דף יומי עירובין פ״ג

תָּנָא: וַחֲצִי חֲצִי חֶצְיָהּ לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי טוּמְאַת אוֹכָלִין? מִשּׁוּם דְּלָא שָׁווּ שִׁיעוּרַיְיהוּ לַהֲדָדֵי.

א תנא [שנה בתוספתא]: וחצי חצי חציה של ככר זו לטמא טומאת אוכלין, שבשיעור זה מקבל האוכל טומאה. ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא תני [והתנא שלנו, במשנתנו, מה טעם לא שנה] אף הוא טומאת אוכלין? ומשיבים: משום שלא שוו שיעורייהו להדדי [שיעוריהם זה לזה], שאין השיעור לטומאת אוכלים בדיוק חצי השיעור לפסול את הגויה.

דְּתַנְיָא: כַּמָּה שִׁיעוּר חֲצִי פְרָס? שְׁתֵּי בֵיצִים חָסֵר קִימְעָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁתֵּי בֵיצִים שׂוֹחֲקוֹת. שִׁיעֵר רַבִּי, שְׁתֵּי בֵיצִים וָעוֹד. כַּמָּה וָעוֹד? אֶחָד מֵעֶשְׂרִים בַּבֵּיצָה.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כמה שיעור חצי פרס? שתי ביצים חסר קימעא (משהו), דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: שתי ביצים שוחקות (עודפות מעט). שיער רבי את מידת חצי פרס, לאחר שמדד את מנין הקבים בסאה שהובאה לפניו, ומצא שהוא שתי ביצים ועוד. ואמרו: כמה ועוד? אחד מעשרים בביצה.

וְאִילּוּ גַּבֵּי טוּמְאַת אוֹכָלִין תַּנְיָא: רַבִּי נָתָן וְרַבִּי דּוֹסָא אָמְרוּ: כְּבֵיצָה שֶׁאָמְרוּ כָּמוֹהָ וְכִקְלִיפָּתָהּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּמוֹהָ בְּלֹא קְלִיפָּתָהּ.

ואילו גבי טומאת אוכלין תניא [שנויה בברייתא]: ר' נתן ור' דוסא אמרו: כביצה שאמרו חכמים שהיא שיעור הנטמא בטומאת אוכלים משערים כמוה וכקליפתה, וחכמים אומרים: כמוה בלא קליפתה. ושיעורים אלה אינם בדיוק מחצית של אף אחד מן השיעורים שנאמרו מקודם בחצי פרס.

אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּבֵיצָה וּמֶחֱצָה שׂוֹחֲקוֹת. וּמַאן חֲכָמִים — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.

לגוף הענין אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מדה זו שנאמרה בשיעור חצי פרס היא דברי ר' יהודה ור' יוסי, וקרובה שיטתם לדברי ר' שמעון במשנתנו. אבל חכמים אומרים: כביצה ומחצה שוחקות. ומאן [ומיהם] חכמים אלו — ר' יוחנן בן ברוקה.

פְּשִׁיטָא! שׂוֹחֲקוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי לפי דעתו חצי ככר הוא שלוש ביצים, נמצא שמחציתן היא ביצה ומחצה! ומשיבים: לא לענין המדה עצמה בא לחדש כי אם שהשיעור יהא בביצים שוחקות אתא לאשמועינן [בא להשמיענו].

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: שִׁיגֵּר בּוֹנְיוֹס לְרַבִּי מוֹדְיָא דְקוֹנְדֵּיס דְּמִן נְאוּסָא, וְשִׁיעֵר רַבִּי מָאתַן וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה בֵּיעִין.

מסופר, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: שיגר איש אחד ושמו בוניוס לרבי מודיא דקונדיס (מדת סאה) מן המקום נאוסא. שהיתה להם מסורת שהיא מדה קדומה ומדוייקת (ריטב"א). ושיער רבי שהיא מכילה מאתן [מאתים] ושבע עשרה ביעין [ביצים].

הָא סְאָה דְּהֵיכָא? אִי דְּמִדְבָּרִית, מֵאָה אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע הָוְיָא!

ושואלים: הא [זו] מדת סאה דהיכא [של היכן] היא, לפי מה נקבעה מדה זו? אי [אם] של המדברית כלומר, המדה היסודית שהשתמש בה משה רבינו במדבר, ושעל פיה נקבעו כל המדות שבתורה, הרי בסאה יש ששה קבים, ובכל קב ארבעה לוגין, וכל לוג יש בו שש ביצים, ונמצא סך הכל מאה ארבעין וארבע ביצים הויא [הריהי].

וְאִי דִּירוּשַׁלְמִית, מֵאָה שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ הָוְיָא!

