דף יומי חגיגה כ״ה

הַמְדוּמָּעוֹת — נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקוֹדֶם לַגִּיתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם.

המדומעות (המעורבות) — נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וכן קודם לגיתות שבעים יום (שאז מתחילים כבר להכין ולטהר לקראת הגיתות והבדים).

גְּמָ׳ בִּיהוּדָה אִין, וּבַגָּלִיל לָא, מַאי טַעְמָא?

א גמרא שנינו במשנה כי ביהודה נאמנים עמי הארצות על טהרת היין והשמן. ושואלים: ביהודה — אין [כן] נאמנים, ובגליל — לא, מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין המקומות?

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִפְּנֵי שֶׁרְצוּעָה שֶׁל כּוּתִים מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן.

אמר ריש לקיש: מפני שרצועה (חבל ארץ) של כותים (שומרונים) מפסקת ביניהן בין יהודה לגליל, וכיון שיש הפסק של ארץ העמים באמצע, וחכמים גזרו שארץ העמים מטמאה, נמצא שאי אפשר להביא קדשים מן הגליל בטהרה ולכן לא נזהרו שם בטהרת הקודש אף החברים. וביהודה ששם רוצים שהיין והשמן ישמשו אף לקודש — נזהרים בטהרתם.

וְנֵיתֵיב בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל? הָא מַנִּי — רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: אֹהֶל זָרוּק — לָאו שְׁמֵיהּ אֹהֶל. דְּתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַמִּים בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, רַבִּי מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.

ומקשים: וניתיב [ונושיב, נכניס] את היין והשמן מן הגליל בשידה (ארגז) תיבה ומגדל (ארון) סגורים שיש להם דין אוהל, ואין תוכם מקבל טומאה. ונעבירם מהגליל בטהרה? ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבי היא, שאמר: אהל זרוק, כלומר, אוהל המיטלטל ממקום למקום — לאו שמיה [אין שמו], אינו נידון כאהל, ולכן, אם מטלטלים אוהל — אף תוכו ועל גביו נטמא, ולכן נטמא גם באויר ארץ העמים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ור' יוסי בר' יהודה מטהר.

וְלַיְיתוּהּ בִּכְלִי חֶרֶס הַמּוּקָּף צָמִיד פָּתִיל! אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שׁוֹנִין: אֵין הַקֹּדֶשׁ נִיצּוֹל בְּצָמִיד פָּתִיל.

ומקשים עוד: ולייתוה [ושיביאו אותם], את הדברים, למקדש בכלי חרס המוקף במכסה צמיד פתיל, שאיננו מקבל טומאה גם באוהל המת, כאמור: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טז)! אמר ר' אליעזר, שונין אנו הלכה: אין הקדש ניצול בצמיד פתיל. שדברי קודש המצויים באהל המת, אף שהם בתוך כלי צמיד פתיל — נטמאים.

וְהָתַנְיָא: אֵין חַטָּאת נִיצֹּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל. מַאי לָאו: הָא קֹדֶשׁ נִיצּוֹל! לָא: הָא מַיִם שֶׁאֵינָן מְקוּדָּשִׁים נִיצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין חטאת, מי אפר פרה אדומה, ניצלת בצמיד פתיל. מאי לאו [האם לא] נוכל לדייק מכאן: הא [הרי] קדש ניצול על ידי כך, שגזרו רק במי חטאת! ודוחים: לא, אלא כך יש לדייק: הא [הרי] מים שאינן מקודשים, שעדיין לא ניתן אפר הפרה עליהם — אף שרוצים להשתמש בהם אחר כך לקידוש מי חטאת ניצולין בצמיד פתיל.

וְהָאָמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּיא מְדַכַּן בְּגָלִילָא! מַנִּיחִין, לִכְשֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] עולא: חברייא מדכן בגלילא [החברים היו מטהרים בגליל], שהיו מטהרים יינם ושמנם בטהרת הקודש לצורך ניסוכם על גבי המזבח, משמע שיש דרך כלשהי להעבירם למקדש! ומשיבים: לא היו מעבירים אותם אלא מניחין אותם, ולכשיבא אליהו את הדרך מהגליל ליהודה ויטהרנה, אזי יביאום.

