שיתא סדרי [ואנחנו שונים את כל ששת הסדרים]. ועוד, וכי הוה מטי [וכאשר היה מגיע] רב יהודה במסכת עוקצין הדנה בשאלה באיזו מדה עוקציהם (קצותיהם של פירות וירקות שונים) מצטרפים עם הירק עצמו בקבלת טומאה, להלכה על האשה שכובשת ירק בקדרה, ואמרי לה [ויש אומרים] שכאשר היה מגיע להלכה שזיתים שכבשן בטרפיהן (עליהם) טהורים, שהעלים אינם נחשבים עוד כמכשירים להרים את הירק, היה מתקשה בדבר ואמר: הויות [את מחלוקות] רב ושמואל קא חזינא הכא [אני רואה כאן], שהיו הדברים קשים עליו בהבנת המחלוקת בין רבותיו הגדולים. ואילו אנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא [אנחנו שונים בעוקצין בשלוש עשרה פנים, שלוש עשרה נוסחאות], ואילו לגבי נסים — רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה, אתי מטרא [כאשר היה שולף את נעלו האחת בשעת התענית על המטר מיד היה יורד הגשם], ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן, ולית דמשגח בן [ואנחנו מצערים את עצמנו וצווחים, ואין שמשגיח בנו].

אֲמַר לֵיהּ: קַמָּאֵי הֲווֹ קָא מָסְרִי נַפְשַׁיְיהוּ אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אֲנַן לָא מָסְרִינַן נָפְשִׁין אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה חַזְיַיהּ לְהַהִיא כּוּתִית דַּהֲוָת לְבִישָׁא כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא. סְבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא, קָם קַרְעֵיהּ מִינַּהּ. אִגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכוּתִית הִיא. שַׁיְּימוּהָ בְּאַרְבַּע מְאָה זוּזֵי. אֲמַר לַהּ: מָה שְׁמִךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: מָתוּן. אֲמַר לַהּ, מָתוּן — מָתוּן אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא.

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו [הראשונים היו מוסרים את נפשם] על קדושת השם, ואילו אנן לא מסרינן נפשין [אנחנו איננו מוסרים את נפשנו] על קדושת השם. שכן נהגו הראשונים, כי הא [כמו מעשה זה] שרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא [ראה כותית אחת שהיתה לבושה כרבלתא, בגד שעטנז, בשוק]. ומכיון שסבר [חשב] שבת ישראל היא, קם קרעיה מינה [עמד וקרע אותו, את הבגד, ממנה]. אגלאי מילתא [נתגלה הדבר] שכותית היא ונתבע לדין על הבושה שבייש אותה. שיימוה [העריכו אותה] בושה בארבע מאה זוזי. אמר לה רב אדא לבסוף: מה שמך? אמרה ליה [לו]: מתון. אמר לה בשימוש בדמיון המילים, מתון — מאתון [מאתיים] ארבע מאות זוזי שויא [זוזים היא שווה].

רַב גִּידֵּל הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי דִטְבִילָה. אֲמַר לְהוּ: הָכִי טְבִילוּ וְהָכִי טְבִילוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא קָא מִסְתְּפֵי מָר מִיֵּצֶר הָרָע? אֲמַר לְהוּ: דָּמְיָין בְּאַפַּאי כִּי קָאקֵי חִיוָּרֵי.

ב ועוד סופר מענין הראשונים שהיו משפילים עצמם מתוך רצון להוסיף לכבוד שמים. שרב גידל הוה [היה] רגיל דהוה קא אזיל ויתיב [שהיה הולך ויושב] על שערי טבילה של הנשים. אמר להו [להן]: הכי טבילו והכי טבילו [כך תטבלו וכך תטבלו]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] : וכי לא קא מסתפי מר [מתיירא אדוני] מיצר הרע? אמר להו [להם]: דמיין באפאי כי קאקי חיורי [דומות הן בעיני כאווזים לבנים].

רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי דִטְבִילָה. אֲמַר: כִּי סָלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְאָתְיָין מִטְּבִילָה, מִסְתַּכְּלָן בִּי, וְנֶהֱוֵי לְהוּ זַרְעָא דְּשַׁפִּירֵי כְּווֹתִי. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: לָא קָא מִסְתְּפֵי מָר מֵעֵינָא בִּישָׁא? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אָתֵינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב ״בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״עֲלֵי עָיִן״, אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״.

