דף ל״ד עמוד א
חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מִי אִיכָּא?! אִי לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא — מָחֵינַן לֵיהּ בְּמַרְזַפְתָּא דְנַפָּחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ.
חברותא כלפי שמיא מי איכא [האם יש חברות כלפי שמים ]?! שיכול אדם לזלזל בדבריו ולאומרם בכל אופן שירצה?! אי [אם ] לא כוון דעתיה מעיקרא [דעתו מתחילה] — מחינן ליה במרזפתא דנפחא [מכים אותו בקורנס של נפחים] עד דמכוין דעתיה [שמכוון דעתו]. שכה בלתי נכונה היא דרך התנהגות כזו.
מַתְנִי׳ (הָאוֹמֵר: ״יְבָרְכוּךָ טוֹבִים״ — הֲרֵי זֶה דַּרְכֵי מִינוּת). הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה — יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל? מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה.
א משנה משנה זו והבאה אחריה עניינן שליח הציבור. (האומר: "יברכוך טובים" — הרי זה דרכי מינות). העובר לפני התיבה, וטעה — יעבור אחר תחתיו מיד, ולא יהא השני סרבן באותה שעה מטעמי נימוס, כי מאחר שהופסקה התפילה באמצעה ראוי לו להזדרז ככל האפשר. מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה.
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא יַעֲנֶה ״אָמֵן״ אַחַר הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ — רַשַּׁאי.
על מנת למנוע מן הכהנים לטעות בתפילתם אמרו כי העובר לפני התיבה לא יענה "אמן" אחר הכהנים המברכים את העם, מפני הטרוף (הבלבול), כי מאחר שלא היה בידו סידור תפילה תנתק אמירת ה"אמן" את סדר התפילה ויתחיל בברכה אחרת. ומטעם זה אף אם אין שם כהן אלא הוא — לא ישא את כפיו לברך את העם, שמא יתבלבל. ואולם אם הבטחתו (מובטח לו) שהוא נושא את כפיו, וחוזר לתפלתו בלא להתבלבל — רשאי לברך.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה — צָרִיךְ לְסָרֵב. וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב — דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח. וְאִם מְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי — דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁהִקְדִּיחַתּוּ מֶלַח. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה: פַּעַם רִאשׁוֹנָה — יְסָרֵב, שְׁנִיָּה — מְהַבְהֵב, שְׁלִישִׁית — פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד.
ב גמרא במשנה נאמר שהבא למלא את מקומו של מי שטעה באמצע התפילה אין לו לסרב. ועל כן מובאת תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשמציעים לאדם שיהא עובר לפני התיבה — צריך לסרב בתחילה, מפני הנימוס, שלא יראה כלהוט אחר הדבר. ואם אינו מסרב ונענה מייד לכך — הריהו דומה לתבשיל שאין בו מלח, כלומר שהתנהגותו חסרת טעם. ואולם אם מסרב יותר מדי — אף זה אינו ראוי, שכן דומה הוא בכך לתבשיל שהקדיחתו מלח (שהוסיפו בו מלח יותר מדי). אלא כיצד הוא עושה, מהי הדרך הראויה: כאשר מבקשים ממנו פעם ראשונה — יסרב, בפעם שניה — מהבהב (רוצה ואינו רוצה), כפתיל זה שהתחילה האש לאחוז בו ועדיין אינו בוער. וכשמבקשים פעם שלישית — פושט את רגליו, ויורד לפני התיבה.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה רוּבָּן — קָשֶׁה, וּמִיעוּטָן — יָפֶה, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאוֹר, וּמֶלַח, וְסָרְבָנוּת.
אגב כך מובא מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלשה דברים הם שרובן (אם מרבה בהם) — הרי זה קשה (מזיק), ואילו מיעוטן (אם משתמש בהם במעט) — הרי זה יפה (מועיל), ואלו הם: שאור בבצק, ומלח בתבשיל, וסרבנות שמתוך נימוס.
אָמַר רַב הוּנָא: טָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת — חוֹזֵר לָרֹאשׁ. בְּאֶמְצָעִיּוֹת — חוֹזֵר לְ״אַתָּה חוֹנֵן״. בְּאַחֲרוֹנוֹת — חוֹזֵר לָ״עֲבוֹדָה״.
