דף יומי ברכות ל״ז

קָא מַשְׁמַע לַן — ״כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ״. וְאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ״ הָוֵה אָמֵינָא כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים — אִין, אֲבָל אוֹרֶז וְדוֹחַן — לָא, מִשּׁוּם דְּעַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת. אֲבָל אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ — נֵימָא אֲפִילּוּ אוֹרֶז וְדוֹחַן נָמֵי מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. קָא מַשְׁמַע לַן — כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הוּא דִּמְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, לְאַפּוֹקֵי אוֹרֶז וְדוֹחַן, דַּאֲפִילּוּ אִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ לָא מְבָרְכִינַן ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.

על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "כל שיש בו מחמשת המינים "— ואפילו בתערובת. ומצד שני: אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] "כל שיש בו מחמשת המינים "— הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא כל שיש בו מחמשת המינים — אין [כן], מברכים עליו "בורא מיני מזונות", אף בתערובת, אבל כל שיש בו מאורז ודוחן — לא יברכו עליו "בורא מיני מזונות", משום שהם קיימים באותו מאכל על ידי תערובת. אבל אם האורז או הדוחן איתיה בעיניה [ישנו בעינו] — נימא [נאמר] כי אפילו אורז ודוחן נמי [גם כן] מברכין עליו "בורא מיני מזונות" שאף הם מין דגן. ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי דווקא כל שהוא מחמשת המינים הוא שמברכין עליו "בורא מיני מזונות", לאפוקי [להוציא] אורז ודוחן, שאפילו כאשר איתיה בעיניה [ישנו בעינו] גם כן לא מברכינן [אין אנו מברכים] עליו "בורא מיני מזונות".

וְאוֹרֶז וְדוֹחַן לָא מְבָרְכִינַן ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״? וְהָתַנְיָא: הֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת אוֹרֶז וּפַת דּוֹחַן — מְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְגַבֵּי מַעֲשֵׂה קְדֵרָה תַּנְיָא: בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

א אגב הדברים אליהם הגענו למסקנה, שואלים: ועל אורז ודוחן לא מברכינן [אין אנו מברכים] "בורא מיני מזונות"? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן — מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה (כתבשיל מבצק), והרי גבי [אצל] מעשה קדרה תניא [שנינו בבריתא] שבתחלה, לפני האוכל, מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף, אחר האוכל, מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. והרי שמברכים על האורז "בורא מיני מזונות"!

כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְלָא כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה: כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה דִּמְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף, וְלָא כְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה — בַּתְּחִלָּה ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְאִילּוּ הָכָא — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, וּלְבַסּוֹף ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ״.

הוכחה זאת נדחית: אמנם האורז הוא כמעשה קדרה ואולם לא כמעשה קדרה בכל. ומפרטים: דינו כמעשה קדרה בכך שמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה שאילו במעשה קדרה מברכים בתחלה "בורא מיני מזונות" ולבסוף ברכה מעין שלש, ואילו הכא [כאן באורז] בתחלה מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת...".

וְאוֹרֶז לָאו מַעֲשֵׂה קְדֵרָה הוּא? וְהָתַנְיָא, אֵלּוּ הֵן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה: חִילְקָא, טַרְגִּיס, סוֹלֶת, זָרִיז, וְעַרְסָן, וְאוֹרֶז.

ומקשים: וכי אורז לאו [לא] מעשה קדרה הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], אלו הן מעשה קדרה: חילקא (חיטים שנשברו כל אחת לשתים לצורך דייסה), טרגיס (חיטים שנכתשו על מנת שתישבר כל אחת לשלוש), סולת, זריז (חיטים כתושות אחת לארבע), וערסן (אחת לחמש), ואורז. הרי שהאורז נמנה עם פרורי החיטה כמעשה קדרה!

הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִמּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. אֲבָל רַבָּנַן לָא.