וּבִשְׁעַת הַגִּיתּוֹת נֶאֱמָנִין אַף עַל הַתְּרוּמָה. וּרְמִינְהִי: הַגּוֹמֵר זֵיתָיו — יְשַׁיֵּיר קוּפָּה אַחַת וְיִתְּנֶנָּה לְעָנִי כֹּהֵן!

ב שנינו במשנה: ובשעת הגיתות נאמנין עמי הארצות אף על התרומה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עם הארץ הגומר לדרוך את זיתיו בבית הבד — ישייר קופה (סל) אחת של זיתים שלא נדרכו ולא נטמאו ויתננה לעני כהן כתרומה, ואותו כהן יעשה ממנה שמן בטהרה. משמע שאפילו בזמן הגתות, שעוסקים במיצוי השמן בבית הבד, אין עמי הארץ נאמנים!

אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחָרְפֵי, הָא בְּאַפְלֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּגוֹן מַאי? כְּאוֹתָן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ.

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו כי עמי הארצות נאמנים, הרי זה בחרפי [במוקדמים], בזמן הגיתות, הא [זה] שאמרנו שאינם נאמנים, הרי זה באפלי [במאוחרים] שכבר עבר זמן הגיתות אצל רוב האנשים. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: כגון מאי [מה] הם הקרויים מאוחרים? אמר לו: כאותן של בית אביך שהיו דורכים במאוחר.

רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּגָלִילָא שָׁנוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: עֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל — הֲרֵי הֵן כִּיהוּדָה, נֶאֱמָנִין עַל הַיַּיִן בִּשְׁעַת הַיַּיִן וְעַל הַשֶּׁמֶן בִּשְׁעַת הַשֶּׁמֶן, אֲבָל לֹא עַל הַיַּיִן בִּשְׁעַת הַשֶּׁמֶן וְלֹא עַל הַשֶּׁמֶן בִּשְׁעַת הַיַּיִן.

רב יוסף אמר: אפשר לישב את הסתירה בדרך אחרת, זו ששנינו שאינם נאמנים בגלילא [בגליל] שנו אותה, שהרי אמרנו שנאמנים רק ביהודה ולא בגליל. איתיביה [הקשה לו] אביי: עבר הירדן והגליל — הרי הן כיהודה, שנאמנין על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן, אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין. שאף על פי שאנו דנים אותם כטהורים לענין אחד — לא התירו להם לענין אחר. ומכל מקום ראינו שגם בני הגליל הם כיהודה לענין זה.

אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.

אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כדשנין מעיקרא [כמו שתירצנו מתחילה], ששם מדובר לאחר זמן הגת.

עָבְרוּ הַגִּיתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן — לֹא יְקַבְּלֶנָּה הֵימֶנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לַגַּת הַבָּאָה. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: עָבַר וְקִיבְּלָהּ, מַהוּ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לַגַּת הַבָּאָה? אֲמַר לְהוּ: תְּנֵיתוּהָ:

ג שנינו במשנה שאם עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין — לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה לגת הבאה. בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: עבר הכהן החבר וקיבלה, מהו שיניחנה הוא לגת הבאה, וכיון שיינות ושמנים של עמי הארץ יהיו מותרים אז, יוכל להשתמש גם בחבית זו? אמר להו [להם]: תניתוה [כבר שניתם אותה], כלומר, יש בידינו פתרון לשאלה זו מן המשנה:

חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי חִטִּין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם שהיה עם הארץ, יכול החבר לומר לו לאחיו עם הארץ: טול אתה חטין שבמקום פלוני שהוא יודע שהוכשרו לקבל טומאה, ואני חטין שבמקום פלוני.

טוֹל אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

וכן: טול אתה את היין שבמקום פלוני ואני את היין שבמקום פלוני. שבורר לחלקו את הדברים הטהורים, שהרי מבחינה חיצונית אינם שונים זה מזה כלל, ויכול לברור לעצמו חלק מסויים מהם. שכל שהם ממין אחד יש לומר "כי "יש ברירה" ומשקיבל כל אחד מהם את חלקו, הוברר הדבר למפרע שהיה זה חלקו מלכתחילה.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה לַח וַאֲנִי יָבֵשׁ, טוֹל אַתָּה חִטִּין וַאֲנִי שְׂעוֹרִים.

אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים. שמכיון שכל נכסי אביהם נפלו להם בירושה כאחת, יש לשניהם חלק שווה בכל הדברים, בלח כמו ביבש, וכל שהוא מכמה מינים שונים, אין אומרים ש"יש ברירה", ואין די במה שקיבל חלק מסויים כדי לומר שזה היה חלקו מלכתחילה, ומתוך שיתכן שדווקא הדבר הטמא נפל בחלקו של האח החבר, לכך מאחר שיודע בחלק זה שהוא טמא אסור לו לתיתו לאחיו, אף על פי שהאח עם הארץ, כדי שלא לעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד).

וְתָנֵי עֲלַהּ: אוֹתוֹ חָבֵר שׂוֹרֵף הַלַּח, וּמַנִּיחַ אֶת הַיָּבֵשׁ.

ותני עלה [ושנה עליה], הוסיף כביאור: אם ירש האח החבר ירושה כזו, אותו חבר שורף את הלח אם היתה זו תרומה, שודאי נטמאה, ותרומה טמאה שורפים. ואם הגיע לחלקו יבש — מניח את היבש ומשתמש בו, שמן הסתם לא קיבל טומאה.

אַמַּאי? יַנִּיחֶנָּה לַגַּת הַבָּאָה! בַּדָּבָר שֶׁאֵין לוֹ גַּת. וְיַנִּיחֶנּוּ לָרֶגֶל! בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר לָרֶגֶל.

ויש לברר: אמאי [מדוע] שורף? יניחנה לגת הבאה! ואז ייחשב הדבר כטהור, אלא ודאי הדבר מוכיח שאין זה מועיל כאשר החפץ הוא כבר ברשותו של החבר. ואם כן נפתרה על ידי כך הבעיה ששאלו מרב ששת. את ההוכחה הזו דוחים: מדובר פה בדבר שאין לו גת, כלומר, במשקים אחרים שאין מביאים מהם לנסכים, שאין להם דין גת לענין טהרה. ומקשים: אם אפשר לסמוך על פתרון כזה, הרי יש עוד אפשרות: ויניחנו לרגל, שהרי אמרנו שברגל נחשבת טומאת עם הארץ כטהרה! ומשיבים: שמדובר כאן בדבר שאינו משתמר לרגל, שיתקלקל ממילא עד הרגל. ואם כן לא נפתרה הבעיה.

וְאִם אָמַר הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ — נֶאֱמָן. תְּנַן הָתָם: מוֹדִין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִין לְעוֹשֵׂי פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.

א שנינו במשנה: ואם אמר עם הארץ הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. תנן התם [שנינו שם] במשנה אחרת: מודין בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה.

מַאי בּוֹדְקִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ.

ושואלים: מאי [מה פירוש] בודקין? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך. כלומר, כשצריך אדם לעבור במקום שיש בו ספק טומאת מת, כגון שדה שנחרש בו קבר וחושש לעבור בכל אותו שדה שמא פזורות שם עצמות קטנות של המת, ואם נוגע בהם — נטמא, אמרו חכמים שיכול לנשוף ("לנפח") בזהירות את העפר לפני שהוא צועד, ואם נשף ולא מצא שם עצם — יכול לעבור. והוא שאמרו "בודקים", והתירו זאת לאוכלי פסח אבל לא לאכילת תרומה.

וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדַּשׁ — טָהוֹר לְעוֹשֵׂי פֶסַח. לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹם כָּרֵת.

ור' חייא בר אבא משמיה [משמו] של עולא אמר: ש"בודקין" משמעו בית הפרס שכבר נדש ברגלי העוברים ושיש בו שביל — טהור לעושי פסח. וסומכים שאין כבר שם עצמות. כי לא העמידו חכמים דבריהן שגזרו טומאה על בית הפרס במקום כרת, שהרי מי שאינו עושה פסח בזמנו עובר באיסור כרת, ולכן הקילו עליו לסמוך על בדיקה זו ולא הצריכוהו להמתין ולהזות שלישי ושביעי ולטבול, שהרי אם ימתין, יעבור זמן הפסח ויתחייב כרת.

לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹם מִיתָה.

אבל לאוכלי תרומה העמידו דבריהן במקום מיתה שיש איסור מיתה אם אוכל תרומה טמאה, ומאחר וזמן אכילתה אינו קבוע לזמן מסויים, עליו להמתין ולהזות שלישי ושביעי ולטבול, ורק לאחר מכן יאכל מהם.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּדַק לְפִסְחוֹ, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל בִּתְרוּמָתוֹ? עוּלָּא אָמַר: בָּדַק לְפִסְחוֹ — מוּתָּר לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתוֹ. רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר: בָּדַק לְפִסְחוֹ — אָסוּר לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתוֹ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בדק לפסחו כגון כשעבר בבית הפרס, מהו דינו לענין שיאכל בתרומתו על סמך בדיקה זו? עולא אמר: בדק לפסחו — מותר לאכול בתרומתו, שאם אנחנו חושבים אותו לטהור לענין קודש אי אפשר לחשוב אותו לטמא לענין תרומה. רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו — אסור לאכול בתרומתו.

אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּעוּלָּא, דִּתְנַן כְּווֹתֵיהּ: וְאִם אָמַר הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ — נֶאֱמָן, אַלְמָא: מִדִּמְהֵימַן אַקֹּדֶשׁ מְהֵימַן נָמֵי אַתְּרוּמָה, הָכָא נָמֵי: מִדִּמְהֵימַן אַפֶּסַח, מְהֵימַן נָמֵי אַתְּרוּמָה.

אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד] לרבה בר עולא: לא תפלוג עליה [אל תחלוק עליו] על עולא, דתנן כוותיה [ששנינו במשנה כמותו]. ששנינו במשנתנו: ואם אמר "הפרשתי לתוכה רביעית קדש" — נאמן, אלמא, מדמהימן [מכאן, מאחר שנאמן] על הקדש מהימן נמי [נאמן גם כן] על התרומה, הכא נמי [כאן גם כן] מדמהימן [מאחר שנאמן] ונחשב טהור על הפסח, מהימן נמי [נאמן גם כן] על התרומה.

כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן כּוּ׳. תָּנָא: אֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַקַּנְקַנִּים וְלֹא עַל הַתְּרוּמָה. קַנְקַנִּים דְּמַאי? אִי קַנְקַנִּים דְּקֹדֶשׁ — מִיגּוֹ דִּמְהֵימַן אַקֹּדֶשׁ, מְהֵימַן נָמֵי אַקַּנְקַנִּים! אֶלָּא קַנְקַנִּים דִּתְרוּמָה — פְּשִׁיטָא, הַשְׁתָּא אַתְּרוּמָה לָא מְהֵימַן, אַקַּנְקַנִּים מְהֵימַן?

ב שנינו במשנה: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם עמי הארצות בשעת הגיתות תנא [שנה החכם בתוספתא]: אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה. ושואלים: קנקנים דמאי [של מה]? אי [אם] קנקנים של קדש — מיגו דמהימן [מתוך שנאמן] על הקדש שבתוכם, בהכרח שהוא מהימן נמי [נאמן גם כן] על הקנקנים! אלא תאמר שהכוונה לקנקנים של תרומה — פשיטא [פשוט, מובן מאליו], השתא [עכשיו] הרי על התרומה עצמה הוא לא מהימן [נאמן], ואיך אם כן תאמר על הקנקנים יהיה מהימן [נאמן]?

אֶלָּא בְּרֵיקָנִים דְּקֹדֶשׁ וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִמְלֵאִין דִּתְרוּמָה וּבִשְׁעַת הַגִּיתּוֹת.