ג במשנה נאמר כי הטועה בתפילתו, זה הבא במקומו מתחיל מתחילת אותה ברכה שבה אירעה הטעות. אולם דבר זה יש להבינו לא בדיוק כלשונו, שכך אמר רב הונא: טעה המתפלל בשלש ראשונות, ואפילו בשלישית — חוזר לראש (ראשית) התפילה, כי שלוש ברכות אלה הן יחידה אחת. כמו כן אם טעה באמצעיות — חוזר ל"אתה חונן" שהיא הראשונה בברכות אלו. ואם טעה באחת משלוש הברכות האחרונות — חוזר ל"עבודה" ("רצה") שהיא תחילתן.
וְרַב אַסִּי אָמַר: אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶן סֵדֶר.
ורב אסי חולק על רב הונא בנקודה אחת, שכן אמר: אמצעיות אין להן סדר, ולכן אם טעה באחת מהן יכול הוא להשלימה במקום בו נזכר.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר — מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה. תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא.
מתיב [הקשה] רב ששת מן הברייתא. שנאמר בה: מהיכן הוא חוזר — מתחלת הברכה שטעה זה. ואם כן הוא תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא שאמר שאף בברכות האמצעיות חוזר לתחילתן.
אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: אֶמְצָעִיּוֹת כּוּלְּהוּ חֲדָא בִּרְכְתָא נִינְהוּ.
על כך אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא שהאמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו [כולן ברכה אחת הן], וחזרה מתחילת הברכה משמעה — הברכה הראשונה.
אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת, וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא בְּאֶמְצָעִיּוֹת. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רִאשׁוֹנוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת — דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְנִפְטָר וְהוֹלֵךְ לוֹ.
חלוקה דומה של תפילת שמונה עשרה אמר רב יהודה: לעולם (הנכון והרצוי תמיד) הוא שאל ישאל אדם צרכיו בתפילתו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. שכן אמר ר' חנינא שבברכות ראשונות — דומה המתפלל לעבד שמסדר שבח לפני רבו (אדונו). בברכות האמצעיות — הריהו דומה לעבד שמבקש פרס (הספקת צרכיו) מרבו. ואילו בברכות האחרונות — הריהו דומה לעבד שכבר קבל פרס מרבו, והריהו עתה נפטר (נפרד) והולך לו.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: כַּמָּה אָרְכָן הוּא זֶה! אָמַר לָהֶם: כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ׳״?!
ד ועוד בעניני התפילה תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה כשליח ציבור בפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתלונה: כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך תלמיד זה בתפילתו יותר ממשה רבינו בתפילתו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי"?! (דברים ט, כה), הרי שאין קיצבה לאריכות תפילה.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְקַצֵּר יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה! אָמַר לָהֶם: כְּלוּם מְקַצֵּר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב: ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״.
ושוב (ועוד) מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתרעומת: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר הוא בתפילתו יותר ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר] בו, בתפילתו על רפואת מרים אחותו מצרעתה: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג). שודאי לא קיצר תלמיד זה בתפילתו יותר ממילים ספורות אלו.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״, וְלָא קָמַדְכַּר שְׁמַהּ דְּמִרְיָם.
ואגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים (המתפלל) על חבירו — אין צריך להזכיר שמו בתפילה, וראיה לדבר שכן נאמר בתפילתו של משה על מרים אחותו "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר [ואין הוא מזכיר] את שמה של מרים.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָּהֶן: בְּ״אָבוֹת״, תְּחִלָּה וָסוֹף. בַּ״הוֹדָאָה״, תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וּבִתְחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה.
ה תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אלו הן הברכות בתפילת שמונה עשרה שאדם שוחה (משתחווה) בהן: ב"אבות" (ברכה ראשונה), תחלה וסוף. ב"הודאה" ("מודים") תחלה וסוף. ואם בא (ברצונו) לשוח בסוף כל ברכה וברכה מברכות שמונה עשרה, ובתחלת כל ברכה וברכה — מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יוסיף על תקנת חכמים.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
אמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום [בשם] התנא בר קפרא: דברים אלה שאמרנו בענין ההשתחוואה בסוף כל ברכה וברכה נוהגים רק בהדיוט (סתם אדם), וכמו שאמרנו, שמלמדים אותו שלא יעשה כן.
דף ל״ד עמוד ב
כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. הַמֶּלֶךְ — כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְגוֹ׳ קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה׳ מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״.
תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה — עַל בִּרְכַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה — זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.
אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי וְרָבָא דְּמַצְלוּ אַצְלוֹיֵי.
