דף יומי גיטין כ״ז

מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ; מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוֹסְקָמָא, אִם מַכִּירוֹ – כָּשֵׁר.

א משנה שליח המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר (מייד) לאחר שאבד לו — כשר, ואם לאו [לא] — פסול, שמא הגט שמצא אינו זה שאיבד אלא של אדם אחר ששמו ושם אשתו כשם הבעל והאשה שבגט שהביא. מצאו בחפיסה או בדלוסקמא (קופסה), אם יש בו סימן — יכול לסמוך על כך שהוא שלו. אם היה זה גט שמכירו — כשר בכל מקום.

גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנוֹת וְשׁוֹבָרִין, הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר – שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתוּבִין הָיוּ, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא לִיתְּנָן. הָא אָמַר ״תְּנו״ּ – נוֹתְנִין; וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה!

ב גמרא שנינו במשנתנו שגט שאבד הריהו פסול ולא ניתן לגרש בו, אלא אם כן נמצא לאלתר. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: מצא גיטי נשים, או שטרי שחרורי עבדים, דייתיקי (צוואות), מתנות, ושוברין (קבלות על סכומי כסף) — הרי זה לא יחזיר למי שהיו מיועדים עבורם, ומדוע? שאני אומר: אמנם כתובין היו ואולם נמלך עליהן אחר כך שלא ליתנן. ומכאן נסיק: הא [הרי אם] אמר הכותב: "תנו" — נותנין, ואפילו עבר מאז שאבדו ועד שנמצאו זמן מרובה!

אָמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת, כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת.

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו מדובר במקום שבו השיירות מצויות, ואז יש לחשוש שיש זוג במקום אחר בעל אותם שמות, וגט זה אינו שלו. כאן במשנה האחרת, מדובר במקום שאין השיירות מצויות ומשום כך יכול להחזיר (אם ידוע לנו שלא נמלך).

וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת – וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת.

ומעירים: ואפילו במקום שהשיירות מצויות שחוששים שמא אין זה הגט שלו, והוא רק כשהוחזקו, שיש לנו זה מכבר חזקה וידיעה שהיו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ואז יש באמת מקום לחשוש שמא איש אחר מאותה עיר הוא, וגט אחר הוא.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, קַשְׁיָא דְּרַבָּה אַדְּרַבָּה: דְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִישְׁתְּכַח בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ ״בִּשְׁוִירֵי מָתָא דְּעַל רָכִיס נַהֲרָא״, וְאָמַר רַב הוּנָא: חוֹשְׁשִׁין לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי;

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שדווקא כשהוחזקו שניים בעלי שם זהה אנו חוששים, אם כן קשיא דרבה אדרבה [קשה מדבריו של רבה במקום אחר על דברי רבה כאן]. שמסופר: דההוא גיטא דאישתכח בי דינא [שגט אחד שנמצא בבית הדין] של רב הונא, והוה כתיב ביה [והיה כתוב בו] שם המקום "בשוירי מתא [העיר] שעל רכיס נהרא [הנהר] ", ואמר רב הונא: חוששין אנו לשני שוירי, שמא יש עוד מקום ששמו כך, ועל כן שמא אינו של זה שמבקש לגרש בו את אשתו.

וַאֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק וְעַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי לַהּ מִינָּךְ רַב הוּנָא. נְפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח – דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר.

ואמר ליה [לו] רב חסדא לרבה שהיה אז צעיר: פוק [צא] ועיין בה, בהלכה זו, דלאורתא בעי לה מינך [שבערב ישאל אותך על כך] רב הונא. נפק, דק ואשכח [יצא רבה, דקדק ומצא], דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל המוצא מעשה בית דין (שטרות ומסמכים שנעשים על ידי בית הדין) — הרי זה יחזיר את מה שמצא לבעליו, ואינו צריך לחשוש לשתי ערים בעלות שם זהה.

וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דְּכִמְקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט יַחְזִיר; אַלְמָא, אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת – אִין, וְאִי לָא – לָא.

והא בי דינא [והרי בית הדין] של רב הונא שכמקום שהשיירות מצויות דמי [הוא נחשב], שאנשים רבים עוברים ושבים שם, וקא פשיט [ופתר] רבה שהדין הוא שיחזיר, אלמא [מכאן יוצא] שלדעתו, רק אי [אם] היה זה מקרה שהוחזקו שני אנשים בשם יוסף בן שמעון בעיר אחת — אין [כן], אז חוששים, ואי [ואם] לא — לא.