ובדומה לכך מסופר שר' יוחנן הוה [היה] רגיל דהוה קא אזיל ויתיב [שהיה הולך ויושב] על שערי טבילה. אמר כהסבר לכך: כי סלקן [כאשר עולות] בנות ישראל ואתיין [ובאות] מטבילה, מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי [יסתכלו בי, ויהיו להן ילדים יפים כמותי], שהיה ר' יוחנן מפורסם ביופיו המיוחד. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: וכי לא קא מסתפי מר מעינא בישא [אין אדוני מתיירא מעין הרע]? אמר להו [להם]: אנא מזרעא [אני מזרעו] של יוסף קא אתינא [אני בא], דלא שלטה ביה עינא בישא [שאין שולטת בו עין רעה], דכתיב [שכתוב] "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב), ואמר ר' אבהו כדרשה: אל תקרי [תקרא] "עלי עין", אלא "עולי עין" — שהם מעולים ומסולקים משליטתה של העין.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶם וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.

ר' יוסי בר' חנינא הביא ראיה אחרת מברכת יעקב לאפרים ומנשה: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" (שם מח, טז), מה דגים שבים המים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, כך אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ — אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בּוֹ.

ואי בעית אימא [ויש אומרים]: עין של יוסף שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו (אשת פוטיפר) — שכרו שאין עין הרע שולטת בו.

מַתְנִי׳ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע

ג משנה נשים ועבדים וקטנים שהם לגבי הלכות שונות שווים בחיובם פטורין מקריאת שמע

וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִילָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.

ומן התפילין, ואולם חייבין הם בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון, כאשר יבואר הדבר, ונימוקיו בגמרא.

גְּמָ׳ קְרִיאַת שְׁמַע: פְּשִׁיטָא! מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת?

א גמרא על דברי המשנה שנשים פטורות מקריאת שמע מקשים: הלא דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכן מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ועל פי הכלל כי כל מצות עשה שהזמן גרמא, כלומר, שקיומה מותנה בזמן מסויים נשים פטורות ממנה, ואף קריאת שמע שזמנה דווקא בבוקר ובערב, אינה מחייבת את הנשים, ומשום מה הוצרכה המשנה להזכיר את הדבר במיוחד?

מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, קָמַשְׁמַע לַן.

ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ואית [ויש] בה בקריאת שמע קבלת עול מלכות שמים, הרי בשל חשיבות הדבר יש אולי לחייב אף את הנשים לקרוא קריאת שמע, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שלמרות זאת אין הנשים חייבות בקריאה.

וּמִן הַתְּפִלִּין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתַּקַּשׁ לִמְזוּזָה — קָמַשְׁמַע לַן.

ועוד שנינו במשנה שנשים פטורות מן התפלין. ושואלים: הלא גם דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי להנחת התפילין נקבע זמן (ביום ולא בלילה ולא בשבתות וחגים), ומדוע אם כן יש להדגיש את פטור הנשים מחובת תפילין? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ותפילין איתקש [הוקשו, הושוו] בכתוב למזוזה, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח) ומיד לאחר מכן נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (שם ט), ואפשר היה לחשוב שכשם שהנשים חייבות במזוזה תהיינה חייבות אף בתפילין, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שבכל זאת נשים פטורות מתפילין.

וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה. דְּרַחֲמֵי נִינְהוּ. מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב בַּהּ ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן.

ועוד שנינו במשנה שנשים עבדים וקטנים חייבין בתפלה. ומסבירים שאף שיש לה זמנים קבועים, והדבר לכאורה נותן שתיפטרנה הנשים מחובת תפילה, מכל מקום כיון דרחמי נינהו [שבקשת רחמים הם], על כן כיון שאף הנשים צריכות לבקש על רחמי שמים, לכן חייבות הן בתפילה. ואולם מאחר שמהו דתימא [שתאמר]: הואיל ועל התפילה כתיב [נאמר] "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהלים נה, יח), ואם כן אולי התפילה כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [היא נחשבת] — על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה שמצוות התפילה בעיקרה אין קבוע לה זמן והכל אם כן חייבים בה.

וּבִמְזוּזָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתַּקַּשׁ לְתַלְמוּד תּוֹרָה — קָמַשְׁמַע לַן.

ועוד שנינו במשנה שנשים חייבות במזוזה. ושואלים: גם דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! וכי משום מה לא תהיינה חייבות? והרי היא מצות עשה שלא הזמן גרמה! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר], הואיל ואתקש [והוקשה, הושוותה] במקרא פרשת מזוזה למצוות תלמוד תורה, שבתורה הן פרשיות סמוכות (דברים יא, יט-כ), והיה איפוא מקום לומר שהן פטורות ממצות מזוזה כשם שהן פטורות מתלמוד תורה, על כן קא משמע לן [השמיעה לנו] המשנה במפורש שהן חייבות.

וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן.

ועוד שנינו במשנה שנשים חייבות בברכת המזון. ושואלים: גם דין זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים כי הואיל וכתיב [שנאמר] "בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע" (שמות טז, ח) ואפשר היה להבין שמצות ברכת המזון כמצות עשה שהזמן גרמא דמי [נחשבת], שהתורה קבעה זמנים מסויימים לסעודה, ועל כן גם ברכת המזון שייכת לזמנים אלה, ולכן נשים פטורות ממנה — על כן היה צורך בהדגשה החוזרת במשנה.

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה. אַמַּאי? מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרַבָּנַן.

ב אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בעשיית קידוש היום של שבת דבר תורה. ושואלים: אמאי [מדוע]? הרי הקידוש הוא בודאי מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה! אמר אביי: הנשים אכן אינן חייבות בקידוש אלא מדרבנן [מדברי סופרים] ולא מדין תורה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״דְּבַר תּוֹרָה״ קָאָמַר. וְעוֹד, כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה נְחַיְּיבִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן!

אמר ליה [לו] רבא: שתי דחיות להסבר זה, ראשית, והא [והרי] רב אדא בר אהבה שאמר הלכה זו שהנשים חייבות בקידוש הלא הוא עצמו שהיא "דבר תורה" קאמר [אמר]. ועוד, אף עצם ההסבר אינו מובן, שאם כן שמוסיפים חכמים תקנות מסוג זה, אף כל מצות עשה אף שפטורות הנשים מהן מדין תורה, מכל מקום נחייבינהו מדרבנן [נחייב אותן לקיימן מדברי סופרים]!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״זָכוֹר וְשָׁמוֹר״ — כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה. וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה, אִיתַנְהוּ בִּזְכִירָה.

אלא אמר רבא: יש לדבר הסבר מיוחד. בעשרת הדברות שבספר שמות נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), ואילו בספר דברים נאמר "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב), ושתי נוסחות אלה למדות זו מזו, ויכולים אנו להסיק מכך שכל שישנו בחובת שמירה של השבת מלחללה, ישנו גם במצות זכירה של השבת בקידוש. והני נשי [ואותן הנשים] הואיל ואיתנהו [וישנן] בשמירה, איתנהו [ישנן] גם בזכירה. שהרי בענין שמירת השבת כל ישראל מצווים בשווה להמנע מלחללה, ומכיון שכך נתחייבו אף הנשים בעשיית זכרון ליום השבת בקידוש.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְאַפּוֹקֵי רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, הָוֵי ״שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר״, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. מַאי?

ג אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מן המשנה למדנו שנשים חייבות בברכת המזון, ואולם האם חיובן הוא מדאורייתא [מן התורה] או רק מדרבנן [מדברי סופרים]? למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה למעשה]? — לאפוקי [להוציא] בברכתן את הרבים ידי חובתן, כאשר הן מברכות עבור הרבים. שכן אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אומר אתה שחיובן מן התורה], אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [בא זה שחיובו מן התורה ומוציא את החייבים מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שחיובן מדברי סופרים], אם כן הנשים הוי [הינן] מצד הדין שבתורה בגדר "שאינו מחוייב בדבר", וכלל הוא שכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להיות מוציא באותו דבר את הרבים ידי חובתן. ולכן יש חשיבות לדעת מאי [מה] המסקנה בדבר.

תָּא שְׁמַע: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.

תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו בבריתא: באמת אמרו שבן מברך עבור אביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם הנזקק לכך שאשתו ובניו מברכים לו והוא אינו יודע לברך בעצמו.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא?!

ומכאן אפשר להסיק אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אומר אתה שחיובן מן התורה], אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [בא זה שחיובו מן התורה ומוציא את החייבים מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן, אתי דרבנן ומפיק דאורייתא [אם אומר אתה שחיובן רק מדברי סופרים, איך יתכן שיבוא המחוייב מדברי סופרים ויוציא את המחויב מן התורה]?!

וּלְטַעְמָיךְ קָטָן בַּר חִיּוּבָא הוּא? אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאָכַל שִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן, דְּאָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּרַבָּנַן.