על כך עונים: הא מני [משנה זו, של מי היא] — של ר' יוחנן בן נורי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר, ועל כן חייבין על חמוצו (אם נעשה חמץ) כרת בפסח אם אוכלים חמץ אורז בזדון, וכן אדם שאפה מצה מקמח האורז יוצא בו ידי חובתו במצות מצה בפסח, אבל דעת רבנן [חכמים] לא כן.

וְרַבָּנַן לָא?! וְהָתַנְיָא: הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנָהּ אֲפָאָהּ וּבִשְּׁלָהּ, בִּזְמַן שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

על כך מקשים: ורבנן לא [וכי דעת חכמים אינה כן] לענין ברכות?! והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: הכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה". ואולם אם טחנה, אפאה ובשלה, שעשאה לחם ואחר כך בישל את הלחם, יש להבחין בין שני מקרים; בזמן שהפרוסות קיימות, שלא נימוחו בעת הבישול, אזי בתחלה, לפני האוכל, מברך עליה "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף, לאחר האוכל מברך עליה שלש ברכות כמו הברכות שעל הלחם. ואם אין הפרוסות קיימות, שנימוחו בעת הבישול, בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש ("על המחיה...").

הַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנוֹ אֲפָאוֹ וּבִשְּׁלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

ולענין אורז, הכוסס את האורז מברך עליו "בורא פרי האדמה". ואם טחנו ואפאו ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף הוא מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

מַנִּי, אִילֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא דְּאָמַר אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בָּעֵי בָּרוֹכֵי!

ומעתה דנים בתוספתא זו, מני [שיטת מי היא], אילימא [אם נאמר] שדעת ר' יוחנן בן נורי היא שהוא אמר שהאורז מין דגן הוא, אם כן במקרה זה לשיטתו "המוציא לחם מן הארץ" בתחילה ושלש ברכות לבסוף בעי ברוכי [צריך היה לברך] כעל לחם ממש!

אֶלָּא לָאו, רַבָּנַן הִיא, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל!

אלא לאו, רבנן [האם לא, שיטת חכמים] היא שאינם סבורים שהאורז מין דגן הוא ואף על פי כן שנינו שמברך עליו "בורא מיני מזונות", והרי זו אם כן תיובתא [קושיא חמורה] על רב ושמואל!

תְּיוּבְתָּא.

ומעירים: אכן זו תיובתא [קושיא חמורה], ונדחו דבריהם.

אָמַר מָר: הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְהָתַנְיָא ״בּוֹרֵא מִינֵי זְרָעִים״! לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא רַבָּנַן. דִּתְנַן: וְעַל יְרָקוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.

ב קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא שהכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה". ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהכוסס את החיטה מברך "בורא מיני זרעים"! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מחלוקת תנאים היא; הא [שיטה זו] שהובאה שצריך לברך "בורא מיני זרעים", זו דעת ר' יהודה היא. והא [ושיטה זו] שצריך לברך "בורא פרי האדמה", שיטת רבנן [חכמים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: ועל ירקות אומר האוכלם "בורא פרי האדמה", ר' יהודה אומר: "בורא מיני דשאים" הרי שר' יהודה מייחד לכל סוג צמחים ברכה אופיינית, ובוודאי, לשיטתו, הוא מבחין גם בין פרי האדמה בכלל, לבין זרעים.

אָמַר מָר, הַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. טְחָנוֹ אֲפָאוֹ וּבִשְּׁלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

ג עוד שנינו שאמר מר [החכם] באותה תוספתא שהכוסס את האורז חי, מברך עליו "בורא פרי האדמה". טחנו, אפאו לפת ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

וְהָתַנְיָא לְבַסּוֹף וְלָא כְלוּם! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

על כך הקשו: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבמקרה כגון זה לבסוף אינו מברך ולא כלום מאותן ברכות אותן מברך על פירות ארץ ישראל, אלא "בורא נפשות"! אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], שאין זו סתירה אלא שיטות שונות של תנאים; הא [שיטה זו] לפיה מברך ברכה אחת מעין שלוש, רבן גמליאל היא, והא [ושיטה זו] לפיה אינו מברך אלא "בורא נפשות", שיטת רבנן [חכמים] היא. דתניא [שכן שנינו בתוספתא], זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים של דגן ופירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, רבן גמליאל אומר שמברכים לאחריהם שלש ברכות, שהן ברכת המזון השלמה. וחכמים אומרים שדי בברכה אחת מעין שלש. ומסופר

וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בִּירִיחוֹ, וְהֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכְלוּ, וְנָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל רְשׁוּת לְרַבִּי עֲקִיבָא לְבָרֵךְ. קָפַץ וּבֵרַךְ רַבִּי עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלוֹקֶת! אָמַר לוֹ: רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים.

