דף יומי גיטין נ״ז

בְּמַאי דִּפְסַיק אַנַּפְשֵׁיהּ – כֹּל יוֹמָא מְכַנְּשִׁי לֵיהּ לְקִיטְמֵיהּ וְדָיְינִי לֵיהּ, וְקָלוּ לֵיהּ וּמְבַדְּרוּ [לֵיהּ] אַשַּׁב יַמֵּי.

במאי דפסיק אנפשיה [במה שפסק דין הוא על עצמו], וכך עושים: כל יומא [יום] מכנשי ליה לקיטמיה [אוספים אותו, את אפרו] ודייני ליה [ודנים אותו] וקלו ליה ומבדרו אשב ימי [ושורפים אותו ומפזרים אותו על פני שבעה ימים].

אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְבִלְעָם בִּנְגִידָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. מַהוּ לְאִידַּבּוֹקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא תִדְרוֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם כׇּל הַיָּמִים״. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּשִׁכְבַת זֶרַע רוֹתַחַת.

אחר כך אזל אסקיה לבלעם בנגידא [הלך אונקלוס העלה את בלעם באוב], אמר ליה [לו]: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב באותו עולם]? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו: מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו]: "לא תדרש שלומם וטובתם כל הימים" (כעין לשון הכתוב דברים כג, ז). אמר ליה [לו]: דיניה דההוא גברא במאי [דינו, עונשו של אותו אדם, שלך, במה הוא]? אמר ליה [לו]: בשכבת זרע רותחת מבשלים אותו, משום שחטא בזנות וגרם לישראל לזנות.

אֲזַל אַסְּקֵיהּ בִּנְגִידָא לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. מַהוּ לְאִדַּבּוֹקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: טוֹבָתָם דְּרוֹשׁ, רָעָתָם לֹא תִּדְרוֹשׁ, כׇּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כְּאִילּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.

אחר כך אזל [הלך] אונקלוס אסקיה בנגידא [העלה באוב] את ישו הנוצרי, אמר ליה [לו] אונקלוס: מאן חשיב בההוא עלמא [מי חשוב באותו עולם]? אמר ליה [לו]: ישראל. שאל אותו מהו לאידבוקי בהו [האם להידבק בהם]? אמר ליה [לו]: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו.

אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. דְּאָמַר מָר: כׇּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. תָּא חֲזִי מָה בֵּין פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

אמר ליה [לו]: דיניה דההוא גברא במאי [דינו עונשו של אותו אדם, שלך, במה]? אמר ליה [לו]: בצואה רותחת. דאמר מר [החכם]: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת וזה היה חטאו, שליגלג על דברי חכמים. ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם? שבלעם שהיה נביא כך יעץ, וישו הנוצרי שהיה מפושעי ישראל דיבר בטובתם.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל(ה) כֹּחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה, שֶׁהֲרֵי סִיַּיע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בַּר קַמְצָא, וְהֶחְרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ.

ובסיכום הסיפור שסיפרנו שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא שביישוהו, והחריב בגלל זה את ביתו שלו, בית המקדש, ושרף את היכלו.

אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגוֹלְתָּא חֲרִיב טוּר מַלְכָּא: דַּהֲווֹ נְהִיגִי כִּי הֲווֹ מַפְּקִי חַתְנָא וְכַלְּתָא, מַפְּקִי קַמַּיְיהוּ תַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא, כְּלוֹמַר: פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִים.

א אמרנו בתחילה שאתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא [על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך]. ופרטי המעשה כך הם: דהוו נהיגי [שהיו נוהגים] שם כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא [כאשר היו מוציאים חתן וכלה לחתונה, היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת], כלומר, לסימן: פרו ורבו כתרנגולים.

יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף גּוּנְדָּא דְרוֹמָאֵי, שַׁקְלִינְהוּ מִינַּיְיהוּ. נְפַלוּ עֲלַיְיהוּ מְחוֹנְהוּ. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְקֵיסָר: מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי! אֲתָא עֲלַיְיהוּ. הֲוָה בְּהוּ הָהוּא בַּר דָּרוֹמָא, דַּהֲוָה קָפֵיץ מִילָא וְקָטֵיל בְּהוּ. שַׁקְלֵיהּ קֵיסָר לְתָאגֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ אַאַרְעָא. אֲמַר: רִיבּוֹנֵיהּ דְּעָלְמָא כּוּלֵּיהּ, אִי נִיחָא לָךְ, לָא תִּמְסְרֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא – לְדִידֵיהּ וּלְמַלְכוּתֵיהּ, בִּידֵיהּ דְּחַד גַּבְרָא!

יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי [יום אחד עבר שם גדוד של רומאים], והיה זה בעת חתונה, שקלינהו [לקחו] הרומאים את התרנגולים מינייהו [מהם], נפלו עלייהו מחונהו [התנפלו עליהם בני העיר והיכו אותם], אתו [באו] אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אתא עלייהו [בא עליהם במלחמה]. הוה בהו [היה בהם] בין יושבי טור מלכא ההוא [אדם אחד] שקראו לו בר דרומא, דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו [שהיה קופץ מרחק מיל והורג בהם ברומאים] ולא היו אלה יכולים לעשות דבר נגדו, שקליה [לקחו] הקיסר לתאגיה ואותביה אארעא [את כתרו והניח אותו על הקרקע] לאות אבל. אמר: ריבוניה דעלמא כוליה [ריבונו של העולם כולו], אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא [אם נוח לך, אל תמסור את האיש הזה עצמו, אותי, ואת מלכותו בידי אדם אחד בלבד]!

אַכְשְׁלֵיהּ פּוּמֵּיהּ לְבַר דָּרוֹמָא, וַאֲמַר: ״הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ״. דָּוִד נָמֵי אָמַר הָכִי! דָּוִד אַתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ.

ובסופו של דבר אכשליה פומיה [הכשיל אותו פיו] לבר דרומא, ואמר כתוב זה בלשון תרעומת כלפי ה': "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו" (תהלים ס, יב). ותוהים: דוד נמי אמר הכי [גם כן אמר כך]! ומשיבים: דוד אתמוהי קא מתמה [בתמיהה הוא אומר] ובר דרומא אמר זאת כקובע עובדות.

עָל לְבֵית הַכִּסֵּא, אֲתָא דְּרָקוֹנָא שַׁמְטֵיהּ לְכַרְכְּשֵׁיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר: הוֹאִיל וְאִיתְרְחִישׁ לִי נִיסָּא, הָא זִימְנָא אֶישְׁבְּקִינְהוּ. שַׁבְקִינְהוּ וַאֲזַל. אִיזְדְּקוּר וַאֲכַלוּ וּשְׁתוֹ, וְאַדְלִיקוּ שְׁרָגֵי, עַד דְּאִיתְחֲזִי בִּלְיוֹנָא דְגוּשְׁפַּנְקָא בְּרָחוֹק מִילָא. אֲמַר: מִיחְדָּא קָא חָדוּ בִּי יְהוּדָאֵי! הֲדַר אֲתָא עֲלַיְיהוּ.

על [נכנס] בר דרומא לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה [בא נחש שמט את בני מעיו ומת]. אמר הקיסר: הואיל ואיתרחיש [והתרחש] לי ניסא [נס] שלא מכוחי, הא זימנא אישבקינהו [בפעם הזו אניח להם]. שבקינהו ואזל [הניחם והלך]. איזדקור [קפצו] ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי [והדליקו נרות] לשמחה, עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא [שהיתה נראית הדמות שבחותם במרחק מיל] מרוב האור. אמר: מיחדא קא חדו בי יהודאי [שמחים בי היהודים]! הדר אתא עלייהו [חזר ובא עליהם].

אָמַר רַבִּי אַסִּי: תְּלָת מְאָה אַלְפֵי שְׁלִיפֵי סַיְיפָא עֲיַילוּ לְטוּר מַלְכָּא, וּקְטַלוּ בַּהּ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילָווֹתָא; וּבְהָךְ גִּיסָא הִלּוּלֵי וְחִנְגֵי, וְלָא הֲווֹ יָדְעִי הָנֵי בְּהָנֵי.