על הוכחה זו מקשים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] האם קטן בר חיובא [בן חיוב מצוות מן התורה] הוא? שהרי לכל הדעות קטן פטור מן התורה, ובכל זאת נאמר כאן שהוא מברך עבור אביו. ודאי יש להבין את הדבר בדרך שונה ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכל פחות מכדי שביעה שזהו שיעורא דרבנן [שיעור שחייב עליו ברכת המזון רק מדברי סופרים] ולא מדין התורה, ואז אתי רבנן ומפיק דרבנן [בא מי שחיובו מדברי סופרים ומוציא אחר שחיובו מדברי סופרים].

דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.

מאחר שהוזכרה ההלכה שמדברי סופרים יש לברך אף על פחות מכדי שיעור שביעה, מביאים את מה שדרש בענין זה ר' עוירא, שזמנין [לפעמים] אמר לה [אותה] דרשה משמיה [משמו] של ר' אמי וזמנין [ולפעמים] אמר לה [אותה] דרשה משמיה [משמו] של ר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך "האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י, יז) והלא בכל זאת אתה נושא פנים לישראל, דכתיב [שכן נאמר]: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כו)?! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, והרי כתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י), והרי שאין חובת ברכה אלא כשאוכל כדי שביעה, ואילו הם מדקדקים על עצמם לברך אפילו עד כזית ועד כביצה, ומאחר שהם עושים לפנים משורת הדין, אף הם ראויים לנשיאת פנים.

מַתְנִי׳ בַּעַל קֶרִי — מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.

ד משנה עזרא הסופר תקן שבעל קרי לא יעסוק בדברי תורה אלא אם כן טבל וטהר לפני כן. הלכה זו עצמה היתה מקובלת במשך דורות רבים, ואולם נתעוררו מחלוקות מרובות מה הם בדיוק דברי התורה שעליהם חלה תקנה זו. ועל כך אומרת המשנה: הגיע זמן קריאת שמע והוא בעל קרי — אינו אלא מהרהר קריאת שמע בלבו, ואינו מברך בדיבור פה בקריאת שמע כלל, לא בברכות לפניה ולא לאחריה. ועל המזון שחייב מן התורה בברכה עליו מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, שכן הברכה שלפני המזון הריהי אך מדברי חכמים. ור' יהודה מתיר בכל המקרים הללו ואומר: מברך לפניהם ולאחריהם.

גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא: זֹאת אוֹמֶרֶת הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי — לָמָּה מְהַרְהֵר?

ה גמרא אמר רבינא: מן המשנה אפשר להסיק: זאת אומרת הרהור כדבור דמי [נחשב]. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי [שאם יעלה על דעתך לומר כי אינו נחשב כדיבור] אם כן למה מהרהר בעל קרי? אלא ודאי ההרהור הריהו כדיבור מפורש.

אֶלָּא מַאי — הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו?

ודוחים: אלא מאי [מה] אומר אתה — שהרהור דינו כדבור דמי [נחשב], הרי אם הותר הבעל קרי בהרהור והרהור הוא כדיבור, אם כן מדוע לא יוציא כבר את הדברים במפורש בשפתיו?

כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּסִינַי.

ומתרצים: כדאשכחן [כפי שמצאנו] בהר סיני שכל בועל אשה פרש וטבל לפני קבלת התורה, ואף כאן תקנו שבעל קרי לא יאמר בפיו דברי תורה.

וְרַב חִסְדָּא אָמַר, הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי — יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.

ואילו רב חסדא אמר שיש להוציא ממשנה זו מסקנה הפוכה, ולדעתו הרהור לאו [לא] כדבור דמי [הוא נחשב], דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שהרהור הוא אכן כדבור, אם כן יוציא בעל קרי לכתחילה בשפתיו.

אֶלָּא מַאי הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, לָמָּה מְהַרְהֵר? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ כׇּל הָעוֹלָם עוֹסְקִין בּוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל.

על הוכחה זו מקשים: אלא מאי [מה] תאמר כי הרהור לאו [לא] כדבור דמי [נחשב], אם כן למה מהרהר? ואמר ר' אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.

וְנִגְרוֹס בְּפִרְקָא אַחֲרִינָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עוֹסְקִין בּוֹ.

על כך שואלים: אם רק זו הכוונה, אם כן ונגרוס בפרקא אחרינא [וילמד בפרק אחר] ולא דווקא בקריאת שמע או ברכה! אמר רב אדא בר אהבה: ראוי שיעסוק אדם בדבר שהצבור עוסקין בו.