מעשה ברבן גמליאל והזקנים חכמי דורו שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות (תמרים), ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך עליהם לאחר האכילה. קפץ (כלומר, הזדרז) וברך ר' עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה [לו] רבן גמליאל לר' עקיבא: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, שהרי בדבר שעשית נחלקו החכמים! אמר לו ר' עקיבא: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן והנכם חולקים זה על זה, מכל מקום למדתנו רבינו כלל כי כאשר קיימת מחלוקת בהלכה בין יחיד לרבים — הלכה כשיטת הרבים, ואף שאתה הנשיא, מכל מקום ראוי לנהוג כדעת הרבים שהלכה כמותם לפי כלל זה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים

גירסה שונה במקצת על מחלוקת רבן גמליאל וחכמים ר' יהודה אומר משמו של ר' עקיבא. כל דבר שהוא משבעת המינים

וְלֹא מִין דָּגָן הוּא, אוֹ מִין דָּגָן וְלֹא עֲשָׂאוֹ פַּת — רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת. כֹּל שֶׁאֵינוֹ לֹא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין וְלֹא מִין דָּגָן, כְּגוֹן פַּת אוֹרֶז וְדוֹחַן — רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְלֹא כְלוּם.

ולא מין דגן הוא, אלא אחד מן הפירות, או מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת, בכך נחלקו; רבן גמליאל אומר שמברכים עליו שלש ברכות (ברכת המזון), וחכמים אומרים שמברך ברכה אחת. וכל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן, רבן גמליאל אומר שמברכים עליו לאחר אכילתו ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים שאין מברך עליו ולא כלום מאותן ברכות (שלוש ברכות או שלוש מעין אחת), אלא "בורא נפשות" בלבד. ואם כן התוספתא האומרת שאחר האורז מברכים ברכה מעין שלוש הריהי כשיטת רבן גמליאל על פי גירסת ר' יהודה.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא — כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? אֵימָא סֵיפָא דְּרֵישָׁא, אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. מַנִּי: אִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַשְׁתָּא אַכּוֹתָבוֹת וְאַדַּיְיסָא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, אִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּימוֹת מִיבַּעְיָא?!

על כך מקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את התוספתא — כרבן גמליאל, אם כן אימא סיפא דרישא [אמור, עיין, בסיום תחילתה], בקטע המסיים את חלקה הראשון של תוספתא זו, שנאמר בו שאף פת העשויה מחיטה, אם אין הפרוסות קיימות — בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש. והלכה זו מני [שיטת מי היא], אי [אם] תאמר ששיטת רבן גמליאל היא, השתא [עכשיו] הרי אם על כותבות ועל דייסא אמר רבן גמליאל שמברכים שלש ברכות שלמות, אם כן, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא [צריך, לומר] שיברכו כעל לחם?!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבָּנַן. אִי הָכִי קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּתְנִי גַּבֵּי אוֹרֶז: ״וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו וְלֹא כְּלוּם״.

אלא פשיטא רבנן [פשוט הוא, שהתוספתא כשיטת חכמים], ואולם אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כך קשה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], שיש סתירה בין המקורות! ומתרצים; אלא לעולם יש לפרש שהתוספתא כשיטת רבנן [חכמים], ותני [ושנה] תקן את הגירסה ואמור גבי [אצל, ביחס] לאורז כי לבסוף אינו מברך עליו ולא כלום כאמור בברייתא.

