דף כ״א עמוד א
הָאוֹנֵן וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה.
האונן מי שמת עליו מת (ועדיין לא נקבר) ולא נגע בו ומחוסר כפורים מי שהיה חייב להביא קרבן לאחר טהרתו, כגון זב שספר שבעה וטבל לטהרתו, או יולדת שטבלה והעריב שמשם — אלה, גם אחרי שהביאו את קרבנם, אסורים לאכול קדשים והם צריכים טבילה לפני כן, אבל זאת — רק כדי לאכול קדש אבל לא לתרומה.
גְּמָ׳ בַּקֹּדֶשׁ מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי אִילָא: מִפְּנֵי שֶׁכְּבֵידוֹ שֶׁל כְּלִי חוֹצֵץ.
א גמרא שנינו במשנה שבקודש אין מטבילים כלים בתוך כלים. ושואלים: בקדש מאי טעמא [מה טעם] לא מטבילים, איזה חשש יש בדבר? אמר ר' אילא: מפני שכבידו (כובדו) של כלי חוצץ, שהרי הכלי לוחץ מעט על הכלי החיצון וגורם לחציצה כלשהי בפני המים.
וְהָא מִדְּסֵיפָא מִשּׁוּם חֲצִיצָה, רֵישָׁא לָאו מִשּׁוּם חֲצִיצָה! דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְלֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּיב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל!
ושואלים: והא מדסיפא [והרי מכיון שסופה של המשנה, כלומר, בהמשכה], מדובר על הבדל בין קודש לתרומה שהוא משום חציצה, רישא [תחילתה] אם כן ודאי לאו [לא] משום חציצה הוא, אלא ודאי מטעם אחר! דקתני סיפא [ששנה בסופה]: ולא כמדת הקדש מדת התרומה, שבקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל, משמע שחוששים לחציצה כלשהי בקודש, ומן הסתם יש למעלה ראשונה טעם אחר, ולא משום חציצה!
רֵישָׁא וְסֵיפָא מִשּׁוּם חֲצִיצָה, וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן רֵישָׁא, הֲוָה אָמֵינָא הַיְינוּ טַעְמָא דִּלְקֹדֶשׁ לָא — מִשּׁוּם כְּבֵידוֹ שֶׁל כְּלִי דְּאִיכָּא, אֲבָל סֵיפָא, דְּלֵיכָּא כְּבֵידוֹ שֶׁל כְּלִי — אֵימָא לְקֹדֶשׁ נָמֵי לָא הָוֵי חֲצִיצָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן סֵיפָא, הֲוָה אָמֵינָא: הַיְינוּ טַעְמָא דִּלְקֹדֶשׁ לָא, מִשּׁוּם
ומשיבים: לא, רישא וסיפא [גם בתחילתה וגם בסופה של המשנה] החשש הוא משום חציצה, ובכל זאת צריכא [צריך] שייאמרו שניהם, דאי אשמעינן רישא [שאילו היה משמיע לנו את ההתחלה בלבד] שלא יטבול כלי בתוך כלי, הוה אמינא [הייתי אומר] היינו טעמא [זהו הטעם] שלקדש לא עושים זאת — משום כבידו של כלי דאיכא [שיש כאן] אבל סיפא [בסופה] דליכא [שאין] כבידו של כלי — אימא [אמור] כי לקדש נמי לא הוי [גם כן אינה] חציצה. ואי אשמעינן סיפא [ואם היה משמיע לנו רק בסופה], בענין הקשירה, הוה אמינא [הייתי אומר]: היינו טעמא [זהו הטעם] שלקדש לא, משום שייתכן
דף כ״א עמוד ב
דְּקִיטְרָא בְּמַיָּא אִהַדּוֹקֵי מִיהַדַּק, אֲבָל רֵישָׁא, דְּמַיָּא אַקְפּוֹיֵי מַקְפּוּ לֵיהּ לְמָנָא — לָא הָוְיָא חֲצִיצָה, צְרִיכָא.
דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק [שהקשר במים מתהדק יותר] ואין המים נכנסים בפנים כל צורכם, אבל רישא [בראש המשנה], דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא [שהמים מקילים ומציפים את הכלי הפנימי, הייתי אומר כי אין היא] חציצה, על כן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים.
רַבִּי אִילָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אִילָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: עֶשֶׂר מַעֲלוֹת שָׁנוּ כָּאן, חָמֵשׁ רִאשׁוֹנוֹת — בֵּין לַקֹּדֶשׁ, בֵּין לְחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, אַחֲרוֹנוֹת — לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לְחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ.
ומעירים: ר' אילא הלך בביאורו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] ולכן צירף את שני הדינים הללו כאחד, שאמר ר' אילא אמר ר' חנינא בר פפא: עשר מעלות שנו כאן בהבדל שבין קודש לתרומה, ולא כפי שנראה שהן אחת עשרה; חמש ראשונות הן בין לקדש עצמו בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, ואילו חמש אחרונות הן לקדש בלבד אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש.
מַאי טַעְמָא: חֲמֵשׁ קַמָּיָיתָא, דְּאִית לְהוּ דְּרָרָא דְטוּמְאָה מִדְּאוֹרָיְיתָא — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לְחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, בָּתְרָיָיתָא, דְּלֵית לְהוּ דְּרָרָא דְטוּמְאָה מִדְּאוֹרָיְיתָא — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן לְקֹדֶשׁ, לְחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.
ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של חלוקה זו — חמש קמייתא [ראשונות] דאית להו דררא [שיש בהן גרר] של טומאה מדאורייתא [מן התורה], שנובעות מן החשש שמא לא היתה הטהרה כראוי, ותחילת הטומאה היתה טומאה מן התורה, לכך גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אבל חמש בתרייתא [אחרונות] דלית להו דררא [שאין בהן גרר] של טומאה מדאורייתא [מן התורה] אלא מבוססות מתחילתן רק על גזירות חכמים, לכך גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] לקדש, אבל לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים]. וכדי שיימנו רק עשר מעלות הבדלים, ולא אחת עשרה כפי שמנויות במשנה, צריך לצרף שתי מעלות, שהן מחשש חציצה, לאחת.
רָבָא אָמַר: מִדְּסֵיפָא הָוֵי מִשּׁוּם חֲצִיצָה, רֵישָׁא לָאו מִשּׁוּם חֲצִיצָה. וְרֵישָׁא, הַיְינוּ טַעְמָא: גְּזֵירָה שֶׁלֹּא יַטְבִּיל מְחָטִין וְצִינּוֹרוֹת בִּכְלִי שֶׁאֵין בְּפִיו כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. כְּדִתְנַן: עֵירוּב מִקְווֹאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, כְּעוֹבְיָהּ
רבא אמר שלא כר' אילא, וסבור כי מדסיפא הוי [מכיון שבסופה הטעם הוא] משום חציצה — רישא לאו [בראשיתה אינה] משום חציצה, ורישא [וראשיתה], הלכה זו שאין טובלים כלי בתוך כלי, היינו טעמא [זה הטעם]: גזירה שלא יטביל כלים קטנים, כמו מחטין וצינורות (מסרגות) בתוך כלי שאין בפיו פתח שגודלו כשפופרת הנוד. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עירוב שני מקוואות סמוכים, כאשר באחד ארבעים סאה כהלכתו והשני חסר, ורוצים להכשירו על ידי חיבור שניהם ועירוב מימיהם ובכך להחשיבם למקוה אחד, צריך שיהא ביניהם פתח כשפופרת המונחת בפי הנוד, הן כעוביה (ברוחבה), שיהא הנקב רחב לא פחות משיעור זה,
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