אמר רב אסי: תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא [שלוש מאות אלף שולפי חרב נכנסו להר המלך], וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא [והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות], ובהך גיסא הלולי וחנגי [ובאותו הזמן בצד אחד של הר המלך היו עדיין חתונות ושמחות], ולא הוו ידעי הני בהני [היו יודעים אלה באלה] מרוב גודלו של המקום.

״בִּלַּע ה׳ וְלֹא חָמַל אֵת כׇּל נְאוֹת יַעֲקֹב״ – כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם.

ב על הכתוב "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב" (איכה ב, ב) מספרים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך. שאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה תושבים כיוצאי מצרים, חוץ משלש עיירות שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים.

אֵלּוּ הֵן: כְּפַר בִּישׁ, כְּפַר שַׁיחֲלַיִים, כְּפַר דִּכְרַיָּא. כְּפַר בִּישׁ – דְּלָא יָהֲבִי בֵּיתָא לְאוּשְׁפִּיזָא. כְּפַר שַׁיחֲלַיִים – שֶׁהָיְתָה פַּרְנָסָתָן מִן שַׁחֲלַיִים. כְּפַר דִּכְרַיָּא – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶן יוֹלְדוֹת זְכָרִים תְּחִלָּה, וְיוֹלְדוֹת נְקֵבָה בָּאַחֲרוֹנָה, וּפוֹסְקוֹת.

ואלו הן העיירות: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. ומסבירים את השמות המוזרים הללו: כפר ביש [רע] — שלא יהבי ביתא לאושפיזא [היו נותנים בית לאורח]. כפר שיחליים — משום שהיתה פרנסתן מן שחליים. כפר דכריא [זכרים] — אמר ר' יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה, ויולדות נקבה באחרונה ואז פוסקות מללדת,

אָמַר עוּלָּא: לְדִידִי חֲזֵי לִי הָהוּא אַתְרָא, וַאֲפִילּוּ שִׁיתִּין רִיבְּווֹתָא קְנֵי לָא מַחְזֵיק. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי חֲנִינָא: שַׁקּוֹרֵי מְשַׁקְּרִיתוּ! אֲמַר לֵיהּ: ״אֶרֶץ צְבִי״ כְּתִיב בַּהּ, מָה צְבִי זֶה – אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין עָלֶיהָ רָוְוחָא, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עָלֶיהָ גָּמְדָא.

ולכן קראו להם כפר זכרים. אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני עצמי ראיתי את המקום ההוא], ואפילו שיתין ריבוותא קני [ששים רבוא קנים] לא מחזיק (מכיל), וכל שכן מספר כזה של אנשים. אמר ליה ההוא מינא [אמר לו מין אחד] לר' חנינא: שקורי משקריתו [משקרים אתם] שאתם מגזימים כך! אמר ליה [לו]: "ארץ צבי" (ראה ירמיה ג, יט) כתיב [כתוב] בה, בארץ ישראל, מה צבי זה — אין עורו מחזיק את בשרו, שלאחר שפושטים אותו העור מתכווץ, אף ארץ ישראל — בזמן שיושבין עליה רווחא [היא מתרווחת], ובזמן שאין יושבין עליה גמדא [היא מתכווצת] ולכן, אותו מקום שלפני החורבן הכיל מספר כה גדול של תושבים הינו קטן כל כך עכשיו.

רַב מִנְיוֹמֵי בַּר חִלְקִיָּה וְרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִיָּה וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הָווּ יָתְבִי גַּבֵּי הֲדָדֵי, אָמְרִי: אִי אִיכָּא דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִילְּתָא מִכְּפַר סְכַנְיָא שֶׁל מִצְרַיִם, לֵימָא.

ג מסופר: רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חייא הוו יתבי גבי הדדי [היו יושבים יחד], אמרי [אמרו]: אי איכא דשמיע ליה מילתא [אם יש מישהו ששמע דבר] מכפר סכניא של מצרים שהיה באותו איזור, לימא [שיספר].