ואי [ואם] של המדה הירושלמית, שהגדילו בירושלים את מדת הסאה עד שסאה מדברית היא חמש שישיות מן הירושלמית, אם ככה נחשב נמצא כי רק מאה ושבעין ושלש ביצים הויא [הריהי] הסאה.

וְאִי דְּצִיפּוֹרִית, מָאתַיִם וְשֶׁבַע הָוְיָין!

ואי [ואם] של הסאה הציפורית, שהגדילו שוב את מדת הסאה עד שהירושלמית היא חמש שישיות ממנה, הרי מאתן [מאתים] ושבע ביצים הויין [הריהן]. ונמצא שמדה זו אינה מתאימה אף לאחת ממדות הסאה!

לְעוֹלָם דְּצִיפּוֹרִית, אַיְיתִי חַלְּתָא שְׁדִי עֲלַיְיהוּ.

ומשיבים: לעולם סאה זו על פי מדה הציפורית היתה, אלא אייתי חלתא שדי עלייהו [הבא את שיעור החלה הניתנת לכהן והטל הוסף עליהן], שבמדה זו היתה כמות הקמח לאחר כל הניכויים סאה בדיוק.

חַלְּתָא כַּמָּה הָוְיָין? תַּמְנֵי, אַכַּתִּי בָּצַר לֵיהּ!

ומקשים: חלתא [החלה] כמה ביצים הויין [הן]? תמני [שמונה] ביצים בקירוב, אחד מעשרים וארבעה ממאה תשעים ושתים, אם כן אכתי בצר ליה [עדיין חסר לו], שגם אם נוסיף על מאתים ושבע עוד שמונה ביצים לחלה, נגיע רק למאתים וחמש עשרה (או אם נדקדק ונגיע עד למאתים ושש עשרה) ועדיין הוא פחות ממאתים ושבע עשרה אלו!

אֶלָּא אַיְיתִי וְעוֹדוֹת דְּרַבִּי שְׁדִי עֲלַיְיהוּ.

אלא אייתי ועודות דרבי שדי עלייהו לא על פי חשבון החלה יש לחשוב, אלא ביצים אלה ששער בהן רבי את הסאה, ביצים עצבות (חסרות) היו, ולכן מוסיפים לכל ביצה כדי אחד מעשרים. נמצא שאחד מעשרים למאתים ושבע ביצים הוא עשר בערך, והמדה כולה היא כמאתים ושבע עשרה ביצים.

אִי הָכִי, הָוֵי לֵיהּ טְפֵי! כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי כְּבֵיצָה, לָא חָשֵׁיב לֵיהּ.

ומקשים: אי הכי, הוי ליה טפי [אם כך, הרי הוא מעט יותר] מכדי שבעה חלקי עשרים של ביצה! ומשיבים: כיון שלא הוי [שאינו] כביצה שלימה, לא חשיב ליה [חושב אותו].

תָּנוּ רַבָּנַן סְאָה יְרוּשַׁלְמִית יְתֵירָה עַל מִדְבָּרִית שְׁתוּת. וְשֶׁל צִיפּוֹרִית יְתֵירָה עַל יְרוּשַׁלְמִית שְׁתוּת. נִמְצֵאת שֶׁל צִיפּוֹרִית יְתֵירָה עַל מִדְבָּרִית שְׁלִישׁ.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] סאה ירושלמית יתירה במידתה על הסאה המדברית שתות [ששית], שהמדברית חמש שישיות ממנה. ושל ציפורית יתירה על ירושלמית שתות [ששית]. נמצאת סאה של ציפורית יתירה על מדברית שליש.

שְׁלִישׁ דְּמַאן? אִילֵּימָא שְׁלִישׁ דְּמִדְבָּרִית, מִכְּדִי שְׁלִישׁ דְּמִדְבָּרִית כַּמָּה הָוֵי — אַרְבְּעִין וּתְמָנְיָא, וְאִילּוּ עוּדְפָּא, שִׁיתִּין וּתְלָת.

ותוהים: שליש דמאן [של מי] אילימא [אם תאמר] שהוא שליש של הסאה המדברית, מכדי [והרי] שליש של מדברית כמה הוי [הם], ארבעין ותמניא [ארבעים ושמונה ביצים], ואילו עודפא [העודף, ההבדל] בין סאה מדברית וציפורית הוא שיתין ותלת [ששים ושלוש ביצים], שהרי כאמור הציפורית היא בת מאתים ושבע ביצים, והמדברית של מאה ארבעים וארבע בלבד.

וְאֶלָּא שְׁלִישׁ דִּירוּשַׁלְמִית: שְׁלִישׁ דִּידַהּ כַּמָּה הָוֵי — חַמְשִׁין וּתְמָנְיָא נְכֵי תִּילְתָּא, וְאִילּוּ עוּדְפָּא, שִׁתִּין וּתְלָת. וְאֶלָּא דְּצִיפּוֹרִי: שְׁלִישׁ דִּידַהּ כַּמָּה הָוֵי — שִׁבְעִין נְכֵי חֲדָא, וְאִילּוּ עוּדְפָּא, שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ.