תָּנֵי חֲדָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!
לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.
רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אַמַּאי קָא עָבֵיד מָר הָכִי? אָמַר לְהוּ: חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע וַחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּקָא עָבֵד הָכִי.
וְהָתַנְיָא הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!
הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּ״הַלֵּל״.
וְהָתַנְיָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה וּבַהוֹדָאָה שֶׁל ״הַלֵּל״ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה.
כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא — סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר: ״זֶה חַי, וְזֶה מֵת״. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל. וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף.
גְּמָ׳ אַהֵיָיא?
אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָּן, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין בְּכוּלָּן — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.
וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״. ״לָרָחוֹק״ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר ״לַקָּרוֹב״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְךָ: מַאי ״רָחוֹק״ — שֶׁהָיָה רָחוֹק מִדְּבַר עֲבֵירָה מֵעִיקָּרָא. וּמַאי ״קָרוֹב״ — שֶׁהָיָה קָרוֹב לִדְבַר עֲבֵירָה, וְנִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַשְׁתָּא.
מַאי ״עַיִן לֹא רָאָתָה״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה עֵדֶן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עֵין כׇּל בְּרִיָּה.
שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה? בַּגָּן.
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הוּא גַּן, הוּא עֵדֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״, גַּן לְחוּד וְעֵדֶן לְחוּד.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לָעֲלִיָּיה, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה?! אָמַר לָהֶן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל, וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּונוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ בְּעִלִּיתֵהּ (לָקֳבֵל) [נֶגֶד] יְרוּשְׁלֶם״.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא.
וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חִטְאֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״.
הדרן עלך אין עומדין
ואולם כהן גדול ראוי לו שישתחווה בסוף כל ברכה וברכה, והמלך — בתחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. לפי שככל שהוא גדול יותר ראוי לו להרבות יותר בסימני כניעה.
על כך אמר ר' יצחק בר נחמני: לדידי מפרשא [לי בעצמי פורש] לי מיניה [ממנו] מר' יהושע בן לוי עצמו בדרך אחרת: הדיוט דינו כמו שאמרנו, ואילו הכהן גדול משתחוה בתחלת כל ברכה וברכה, והמלך — כיון שכרע בתחילת הברכה שוב אינו זוקף עד שיסיים תפילתו. וראיה מן הכתוב, שכן נאמר: "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפילה והתחינה הזאת קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו וכפיו פרושות השמים" (מלכים א ח, נד). מאחר שהוזכרה כריעת שלמה מובאת חלוקה בין הסוגים השונים של כריעות.
תנו רבנן שנו חכמים בברייתא : הקידה — הריהי כריעה על אפים, שהקד כופף עצמו כלפי הארץ, שכן נאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ" (שם א, לא). ואילו כריעה — הריהי כריעה על ברכים, שכן נאמר בשלמה לאחר תפילתו "קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו". ואילו השתחואה — זו כריעה שיש בה פשוט (פשיטת ) ידים ורגלים, בהכנעה מלאה. וראיה לדבר שכן נאמר בדברי יעקב ליוסף לאחר חלומותיו: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י).
ועוד בדינים אלה של כריעה אמר רב חייא בריה בנו של רב הונא: חזינא להו [ראיתי אותם ] את אביי ורבא דמצלו אצלויי [שהיו מטים עצמם], ולא היו משתחווים ממש על הארץ בתפילתם.
א ועוד בענין הכריעות בתפילה, שואלים: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: הכורע בהודאה (ברכת "מודים" בתפילת עמידה) — הרי זה משובח. ואולם תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכורע בהודאה — הרי זה מגונה, והרי זו סתירה בין ברייתות!
ומתרצים: לא קשיא [קשה] שאין כאן סתירה, אלא, הא [בברייתא זו המשבחת את הכורע בהודאה] מדובר בכריעה בתחלה של הברכה, ואילו הא [בברייתא זו המגנה את הכורע בהודאה] מדובר בכריעה לבסוף הברכה.
ונמסר שרבא כרע [היה כורע] בברכת הודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: אמאי קא עביד מר הכי? [מדוע עושה אדוני כך?] אמר להו [להם]: כך חזינא [ראיתי] את רב נחמן דכרע [שכורע בברכת ההודאה] וכך גם חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב ששת דקא עבד הכי [שהוא עושה כך].