אָמַר רָבָא: הַאי רִיהֲטָא דְּחַקְלָאֵי דְּמַפְּשִׁי בֵּיהּ קִמְחָא, מְבָרֵךְ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. מַאי טַעְמָא? — דִּסְמִידָא עִיקָּר. דְּמָחוֹזָא, דְּלָא מַפְּשִׁי בֵּיהּ קִמְחָא, מְבָרֵךְ עָלָיו ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. מַאי טַעְמָא? — דּוּבְשָׁא עִיקָּר. וַהֲדַר אָמַר רָבָא: אִידֵּי וְאִידֵּי, ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.

א ובענין הברכות על דייסות שונות, אמר רבא: האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא [אותה תערובת סולת ודבש של חקלאים שהם מרבים בה קמח], מברך עליה "בורא מיני מזונות". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — לפי דסמידא [שהסולת] עיקר בתערובת. אבל אותו מאכל באופן שעושים בני העיר מחוזא, דלא מפשי ביה קמחא [שאין מרבים בו קמח] מברך עליו "שהכל" מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — לפי שבה דובשא [הדבש] עיקר. והדר [וחזר] ואמר רבא: אידי ואידי [אלה ואלה], גם של החקלאים וגם של בני העיר מברכים עליהם "בורא מיני מזונות". שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל שיש בו מחמשת המינים אפילו איננו עיקר מברכין עליו "בורא מיני מזונות".

אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי חֲבִיצָא דְּאִית בֵּיהּ פֵּרוּרִין כְּזַיִת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. דְּלֵית בֵּיהּ פֵּרוּרִין כְּזַיִת — בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.

ב אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה [אותו תבשיל שיש, שמכניסים, בו] פרורין של לחם הגדולים כזית — בתחלה מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליו שלש ברכות, כדרך שמברך על לחם. ואותו מרק שיש בו פירורי לחם אלא דלית ביה [שאין בו] פרורין שגודלם כזית — בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, כמו על מעשה קדרה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מְנָחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם — אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. נְטָלָן לְאׇכְלָן — מְבָרֵךְ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. וְתָנֵי עֲלַהּ: וְכוּלָּן, פּוֹתְתָן כְּזַיִת.

ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אמרתי אותה] את ההלכה הזו — ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: היה הכהן עומד ומקריב בפעם הראשונה מנחות בירושלים — אומר "ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", על שהגיע לקיים בפעם הראשונה מצוה זו של הקרבת קרבן (רש"י). נטלן למנחות כדי לאכלן — מברך "המוציא לחם מן הארץ". ותני עלה [ושנוי עליה] על ענין המנחות: וכולן, כל המנחות, פותתן בכזית (שהיה מפורר את כל המנחות לפתיתים—פירורים בגודל כזית בערך), ומכאן שמאכל של פירורי לחם שגודלם כזית יש לברך עליו "המוציא".

אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר פּוֹרְכָן עַד שֶׁמַּחְזִירָן לְסׇלְתָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא בָּעֵי בָּרוֹכֵי ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: לָקַט מִכּוּלָּן כְּזַיִת וַאֲכָלָן, אִם חָמֵץ הוּא — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְאִם מַצָּה הוּא — אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אלא מעתה, לפי שיטה זו לדעת התנא דבי ר' ישמעאל שאמר במנחות: פורכן (מפוררן לפירורים קטנים) עד שמחזירן לסלתן, כפי שהיו מתחילה, הכי נמי דלא בעי ברוכי [האם גם כן, תאמר שאינו צריך לברך] "המוציא לחם מן הארץ"?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כן הוא] ועל מנחות אלה אין לברך ברכת "המוציא", והתניא [והרי שנינו] בהמשך הדברים: לקט מכולן, מכל פירורי המנחות כזית ואכלן, אם חמץ הוא (אם היתה זו מנחת חמץ כמו בלחמי תודה) — הריהו ענוש כרת אם אכל בפסח, ואם מנחת מצה הוא — אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כמצה. ומכאן שפירורי לחם, בלי להתחשב בגודלם, נחשבים תמיד ללחם.

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּשֶׁעֵרְסָן. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא, וְהוּא שֶׁאֲכָלָן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — וְאִי בְּשֶׁעֵרְסָן, הַאי ״שֶׁאֲכָלָן״, ״שֶׁאֲכָלוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ?