ואלא תאמר שליש סאה ירושלמית, ונבדוק: שליש דידה [שלה] כמה הוי [הוא], חמשין ותמניא נכי תילתא [חמישים ושמונה פחות שליש] ואילו עודפא, שתין ותלת [העודף, ששים ושלוש]. ואלא תפרש שמדובר בשליש מסאת ציפורי; שליש דידה [שלה] כמה הוי [הוא], שבעין נכי חדא [שבעים פחות אחד], ואילו עודפא, שתין ותלת [העודף, ששים ושלוש]. ונמצא שההפרש בין המדות איננו שליש מדויק מכל מידת סאה מוכרת.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, הָכִי קָאָמַר: נִמְצֵאת סְאָה שֶׁל צִיפּוֹרִי יְתֵירָה עַל מִדְבָּרִית קָרוֹב לִשְׁלִישׁ שֶׁלָּהּ. וּשְׁלִישׁ שֶׁלָּהּ קָרוֹב לְמֶחֱצָה דְּמִדְבָּרִית.

אלא אמר ר' ירמיה, הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: נמצאת סאה של ציפורי יתירה על מדברית ששים ושלוש ביצים שהן קרוב לשליש שלה של סאה ציפורי (שהוא ששים ותשע ביצים). ושליש שלה (ששים ותשע ביצים) קרוב למחצה של מדברית (שהוא שבעים ושתים ביצים).

מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: מִידֵּי ״קָרוֹב״ ״קָרוֹב״ קָתָנֵי? אֶלָּא אָמַר רָבִינָא, הָכִי קָאָמַר: נִמְצֵאת שְׁלִישׁ שֶׁל צִיפּוֹרִי בִּוְעוֹדָיוֹת שֶׁל רַבִּי יְתֵירָה עַל מֶחֱצָה שֶׁל מִדְבָּרִית שְׁלִישׁ בֵּיצָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מידי [וכי] "קרוב" "קרוב" קתני [שנינו]? והרי מלשון הברייתא נראה שנאמרו הדברים בדיוק. אלא אמר רבינא: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין] נמצאת שליש של ציפורי בועודיות של רבי, כלומר אם נוסיף על כל ביצה גם את התוספת שהוסיף רבי אחד מעשרים בביצה שהן ביחד מאתים ושבע עשרה ביצים, כאמור, הרי שליש סאה זו שהוא שבעים ושתים ביצים ושליש יתירה על מחצה של סאה מדברית רק שליש ביצה, וכך יש להבין את דברי הברייתא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם״,

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה "(במדבר טו, כ).

כְּדֵי עִיסּוֹתֵיכֶם, וְכַמָּה עִיסּוֹתֵיכֶם? כְּדֵי עִיסַּת הַמִּדְבָּר. וְכַמָּה עִיסַּת הַמִּדְבָּר?

כדי עיסותיכם, וכמה הוא עיסותיכם מה הוא השיעור של עיסה סתם? כדי עיסת המדבר. וכמה היא עיסת המדבר?

דִּכְתִיב: ״וְהָעוֹמֶר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הוּא״. מִכָּאן אָמְרוּ, שִׁבְעָה רְבָעִים קֶמַח וָעוֹד חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה שֶׁל יְרוּשַׁלְמִית, שֶׁהֵן חֲמִשָּׁה שֶׁל צִיפּוֹרִי.

נאמר כבר שהיה המן "עומר לגולגולת", ושיעורו של העומר נתפרש בכתוב: "והעמר עשרית האפה הוא" (שמות טז, לו). וכיון שהאיפה היא שלוש סאים, שהן שמונה עשר קבים, שהם שבעים ושנים לוגים (רבעי הקב), והעומר הוא עשירית שיעור זה, מכאן אמרו, לפי החשבון הזה, כי עיסה שיש בה שבעה רבעים של קב קמח ועוד משהו, עיסה כזו חייבת בחלה, שהן שיעור ששה רבעי קבים של מדה ירושלמית, שהן חמשה רבעי קבים של מדת ציפורי.

מִכָּאן אָמְרוּ: הָאוֹכֵל כְּמִדָּה זוֹ — הֲרֵי זֶה בָּרִיא וּמְבוֹרָךְ. יָתֵר עַל כֵּן — רַעַבְתָן. פָּחוֹת מִכָּאן — מְקוּלְקָל בְּמֵעָיו.

מכאן אמרו: האוכל כמדה זו ליום — הרי זה בריא שמסוגל לאכול כמות זו ומבורך, שאינו רעבתן וזקוק ליותר. יתר על כן — הרי הוא רעבתן. האוכל פחות מכאן — הרי הוא מקולקל במעיו, ועליו לדאוג לתיקון בריאותו.