ואולם התניא [הרי שנויה ברייתא] שהכורע בהודאה — הרי זה מגונה!
תירץ רבא: בברייתא ההיא מדובר בהודאה שב"הלל", כשאומר "הודו לה'", שבה אין ראוי לכרוע.
ומוסיפים ושואלים על הנהגתו זו של רבא: והתניא [והרי שנויה ברייתא] האומרת במפורש: הכורע בהודאה ובהודאה של "הלל" — הרי זה מגונה. הרי ש"הודאה" בסתם איננה הודאה של "הלל", ובודאי היא ברכת ההודאה שבתפילה, ונאמר אף בה שהכורע בה הריהו מגונה!
אף קושיה זו נדחית: כי תניא [כאשר שנויה] הברייתא ההיא הריהי עוסקת בהודאה שבברכת המזון (הברכה השניה הפותחת ב"נודה").
ב משנה בסיום הלכות תפילה מדברת המשנה על צדדים בתפילה שאינם שייכים לצד המעשה. המתפלל ונמצא שטעה בתפילתו — סימן רע הוא לו, להראותו שאין תפילתו מקובלת. ואם שליח צבור הוא הטועה — הרי זה סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. ומעין דברים אלה אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, ווהיה אומר מיד לאחר תפילתו: "זה חי, ויבריא ממחלתו" ו"זה מת". וכשאמרו לו בשאלה: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי — שאני מתפלל בקלות ובלי תקלות יודע אני שהוא מקובל והתפילה עלתה לרצון. ואם לאו — יודע אני שהוא מטורף, שהושלכה התפילה ולא נתקבלה.
ג גמרא נאמר במשנה שהטועה בתפילתו הריהו סימן רע, ושואלים: אהייא [על איזו] ברכה מברכות התפילה נאמרו דברים אלה?
אמר רב חייא שכך אמר רב ספרא משום חד דבי רב [בשם חכם אחד מבית המדרש] של רבי: בברכת "אבות" (הברכה הראשונה בתפילת העמידה).
ואיכא דמתני לה אברייתא [יש ששונים אותה, את המסורת הזו, על ברייתא] ובנושא שונה. שכן שנינו בברייתא שהמתפלל צריך שיכוין את לבו בכל הברכות שבתפילה כולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן — יכוין את לבו לפחות באחת מהן.
ועל ברייתא זו אמר ר' חייא שכך אמר רב ספרא משום חד דבי רב [בשם חכם אחד מבית המדרש] של רבי: הכוונה במה ששנינו "באחת" — בברכת "אבות".
שנינו במשנה שאמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה נותן סימן מתי התפילה מקובלת ומתי איננה מקובלת, אם שגורה תפלתו אם לאו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מהו המקור ממנו למד ר' חנינא סימן זה? אמר ר' יהושע בן לוי, שכך אמר קרא [הכתוב]: "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט), שאם ניתן למתפלל דיבור סדור ורהוט ("ניב שפתים") הרי זה לו לסימן שתפילתו על החולה מקובלת, והוא יירפא ("אמר ה' ורפאתיו").
ד ובסיום דברים אלה מובא מה שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן בשכר הצדיקים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו בנבואות הנחמה שלהם אלא למשיא בתו לתלמיד חכם מתוך הערכת חכמתו, וכן לעושה פרקמטיא (מסחר) למען תלמיד חכם, וכן למהנה תלמיד חכם מנכסיו באופן אחר. אבל תלמידי חכמים עצמן — לא פירשו הנביאים כלל את גודל שכרם, ועליהם נאמר "ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (שם סד, ג).
ומאותו פסוק עצמו אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל נבואות הנביאים כולן על שינוי סדרי העולם באחרית הימים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא שהוא דרגה וזמן גבוהים יותר, עליהם נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך". ומציינים כי
פליגא [חלוקה] אימרה זו על שמואל, שכן אמר שמואל: אין הבדל בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. שבימות המשיח יהיו ישראל עצמאיים ולא יהיו משועבדים לשאר מלכויות, אבל סדרי העולם ישארו כמו שהם. וראיה הביא לדבריו מן הכתוב, שכן נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא), הרי שסדרי העולם קבועים הם ולא ישתנו.