פְּתַח חַד מִינַּיְיהוּ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה בְּאָרוּס וַאֲרוּסָתוֹ שֶׁנִּשְׁבּוּ לְבֵין הַגּוֹיִם, וְהִשִּׂיאוּם זֶה לָזֶה. אָמְרָה לוֹ: ״בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תִּגַּע בִּי, שֶׁאֵין לִי כְּתוּבָּה מִמְּךָ״, וְלֹא נָגַע בָּהּ עַד יוֹם מוֹתוֹ.

פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים והגויים השיאום זה לזה, אמרה לו הארוסה: "בבקשה ממך, אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך", שאין אנו נשואים עדיין, ולא נגע בה עד יום מותו.

וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרָה לָהֶן: סִיפְדוּ לָזֶה, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ יוֹתֵר מִיּוֹסֵף; דְּאִילּוּ בְּיוֹסֵף לָא הֲוָה אֶלָּא חֲדָא שַׁעְתָּא, וְהַאי כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא. וְאִילּוּ יוֹסֵף לָאו בַּחֲדָא מִטָּה, וְהַאי בַּחֲדָא מִטָּה. וְאִילּוּ יוֹסֵף לָאו אִשְׁתּוֹ, וְהָא אִשְׁתּוֹ.

וכשמת, אמרה להן, לחכמים: סיפדו לזה, לפי שפטפט (ביזה, ליגלג על) יצרו יותר מיוסף, שאילו ביוסף לא הוה [היתה] אלא חדא שעתא [שעה אחת] שכבש את יצרו בנסיון עם אשת פוטיפר (בראשית ל״ט:י׳), והאי [וזה] כל יומא ויומא [יום ויום]. ועוד, ואילו יוסף לאו [לא] היה זה בחדא מטה [במיטה אחת], והאי בחדא מטה [וזה במיטה אחת]. ועוד, ואילו יוסף לאו [לא] היתה זאת אשתו, והא [וזו] אשתו, שכבר היתה מקודשת = מאורסת לו.

פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה וְעָמְדוּ אַרְבָּעִים מוֹדִיּוֹת בְּדִינָר; נֶחְסַר הַשַּׁעַר מוֹדְיָא אַחַת, וּבָדְקוּ, וּמָצְאוּ אָב וּבְנוֹ שֶׁבָּאוּ עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וֶהֱבִיאוּם לְבֵית דִּין וּסְקָלוּם, וְחָזַר הַשַּׁעַר לִמְקוֹמוֹ.

פתח אידך [אחר] ואמר: מעשה ועמדו ארבעים מודיות (סאים של תבואה) במחיר דינר אחד, ואחר כך אירע שנחסר השער מודיא אחת, ומכרו רק שלושים ותשע בדינר, ובדקו מה החטא שגרם לכך, ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו.

פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְזִימֵּן אֶת שׁוֹשְׁבִינָיו וְהֶאֱכִילָן וְהִשְׁקָן, שִׁיכְּרָן וְהִשְׁכִּיבָן עַל מִיטָּה אַחַת, וְהֵבִיא לוֹבֶן בֵּיצָה וְהִטִּיל בֵּינֵיהֶן, וְהֶעֱמִיד לָהֶן עֵדִים, וּבָא לְבֵית דִּין.

פתח אידך [אחר] ואמר: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, ואולם היתה כתובתה מרובה ולא רצה לשלם לה. מה עשה? הלך וזימן את שושביניו (ידידיו) והאכילן והשקן, שיכרן (עשאם שיכורים) והשכיבן את השושבינים ואת אשתו על מיטה אחת, והביא לובן ביצה שנראה כשכבת זרע והטיל ביניהן, והעמיד להן עדים שראו אותם כך, ובא לבית דין לומר שזנתה תחתיו.

הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי הַזָּקֵן, וּבָבָא בֶּן בּוּטָא שְׁמוֹ. אָמַר לָהֶן, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן: לוֹבֶן בֵּיצָה סוֹלֵד מִן הָאוּר, וְשִׁכְבַת זֶרַע דּוֹחָה מִן הָאוּר. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ כִּדְבָרָיו, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ, וְהִגְבּוּהוּ כְּתוּבָּתָהּ מִמֶּנּוּ.

היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה סולד מן האור (אש) שהוא מתקשה על ידי חום, ושכבת זרע דוחה מן האור, נכנסת לתוך הבגד על ידי החום. בדקו ומצאו כדבריו שלא היתה זו שכבת זרע אלא לובן ביצה, והביאוהו את האיש לבית דין והלקוהו והגבוהו בסוף את כתובתה ממנו.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּמֵאַחַר דַּהֲווֹ צַדִּיקִים כּוּלֵּי הַאי, מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא אִיאַבּוּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כׇּל אוֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכי מאחר דהוו [שהיו] צדיקים כולי האי [כל כך] מאי טעמא איענוש [מה טעם נענשו] ונחרבו? אמר ליה [לו]: משום שלא איאבול [התאבלו] על ירושלים, דכתיב [שכן נאמר]: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו, י), לומר שמי שמתאבל על ירושלים זוכה לשמוח בבניינה, ולהיפך.

אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרִיב בֵּיתֵּר: דַּהֲווֹ נְהִיגִי כִּי הֲוָה מִתְיְלִיד יָנוֹקָא – שָׁתְלִי אַרְזָא, יָנוֹקְתָּא – שָׁתְלִי תּוּרְנִיתָא; וְכִי הֲווֹ מִינַּסְבִי, קָיְיצִי לְהוּ וְעָבְדִי גְּנָנָא. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלְפָא בְּרַתֵּיה דְּקֵיסָר, אִתְּבַר שָׁקָא דְרִיסְפַּק. קַצּוּ אַרְזָא וְעַיִּילוּ לַהּ. אֲתוֹ נְפוּל עֲלַיְיהוּ מְחוֹנְהוּ. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְקֵיסָר: מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי! אֲתָא עֲלַיְיהוּ.

ד ועל מה שאמרנו בתחילה: אשקא דריספק חריב [על, בגלל יצול של עגלה נחרבה] העיר ביתר, מספרים: דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא — שתלי ארזא [שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק — היו שותלים ארז], ינוקתא — שתלי תורניתא [כשהיתה נולדת תינוקת — היו שותלים תורנית], וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא [וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה]. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה [יום אחד עברה שם בתו] של הקיסר, אתבר שקא דריספק [נשבר יצול העגלה] שבה נסעה, קצו ארזא ועיילו [קצצו עבדיה ארז אחד, מאותם ארזים, והכניסו] לה, וכיון שהיה הדבר חשוב בעיני אנשי העיר ביתר אתו נפול עלייהו מחונהו [באו בני ביתר התנפלו עליהם והיכו אותם]. אתו [באו] האנשים אמרו ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אתא עלייהו [בא עליהם] למלחמה.

״גָּדַע בׇּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל״ – אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ שְׁמוֹנִים [אֶלֶף] קַרְנֵי מִלְחָמָה שֶׁנִּכְנְסוּ לִכְרַךְ בֵּיתֵּר בְּשָׁעָה שֶׁלְּכָדוּהָ, וְהָרְגוּ בָּהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָן וְנָפַל לַיָּם הַגָּדוֹל. שֶׁמָּא תֹּאמַר קְרוֹבָה הָיְתָה? רְחוֹקָה הָיְתָה מִיל.

ועל אותה שעה דרשו, נאמר: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) אמר ר' זירא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה, כלומר, מפקדי יחידות צבא שהחזיקו בידם חצוצרות לתקוע בהן, שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן של כל אלה ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה לים — רחוקה היתה מיל.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵי נְחָלִים יֵשׁ בְּבִקְעַת יָדַיִם, אֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ, וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ, וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ גּוֹיִם אֶת כַּרְמֵיהֶן מִדָּמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּלֹא זֶבֶל.