מַתְנִי׳ אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כׇּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לְמִרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר.

א משנה אנשי חצר ואנשי מרפסת שפתחי העליות פתוחים אליה ששכחו ולא עירבו ביניהם, כל דבר המצוי בחצר שגבוה עשרה טפחים מקרקעה — שייך מבחינת היתר השימוש בו בשבת למרפסת, ובני המרפסת רשאים ממקומם להשתמש בו. כל הפחות מכאן — לחצר.

חוּלְיַית הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים — לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר.

וכן חוליית הבור (האבן שמסביב לפתח הבור) והסלע, אם היו גבוהים עשרה טפחים — למרפסת, פחות מכאן — הרי הם לשימושה של חצר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּסְמוּכָה, אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת — אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה — כׇּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים.

במה דברים אמורים שהגבוה עשרה טפחים למרפסת — כשהיתה המרפסת סמוכה, אבל במקרה שהיתה מופלגת (מרוחקת) — אפילו דבר הגבוה עשרה טפחים — שימושו לחצר. ואיזו היא סמוכה — כל שאינה רחוקה ממנו ארבעה טפחים.

גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בְּפֶתַח — הַיְינוּ חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת.

ב גמרא בקשר להלכות שבמשנתנו, באים לקבוע כללים למי מן הדיירים בבתים ובחצירות זכות השימוש בשבתות בחלקים שונים מן הבית או החצר. פשיטא [פשוט לנו] כי אם מצוי מקום שלכל הדיירים יש גישה נוחה אליו, כמו לזה בפתח ולזה בפתח — היינו [זהו] כהלכה של חלון שבין שתי חצירות האסור לשניהן אם לא עירבו.

לָזֶה בִּזְרִיקָה וְלָזֶה בִּזְרִיקָה — הַיְינוּ כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת. לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל — הַיְינוּ חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת.

מקום ששימושו הוא אינו נוח לשניהם, ואינו אלא באופן שלזה בזריקה ולזה בזריקה — היינו [זהו] הדין של כותל שבין שתי חצירות. ואילו מקום שאינו ניתן לשניהם לשימוש, אלא באופן שלזה בשלשול שמורידים חפצים לתוכו ולזה בשלשול — היינו [זהו] כדין חריץ שבין שתי חצירות, שבכל אלה שנוחיות שימושם שוה לשתי חצירות, אם לא עירבו הרי שתיהן אסורות להשתמש שם.

לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בִּזְרִיקָה — הַיְינוּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב נַחְמָן. לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל — הַיְינוּ דְּרַב שֵׁיזְבִי אָמַר רַב נַחְמָן.

וכן אם ניתן לשימוש רק באופן שלזה בפתח ולזה בזריקה — היינו [זהו] כדינו של רבה בר רב הונא אמר רב נחמן (לעיל עירובין עז,א), שלדעתו משתמש בו זה ששימושו על ידי הפתח. ואם שימושו הוא באופן שלזה בפתח ולזה בשלשול — היינו [זהו] כדינו של רב שיזבי אמר רב נחמן שזכות השימוש רק לחצר שנוח שימושה בו (בפתח).

לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בִּזְרִיקָה, מַאי?

עד כאן היו לנו הלכות מוסכמות, ואולם מה דין אם קיים מקום שלזה שימושו על ידי שלשול ולזה בזריקה, שלשניהם אין השימוש בו נוח, וכגון שהוא גבוה מחצר אחת ונמוך מחצר אחרת מאי [מה דינו]?

אָמַר רַב: שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁבְּשִׁלְשׁוּל. שֶׁלָּזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת, וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה, וְכׇל דָּבָר שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָזֶה בְּנַחַת וְלָזֶה בְּקָשֶׁה — נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת.

אמר רב: שניהן אסורין בו, שכיון שלשניהם קשה להשתמש בו, הריהם שוים כאחת בזכותם עליו, ואוסרים אלה על אלה. ושמואל אמר: נותנין אותו לזה שמשתמש בשלשול. שכן לזה תשמישו בנחת, שקל להוריד חפצים למטה. ואילו לזה שצריך לזרוק על גביו, תשמישו בקשה, וכלל הוא לענין שבת: כל דבר שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה — נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.

תְּנַן: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר.

כדי להכריע במחלוקת זו מביאים ראיות ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו]: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו ביניהם כל דבר שגבוה עשרה טפחים — שימושו למרפסת, פחות מכאן — לחצר, ומסבירים תחילה:

קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מַאי מִרְפֶּסֶת —

קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר מאי [מה משמעות] מרפסת במשנתנו