עֲבַד רַבָּה עוֹבָדָא בְּהָהוּא גִּיטָּא, דְּאִישְׁתְּכַח בֵּי כִיתָּנָא בְּפוּמְבְּדִיתָא, כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי בְּדוּכְתָּא הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא, וְאַף עַל גַּב דְּהוּחְזְקוּ – דְּלָא שְׁכִיחָן שְׁיָירָתָא; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי בְּדוּכְתָּא דִּמְזַבְּנִי כִּיתָּנָא, וְהוּא שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ, וּשְׁכִיחָן שַׁיָּירוֹת.

ומספרים: עבד [עשה] רבה עובדא בההוא גיטא דאישתכח בי כיתנא [מעשה בגט אחד שנמצא בבית הכותנה] בעיר פומבדיתא כשמעתיה [כשיטתו]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהיה זה בדוכתא היכא דתרו כיתנא [במקום היכן ששורים פשתן], ואף על גב [ואף על פי] שהוחזקו שני אנשים באותו שם באותה עיר הכתובה בגט, ומדוע? — כיון שלא שכיחן שיירתא [מצויות שיירות] העוברות במקום זה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהיה הדבר בדוכתא דמזבני כיתנא [במקום שמוכרים בו פשתן], והוא שלא הוחזקו שני אנשים בעלי אותו שם בעיר הכתובה בגט, ואולם שכיחן [מצויות] שיירות, שהרי זה מקום שאנשים רבים עוברים בו.

רַבִּי זֵירָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא, וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, אִם מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. וּרְמִינְהוּ: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה, אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. הָא

באותו ענין אומרים: ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני [היה משליך, מראה סתירה, ממשנתנו על הברייתא, ומתרץ]. תנן [שנינו במשנה]: המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. ורמינהו [ומשליכים, מביאים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכתבו ונתנו — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ונדייק מכאן: הא [הרי]

בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה מִיהַת – יַחְזִיר לָאִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה! וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת, כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת.

בזמן שהבעל מודה מיהת [על כל פנים] יחזיר לאשה, ואפילו אבד הגט לזמן מרובה! ומשני [ומתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, כאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ הוּא דְּלָא לַיהְדַּר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא לַיהְדַּר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדברי ר' זירא שבמקום שהשיירות מצויות לא יחזיר: והוא, דווקא שהוחזקו שני אנשים בשמות שווים באותה עיר הוא שלא ליהדר [יחזיר], והיינו [וזהו] כשיטתו של רבה; ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו בשמות שווים לא ליהדר [יחזיר] במקום ששיירות מצויות, ופליגא [וחלוקה] שיטתו של ר' זירא על זו של רבה.

בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּה לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוֹיֵי; אֶלָּא רַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה?

ומבררים: בשלמא [נניח] שרבה לא אמר כר' זירא ולא הקשה כמוהו מן הברייתא, אלא מן המשנה בבבא מציעא, כי מתניתין אלימא ליה לאקשויי [משנתנו, משנת רבי, חזקה לו יותר להקשות ממנה], שנוסחתה מדוייקת וברורה מאשר זו של הברייתא. אלא ר' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה ומדוע לא הקשה מן המשנה?

אָמַר לָךְ, מִי קָתָנֵי: אִם אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא אִם אָמַר ״תְּנוּ״ נוֹתְנִין כִּדְקַיְימָא לַן – לְאַלְתַּר.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' זירא, מי קתני [האם שנה] במשנה במפורש: אם אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? הרי לא למדנו זאת אלא מדיוק, ואם כן דלמא [שמא] אתה צריך לדייק באופן אחר: אם אמר "תנו" — נותנין, אבל רק כדקיימא לן [כפי שמוחזק לנו במשנתנו] — לאלתר [מייד], ולא לאחר זמן.

רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כְּגוֹן דְּקָאָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן.

ר' ירמיה אמר: אפשר לתרץ את הקשיים הללו באופן אחר, ולהעמיד את המשנה בבבא מציעא ואת הברייתא, המתירות להחזיר גט שנפל כגון דקאמרי [שאומרים] העדים שחתומים על שטר זה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, וממילא אין לחשוש שמא של אחר הוא.

אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִיתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא וְעֵדִים כְּעֵדִים קָא מַשְׁמַע לַן.

ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה צורך לומר זאת], הרי פשוט שיחזיר, שהרי ברור שהוא של זה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליחוש דלמא איתרמי [נחשוש שמא הזדמן] גט אחר שבו שמא [שם] של המגרש והמגורשת כשמא [כשם] של המגרש והמגורשת, ושמות עדים כשמות עדים של גט זה, ובעצם עדים אחרים הם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכך אין חוששים.