וכיוצא בזה תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים שבאותו אזור אחד מושך אילך, לצד אחד, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שלאחר המלחמה היו שם שני חלקים מים ואחד דם. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: שבע שנים בצרו גוים את כרמיהן מדמן של ישראל שזיבל את השדות בלא שיצטרכו זבל אחר.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה, סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת, עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָן וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְדָמִים בְּדָמִים נָגְעוּ״.

א אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: סח (סיפר) לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו שאתה רואה הרג נבוזראדן רב טבחים של נבוכדנאצר מלך בבל מאתים ואחת עשרה רבוא נפש, ובירושלים עצמה הרג תשעים וארבע רבוא נפש על אבן אחת, עד שהלך דמן של ההרוגים ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "ודמים בדמים נגעו" (הושע ד, ב).

אַשְׁכְּחֵיהּ לִדְמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא מִרְתַח וְסָלֵיק, אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: דַּם זְבָחִים דְּאִשְׁתְּפוּךְ. אַיְיתִי דְּמֵי וְלָא אִידְּמוֹ.

וכך היה מעשה: אשכחיה לדמיה [מצא נבוזראדן את דמו] של זכריה דהוה קא מרתח וסליק [שהיה מבעבע ועולה], אמר: מאי האי [מהו זה]? אמרו ליה [לו]: דם זבחים דאשתפוך [שנשפך]. אייתי דמי [הביא דמים] של בהמות ולא אידמו [היה דומה] לדם זה.

אֲמַר לְהוּ: אִי אָמְרִיתוּ לִי – מוּטָב, וְאִי לָאו – מְסָרֵיקְנָא לְבִשְׂרַיְיכוּ בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלֵי. אָמְרִי לֵיהּ: מַאי נֵימָא לָךְ? נְבִיָּיא הֲוָה בַּן דַּהֲוָה קָא מוֹכַח לַן בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, קַמְינַן עִילָּוֵיהּ וּקְטַלְינַן לֵיהּ, וְהָא כַּמָּה שְׁנִין דְּלָא קָא נָיַיח דְּמֵיהּ.

אמר להו [להם], לאנשי ירושלים: אי אמריתו [אם אומרים אתם] לי — מוטב, ואי לאו [ואם לא] — מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי [מסרק אני את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרי ליה [אמרו לו]: מאי נימא [מה נאמר] לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא [נביא היה בנו שהיה מוכיח אותנו בענייני שמים], קמינן עילויה וקטלינן ליה [קמנו עליו והרגנו אותו], והא [וזה] כמה שנין [שנים] שלא קא נייח דמיה [נח דמו].

אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מְפַיֵּיסְנָא לֵיהּ. אַיְיתִי סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרִי קְטַנָּה קְטַל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת קְטַל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. אַיְיתִי תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן קְטַל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. אֲמַר לֵיהּ: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה, טוֹבִים שֶׁבָּהֶן אִיבַּדְתִּים, נִיחָא לָךְ דְּאֹבְדִינְהוּ לְכוּלְּהוּ? כְּדַאֲמַר לֵיהּ הָכִי, נָח.

אמר להו [להם]: אנא מפייסנא ליה [אני אפייס אותו]. אייתי [הביא] סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה [הרג עליו] ליד הדם הזה ולא נח הדם מרתיחתו. הביא בחורים ובתולות קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח הדם. אייתי [הביא] תינוקות של בית רבן קטל עילויה [הרג עליו] ולא נח. אמר ליה [לו] נבוזראדן בסוף: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, וכי ניחא [נוח] לך דאבדינהו לכולהו [שאאבד את כולם]? כדאמר ליה הכי [כאשר אמר לו כך] נח הדם.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הַרְהַר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ, אֲמַר: וּמָה אִם עַל נֶפֶשׁ אַחַת, כָּךְ; הָהוּא גַּבְרָא דִּקְטַל כׇּל הָנֵי נִשְׁמָתָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! עֲרַק, אֲזַל שַׁדַּר שְׁטַר פִּרְטְתָא בְּבֵיתֵיהּ, וְאִגַּיַּיר.