אלא הכוונה היא בקנקנים ריקנים שהיה בהם קדש, ובשאר ימות השנה, כלומר, בכל ימות השנה, ובזה אינו נאמן על שמירתם, ובקנקנים מלאין בתרומה ובשעת הגיתות שנאמנים על התרומה עצמה ולא על הכלים.

תְּנַן: כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדוּמָּעוֹת. מַאי לָאו, מְדוּמָּעוֹת דִּתְרוּמָה. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: מְדוּמָּעוֹת דְּקֹדֶשׁ.

ושואלים: תנן [שנינו במשנה]: כדי יין וכדי שמן המדומעות, נאמנים עמי הארצות על שמירתם בשעת הגיתות וקודם לגיתות שבעים יום. ומבררים: מאי לאו [האם לא הכוונה] מדומעות, שהיתה בהם תערובת תרומה. ונאמר שהם נאמנים על הכדים, וקשה מכאן על התוספתא האומרת שאינם נאמנים על הקנקנים! ומשיבים: אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' חייא: לא, הכוונה היא מדומעות בקדש, שיש בהם משהו של קדשים בפנים.

וּמִי אִיכָּא דִּימּוּעַ לְקֹדֶשׁ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אִלְעַאי: בִּמְטַהֵר אֶת טִבְלוֹ לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ נְסָכִים.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] בכלל דין דימוע לקדש? האם הביטוי דימוע שייך לענין קודש? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' אלעאי: הכוונה היא במטהר (שומר בטהרה) את טבלו (שעדין לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות) משום שכוונתו ליטול ממנו נסכים והרי שיש כאן קודש תרומה וחולין כאחת, וכיון שנאמן על טהרת הקודש נאמן גם על התרומה.

קוֹדֶם לַגִּיתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם. אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: דִּינָא הוּא דְּעִילָּוֵי אֲרִיסָא לְמִיטְרַח אַגּוּלְפֵי שִׁבְעִים יוֹמִין מִקַּמֵּי מַעְצַרְתָּא.

ג שנינו במשנה שפרט לזמן הגיתות עצמו, נאמנים עמי הארצות גם קודם לגיתות שבעים יום. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] אגב ענין הלכות טהרה כי דינא [דין] הוא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעים יומין מקמי מעצרתא [שעל האריס לטרוח ולהשיג את הקנקנים כבר שבעים יום לפני זמן בית הבד], שהרי במשנה נחשב זמן זה כזמן ההכנה לקראת עצירת השמן.

מַתְנִי׳ מִן הַמּוֹדִיעִים וְלִפְנִים נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ — אֵין נֶאֱמָנִין. כֵּיצַד? הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִין — נֶאֱמָן, יָצָא — אֵינוֹ נֶאֱמָן.

ד משנה מן המודיעים ולפנים, כלומר, סביב ירושלים כמרחק מהיישוב מודיעים לירושלים (שהוא חמישה עשר מיל), נאמנין הכל על כלי חרס לומר שהם טהורים. לפי שמשם מספקים את כלי חרס לירושלים. ולא גזרו חכמים טומאה בהם. מן המודיעים ולחוץ — אין נאמנין. ומפרטים עד כמה הגבילו גזירה זו, כיצד? הקדר שהוא מוכר הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעים, אף על פי שהוא הקדר והן הקדרות עצמן היו קודם מחוץ למודיעין והן הלוקחין (הקונים) — הרי הוא נאמן לענין טהרה. וכן להיפך: אם יצא מחוץ לתחום מודיעים, אותו אדם עצמו שבתוך התחום החזקנוהו כנאמן — שוב אינו נאמן.

גְּמָ׳ תָּנָא: מוֹדִיעִים — פְּעָמִים כְּלִפְנִים, פְּעָמִים כְּלַחוּץ. כֵּיצַד? קַדָּר יוֹצֵא וְחָבֵר נִכְנָס — כְּלִפְנִים. שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין

ה גמרא תנא [שנה החכם]: מודיעים עצמה פעמים נחשבת כלפנים, פעמים כלחוץ. כיצד? אם קדר יוצא מתחום ירושלים וחבר נכנס אל התחום, והם נפגשים במודיעים — דינה כלפנים ומותר לחבר לקנות את כדיו. אבל אם שניהן נכנסין