רַב אָשֵׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּקָאָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דְּהָוֵה לֵיהּ סִימָן מוּבְהָק. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דְּהָוֵה לֵיהּ סִימָן מוּבְהָק, אֲבָל: נֶקֶב בְּעָלְמָא, לָא;

רב אשי אמר: מתי יחזיר — כגון דקאמר [שאומר] המאבד: נקב יש בו בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק, ועל סימן כזה ודאי יש לסמוך. ומעירים: ודוקא כשאמר שהנקב בצד אות פלונית, דהוה ליה [שהריהו] סימן מובהק מתיר רב אשי להחזיר את הגט, אבל אם אמר: נקב בעלמא [סתם] היה שם, ולא אמר היכן בדיוק היה — לא יחזירו את הגט, לפי שאין זה סימן מובהק.

מְסַפְּקָא לֵיהּ סִימָנִין אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.

ומסבירים: מספקא ליה [מסופק היה לו] בענין ההסתמכות על סימנין אי דאורייתא אי דרבנן [אם הם מן התורה אם הם מדברי סופרים] להחזיר אבידה על פיהם. ומשום כך לא רצה לסמוך על סימנים סתם, אלא רק על סימן מובהק שלכל הדעות אפילו מן התורה הוא מועיל.

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִירְכַס לֵיהּ גִּיטָּא בֵּי מִדְרְשָׁא, אֲמַר: אִי סִימָנָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ, אִי טְבִיעוּת – עֵינָא אִית לִי בְּגַוֵּיהּ. אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: לָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם סִימָנָא אַהְדְּרוּהּ – וְקָסָבְרִי סִימָנִים דְּאוֹרָיְיתָא, אִי מִשּׁוּם טְבִיעוּת עֵינָא – וְדַוְקָא צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל אִינָשׁ בְּעָלְמָא לָא.

מסופר: רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט שהביא, בבית המדרש], אמר: אי סימנא [אם סימן] יבקשו ממני — אית לי בגויה [יש לי בו], אי טביעות עינא [אם משום טביעת עין] שאני מכיר אותו — אית לי בגויה [יש לי בו]. אהדרוה ניהליה [החזירוהו את הגט לו]. אמר בסוף: לא ידענא [אין אני יודע] אי [אם] משום סימנא אהדרוה [הסימן החזירו לי], וקסברי [וסבורים הם] שסימנים הם דאורייתא [מן התורה], אי [אם] משום טביעות עינא [טביעת עין], ומצד זה דוקא צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] סומכים על מה שאומר שהוא מכירו בטביעת עין, אבל אינש בעלמא [אדם סתם] לא יחזירו לו על סמך זה.

וְאִם לָאו – פָּסוּל: תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא לְאַלְתַּר? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲבוֹר שְׁיָירָא וְתִשְׁרֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם עוֹמֵד וְרוֹאֶה שֶׁלֹּא עָבַר שָׁם אָדָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם. רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹתוֹ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְכוֹתְבוֹ וְלִקְרוֹתוֹ.

א שנינו במשנה שאם מצאו לאלתר — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו, מה נחשב שלא לאלתר? — ר' נתן אומר: ששהה זמן כדי שתעבור שיירא באותו מקום ותשרה (תחנה) בו. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אדם אחר. ויש אומרים: שלא שהה אדם שם. רבי אומר: זמן מספיק כדי לכתוב את הגט. ר' יצחק אומר: זמן כדי לקרותו. אחרים אומרים: כדי לכותבו ולקרותו.

וַאֲפִילּוּ שָׁהָה, וְיֵשׁ בּוֹ סִימָנִין – מְעִידִים עָלָיו; דְּאָמְרִי: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. וְאֵין מְעִידִין עַל סִימָנֵי הַגּוּף; דְּאָמְרִי: אָרוֹךְ וְגוּץ.

ומוסיפים: ואפילו שהה זמן רב ויש בו סימנין, בגט — מעידים עליו וכשר הגט, ובאלו סימנים מדובר — כגון דאמרי [שאומרים]: נקב יש בו בצד אות פלונית. ואין מעידין על סימני הגוף של הגט — סימנים כלליים, כגון דאמרי [שאומרים]: הגט הוא ארוך, וכן גוץ [קצר], משום שאין אלה נחשבים כסימנים מובהקים.

מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס, בְּאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת,

מצאו את הגט קשור בכיס, או בארנקי, או בטבעת המוכרים לו,