על כך משיב רב יוסף שאין הדבר כן, ואין לברך על פירורים כעל לחם, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשערסן, שבלל אותן במים ועשאם שוב לחם, על כך מקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כן אמור את הסוף], ששנינו בו, והוא, כלומר, דברים אלו באוכל פירורים אמורים דווקא שאכלן בכדי אכילת פרס, כלומר, שאכל את כל הפירורים (המצטרפים לשיעור כזית) במשך זמן שבו אפשר לאכול פרס — חצי כיכר לחם. ואי [ואם] מדובר באופן שערסן, כשגבלן יחד, האי [ביטוי זה] "שאכלן" אינו מתאים, ו"שאכלו" מיבעי ליה [היה לו לומר],

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּבָא מִלֶּחֶם גָּדוֹל.

שהרי זה לחם אחד ולא פירורים. אלא יש להסביר בדרך שונה ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בבא מלחם גדול, כשכל אחד מהפירורים הוא חלק מלחם גדול שהיה עליו חיוב של ברכת "המוציא" קודם, אבל פירורים מתחילתם מברך עליהם כעל לחם רק אם שיעורם בכזית ויותר.

מַאי הָוֵה עֲלַהּ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי חֲבִיצָא, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ פֵּרוּרִין כְּזַיִת — מְבָרֵךְ עָלָיו ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ תּוֹרִיתָא דְנַהְמָא.

אחר שכל הראיות שהובאו לשיטה זו ונגדה בטלו, שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה, על הלכה זו]? כיצד יש לפסוק בענין זה? אמר רב ששת: האי [זו] החביצא, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] פרורין שגודלם כזית — מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". אמר רבא: והוא דווקא באופן דאיכא עליה תוריתא דנהמא [שיש עליו, על התבשיל הזה, מראה לחם] ולא נמחו הפירורים לגמרי.

טְרוֹקְנִין, חַיָּיבִין בַּחַלָּה. וְכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טְרוֹקְנִין פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. מַאי טְרוֹקְנִין? אָמַר אַבָּיֵי: כּוּבָּא דְאַרְעָא.

ג בעיה אחרת היתה ביחס לטרוקנין, שעליהם נאמר שחייבין בהפרשת חלה, כלומר, שעשייתם נחשבת כעשיית לחם. ואולם כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן שטרוקנין פטורים מן החלה. אגב פסק ההלכה בענין הטרוקנין, שואלים: מאי [מה הם] טרוקנין? אמר אביי: טרוקנין הם כובא דארעא (מאכל הנעשה על ידי הכנסת תערובת דלילה של מים וקמח במישרין אל תוך הכירה) ואיננו לחם ממש.

וְאָמַר אַבָּיֵי: טְרִיתָא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. מַאי טְרִיתָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי גְּבִיל מְרַתַּח, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי נַהֲמָא דְהִנְדְּקָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח.

וכן אמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. ושואלים: מאי [מה היא] טריתא? על כך היו דעות שונות. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהוא גביל מרתח [גיבול מים וקמח ששופכים לכירה כשהיא מוסקת ורותחת]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שזהו נהמא דהנדקא, שהוא לחם העשוי מבצק שכורכים אותו על שיפוד ואופים אותו כשהוא משוח בשמן או במי ביצים באופן זה בתנור. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שטריתא הריהו לחם העשוי לכותח, שהוא לחם מיוחד שאפו שלא כרגיל על מנת להחמיץ אותו אחר כך ביותר, ולהשתמש בו כמרכיב בתבלין הבבלי הקרוי כותח.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח פָּטוּר מִן הַחַלָּה. וְהָא תַּנְיָא חַיָּיב בַּחַלָּה! הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ. עֲשָׂאָן

וכן תני [שנה] ר' חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. על כך מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר שחייב בחלה! ומתרצים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו מהו הטעם] שר' יהודה אומר שיש לחלק בלחם העשוי לכותח בין סוגים שונים, שמעשיה (דרך עשייתה) מוכיחין עליה לשם מה נעשתה. עשאן