בההיא שעתא [באותה שעה] הרהר נבוזראדן תשובה בדעתיה [בדעתו], אמר לעצמו: ומה אם על נפש אחת, זכריה — כך נוקם הקדוש ברוך הוא בישראל, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא [אותו אדם, אני, שהרג כל אותם הנשמות] — על אחת כמה וכמה שיהא עונשו מרובה! ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר [ברח, הלך ושלח שטר צוואה לביתו והתגייר].

תָּנָא: נַעֲמָן גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה; נְבוּזַרְאֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה;

ובענין זה תנא [שנה חכם בברייתא]: נעמן, שר צבא מלך ארם (ראה מלכים ב ה׳:א׳), גר תושב היה שלא קיבל עליו כל המצוות, ואילו נבוזראדן גר צדק ממש היה וכפי שמתואר לעיל.

מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן לִמְּדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְרַק; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לִמְּדוּ תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים – מַאן אִינּוּן? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

ואגב כך מספרים: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב זכו ולמדו תורה ברבים. מאן אינון [מי הם אלה]? — שמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל הזקן.

הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת״.

ולענין המעשה בדמו של זכריה אומרים שהכתוב מרמז על כך, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "להעלות חמה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות" (יחזקאל כד, ח).

״הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״ – ״הַקּוֹל״, זֶה אַדְרִיָּינוּס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. ״קוֹל יַעֲקֹב״ – זֶה אַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בִּכְרַךְ בֵּיתֵּר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא. ״וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״ – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁהֶחְרִיבָה אֶת בָּתֵּינוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.

ב כיון שמדברים בענייני החורבן וצרות ישראל, מביאים עוד: על הכתוב "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), דרשו: "הקל" — זה אדריינוס קיסר, שהביא לבכי וצעקה, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" — זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" — זו מלכות הרשעה רומי, שהחריבה את בתינו, בית המקדש, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

דָּבָר אַחֵר: ״הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב״ – אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. ״וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״ – אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁנּוֹצַחַת, שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו.

דבר אחר: "הקל קול יעקב" — אין לך תפלה שמועלת (פועלת בעולם) שאין משתתף בה מישהו מזרעו של יעקב. ומצד שני "והידים ידי עשו" — אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מישהו מזרעו של עשו.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא״ – בְּחִירְחוּרֵי לָשׁוֹן תֵּחָבֵא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן״? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד חוּרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְחוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי. חוּרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ״. בַּיִת שֵׁנִי – דִּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָים, הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ״.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) ופירשו: בחירחורי לשון תחבא, כלומר, על ידי מריבה שבאה בגלל הלשון צריכים הכל להיחבא. אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים קלז, א)? מלמד, שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. חורבן בית ראשון — שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". חורבן בית שני — דכתיב [שנאמר]: "זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קלז, ז), שנחרבה בידי בני רומי ("בני אדום").

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן, הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָן לְמָה הֵן מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִין בַּיָּם – אָנוּ בָּאִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶן הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן: ״אָמַר ה׳ מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם״ – ״מִבָּשָׁן אָשִׁיב״, מִבֵּין שִׁינֵּי אַרְיֵה; ״אָשִׁיב מִמְּצוּלוֹת יָם״, אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם.

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא [ויש אומרים] ר' אמי אמר זאת, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (זנות), והרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, כלומר, לשם מה לוקחים אותם, אמרו הילדים: אם אנו טובעין בים האם אנו באין לחיי העולם הבא אם נאבד עצמנו לדעת? דרש להן הגדול שבהן: נאמר: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצלות ים" (תהלים סח, כג), "מבשן אשיב" — מבין שיני אריה, "אשיב ממצלות ים" — אלו שטובעין בים לשם שמים.

כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כּוּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן, וְאָמְרוּ: מָה הַלָּלוּ, שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ – כָּךְ; אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה״.

כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, להיבעל — כך הן עושות כדי שלא לבוא לזנות, אנו שאין דרכנו לכך — על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מד, כג).

וְרַב יְהוּדָה אָמַר: זוֹ אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָּנֶיהָ – אַתְיוּהּ לְקַמָּא לְקַמֵּיהּ דְּקֵיסָר, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ.

ורב יהודה אמר: פסוק זה נאמר על אשה ושבעה בניה שמתו על קידוש השם. וכך היה מעשה: אתיוהו קמא לקמיה [הביאו את הראשון מבין בניה לפני] הקיסר, אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו],

אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ לְקַמֵּיהּ דְּקֵיסָר, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״. אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ. אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״זוֹבֵחַ לֵאלֹהִים יׇחֳרָם״. אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ.

ואתיוהו לאידך לקמיה [והביאו את האח האחר לפני] הקיסר, אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו]. אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "זבח לאלהים יחרם" (שמות כב, יט). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר״. אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ. אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ.

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו]. אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד״. אַפְּקוּהּ וְקַטְלוּהּ.

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט). אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ וְגוֹ׳ וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאוּמָּה אַחֶרֶת.

אתיוהו לאידך [הביאו את האחר], אמרו ליה [לו]: פלח [עבוד] לעבודה זרה! אמר להו [להם]: כתוב בתורה: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום" (שמות כו, יז-יח), כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת.

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר: אֶישְׁדֵּי לָךְ גּוּשְׁפַּנְקָא וּגְחֵין וְשִׁקְלֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ: קַבֵּיל עֲלֵיהּ הַרְמָנָא דְּמַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר, חֲבָל עֲלָךְ קֵיסָר; עַל כְּבוֹד עַצְמְךָ כָּךְ, עַל כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

היה זה הקטן שבבנים, ריחם עליו הקיסר ורצה למצוא דרך שלא ייהרג, אמר ליה [לו] קיסר: אישדי [אזרוק] לך גושפנקא [חותמת] וגחין ושקליה [ותתכופף ותרים אותה], כי היכי דלימרו [כדי שיאמרו]: קביל עליה הרמנא דמלכא [קיבל עליו את פקודת המלכות], אמר ליה [לו] בלשון קללה: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר, אם על כבוד עצמך כך אתה עושה שאעמוד ואקיים את פקודתך ולא תבטל אותה, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!

אַפְּקוּהּ לְמִיקְטְלֵיהּ, אֲמַרָה לְהוּ אִימֵּיהּ: יַהֲבוּהּ נִיהֲלִי וְאֶינַשְּׁקֵיהּ פּוּרְתָּא. אָמְרָה לוֹ: בָּנַיי, לְכוּ וְאִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם: אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת! אַף הִיא עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וּמֵתָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״.

אפקוהו למיקטליה [הוציאו אותו להיהרג], אמרה להו אימיה [להם אימו]: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא [תנו אותו לי ואנשק אותו מעט]. אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא לבסוף עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זוֹ מִילָה שֶׁנִּיתְּנָה בַּשְּׁמִינִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמַּרְאִין הִלְכוֹת שְׁחִיטָה בְּעַצְמָן, דְּאָמַר רָבָא: כֹּל מִילֵּי לִיחְזֵי אִינִישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ, בַּר מִשְּׁחִיטָה וְדָבָר אַחֵר.

ר' יהושע בן לוי אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" זו ברית מילה שניתנה ביום השמיני, שהרי שופכים את דמם לשם ברית עם ה'. ר' שמעון בן לקיש אמר: פסוק זה נאמר באלו תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן, שמראים על עצמם איך עושים שחיטה ופעמים נפצעים בכך. שאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה [כל דבר יכול שיראה שידגים אדם בעצמו], בר [חוץ] משחיטה ודבר אחר (תשמיש), שאינו יכול להראות דוגמה בפועל איך עושים זאת.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּמִיתִין עַצְמָן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעִים סְאָה

רב נחמן בר יצחק אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, וכדברי ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ארבעים סאה