ועוד אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל הנביאים כולן בנבואות הנחמה שאמרו לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עליהם נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך". ומציינים ששיטה זו
פליגא [חלוקה] על שיטת ר' אבהו הסבור שבעלי תשובה עדיפים על צדיקים, שכך אמר ר' אבהו: במקום (בדרגה) שבעלי תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם עומדין, שכן נאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", "לרחוק" ברישא [בראש, בתחילה], כלומר קודם ניתן השלום לבעל התשובה שהיה רחוק, והדר וחוזר אחר כך] ונותן השלום "לקרוב", שהוא הצדיק הגמור.
ואילו ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: מאי [מה] הכוונה בביטוי "רחוק" — זה שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא [מתחילה] (והוא הצדיק הגמור), ולו נאמר קודם שלום. ומאי [ומה] הכוונה בביטוי "קרוב" — זה שהיה קרוב לדבר עבירה, ונתרחק ממנו השתא [עכשיו] שחזר בתשובה. ולבעל תשובה נאמר שלום לאחר שנאמר לצדיק.
ר' יוחנן אמר מקודם שיש מתן שכר שעליו נאמר "עין לא ראתה" ושואלים: מאי [מהו הדבר] בו נאמר מקרא זה "עין לא ראתה"? אמר ר' יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ועל כן לא ראתה אותו עדיין שום עין. ואילו ר' שמואל בר נחמני אמר כי הכוונה היא: זה עדן, שלא שלטה בו מעולם עין כל בריה.
שמא תאמר: אדם הראשון היכן היה? שהרי היה בגן עדן, וראה איפוא את עדן! לכך יש להשיב: אדם הראשון היה רק בגן של עדן, אך לא בעדן עצמו.
ושמא תאמר: הוא גן, הוא עדן ואין הבדל ביניהם, תלמוד לומר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י), הרי שכל אחד מהם דבר לעצמו הוא, גן לחוד ועדן לחוד.
ה ומתוך שסופר במשנתנו בר' חנינא בן דוסא, מספרים עוד בשבחי תפילתו, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שגר (שלח) רבן גמליאל שני תלמידי חכמים אצל ר' חנינא בן דוסא כדי לבקש עליו רחמים (שיתפלל עליו לרפואתו). כיון שראה אותם ר' חנינא בן דוסא שהם באים אליו, עלה לעלייה שבגג ביתו, ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם לשליחים: לכו, יכולים אתם לשוב לרבן גמליאל, מפני שכבר חלצתו חמה (עזב אותו החום) והבריא. אמרו לו השליחים: מנין אתה יודע, וכי נביא אתה?! אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי (עיין עמוס ז, יד), אלא כך מקובלני כסימן: אם שגורה תפלתי בפי — יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו — יודע אני שהוא מטורף. ומסופר כי ישבו השליחים הללו וכתבו לעצמם וכוונו (רשמו במדויק) אותה שעה שאמר להם את הדברים. ומסופר כי כשבאו השליחים הללו אצל רבן גמליאל וסיפרו לו את כל שעבר עליהם, והראו לו את הזמן בו נאמר להם שהבריא בנו, אמר להם: העבודה (לשון שבועה, בעבודת המקדש), שלא חסרתם ולא הותרתם על הזמן בו קרה הדבר, אלא כך היה מעשה בדיוק באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו (וביקש מאתנו) מים לשתות.
ושוב (ועוד) מעשה בר' חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ר' יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ר' חנינא בן דוסא את ראשו בין ברכיו להתבוננות והתיחדות ובקש עליו רחמים, וחיה בנו של ר' יוחנן בן זכאי. אמר ר' יוחנן בן זכאי על עצמו: אילמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו — לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא מפני מה תפילתו נשמעת יותר מתפילתי, משום שהוא דומה כעבד לפני המלך היכול להיכנס תמיד ולבקש מן המלך דברים שונים. ואילו אני דומה כשר לפני המלך היכול להיכנס רק בהזמנה ולבקש על דברים כלליים וגדולים ביותר.
ו ועוד אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן בדיני תפילה: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, משום שאז הוא רואה את השמים ויכול לכוון לבו. וראיה לדבר, שכן נאמר שכך נהג דניאל בתפילתו: "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה [וחלונות פתוחים לו בעלייתו] נגד ירושלם" (דניאל ו, יא).
ומעין דברים אלה על המקום הראוי לתפילה אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא [חצוף בעיני מי שמתפלל בשדה].
ועוד אמר רב כהנא בנוסח דומה בעניינו של המתפלל באופן שאינו ראוי: חציף עלי מאן דמפרש חטאיה [חצוף בעיני מי שמפרש את חטאו, ומגלהו לרבים], וראיה לדבר מן הכתוב, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
