דף ע״ז עמוד א
לְכִי נָפְקָא קָאָמַר לָהּ, וְכִי מָיֵית בְּלֵילְיָא – הָוֵי גֵּט לְאַחַר מִיתָה.
״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ – מֵעַכְשָׁיו קָאָמַר לַהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי.
לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּ״אִם תֵּצֵא״ – מָר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, וְהָוֵה לֵיהּ כְּ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״, כְּ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״; מָר לָא סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְהָוֵה לֵיהּ כְּ״אִם מַתִּי״ גְּרֵידָא.
״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״ – כָּתְבוּ כּוּ׳.
אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: לֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי כָּתַב גֵּט עַל תְּנַאי – כָּשֵׁר? לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ פָּסוּל, וְשָׁאנֵי הָכָא – מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: ״אִם לֹא בָּאתִי כִּתְבוּ וּתְנוּ״; וְאָמַר: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי״; הָכִי קָאָמַר: כִּתְבוּ מֵעַכְשָׁיו, וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי. וְרַבָּנַן – לָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְאַחַר שָׁבוּעַ״ – שָׁנָה; ״לְאַחַר שָׁנָה״ – חֹדֶשׁ; ״לְאַחַר חֹדֶשׁ״ – שַׁבָּת.
״לְאַחַר שַׁבָּת״, מַאי? יָתֵיב רַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַסִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר: חַד בְּשַׁבָּא, וּתְרֵי, וּתְלָתָא – בָּתַר שַׁבְּתָא. אַרְבְּעָה, וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא – קַמֵּי שַׁבְּתָא.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״לְאַחַר הָרֶגֶל״ – שְׁלֹשִׁים יוֹם. נְפַק רַבִּי חִיָּיא דַּרְשַׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי – וְקַלְּסוּהּ; מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּים – וְלָא קַלְּסוּהּ; אַלְמָא לֵית הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.
הֲדַרַן עֲלָךְ מִי שֶׁאֲחָזוֹ
הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִילּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ; גַּגָּהּ, חֲצֵרָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ – מִכׇּל מָקוֹם.
וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי גַּבֵּי גַנָּב: ״יָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ; גַּגּוֹ, חֲצֵרוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ – מִכׇּל מָקוֹם.
וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן גֵּט – מִשּׁוּם דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מִגָּרְשָׁה; אֲבָל גַּנָּב – דְּלֵיתֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ, אֵימָא לָא;
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן גַּנָּב – מִשּׁוּם דְּקַנְסֵיהּ רַחֲמָנָא; אֲבָל גֵּט – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
חֲצֵרָהּ?! מָה שֶׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּכוֹתֵב לָהּ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ״.
וְכִי כְּתַב לַהּ הָכִי – מַאי הָוֵי? וְהָתַנְיָא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״; וְ״אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״; וְ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם!
אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּכוֹתֵב לָהּ – וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה, וְכִדְרַב כָּהֲנָא – דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: נַחֲלָה הַבָּאָה לוֹ לְאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר, אָדָם מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִרָשֶׁנָּה;
וְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא, הָאוֹמֵר:
לכי נפקא קאמר [לכשתצא השמש אמר] לה, וכי מיית בליליא [וכאשר מת בלילה] לפני שיצאה השמש הוי [יהא] זה גט לאחר מיתה ואינו כשר.
ואם אמר לה "על מנת שתצא חמה מנרתיקה" — מעכשיו קאמר [אמר] לה שיחול הגט למפרע כאשר תצא החמה, שאמר רב הונא אמר רב: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב].
לא נחלקו אלא באומר "אם תצא חמה מנרתיקה ", מר סבר לה [חכם זה "רבותינו" סבור] כשיטת ר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה [והרי זה] כאומר "מהיום אם מתי", או כאומר "מעכשיו אם מתי". ואילו מר [חכם זה, סתם משנתנו] לא סבר כשיטת ר' יוסי, והוה ליה [והרי זה] כאומר "אם מתי" גרידא [בלבד], שמשמעותו לאחר מיתה.
א שנינו במשנה, האומר "כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", אם כתבו את הגט בתוך שנים עשר חודש, אף שנתנוהו לאחר שנים עשר חודש — לדעת חכמים הגט פסול, ולדעת ר' יוסי כשר הוא.
אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' יוסי בכלל שאם כתב גט על תנאי — כשר? ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שפסול, ושאני הכא [ושונה כאן], מדהוה ליה למימר [מתוך שהיה לו לומר] "אם לא באתי בתוך שנים עשר חודש כתבו ותנו" להדגיש שגם הכתיבה תיעשה רק אם לא בא, ואמר בלשון אחרת "כתבו ותנו אם לא באתי", משמע שהכי קאמר [כך אמר], כך נתכוון לומר: כתבו מעכשיו, ותנו אם לא באתי. ורבנן [חכמים] מה הם סבורים? לא שנא הכי ולא שנא הכי [אינו שונה כך ואינו שונה כך], ואין לחלק לפי דיוקי הלשון הללו.
ב מתוך שדנים במשנה על קביעת זמנים, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אמר "לאחר שבוע (שמיטה, שבע שנים) "— "לאחר" משמעו לפחות שנה אחרי סוף אותו שבוע, אם אמר "לאחר שנה" כוונתו — חדש לאחר גמר השנה, "לאחר חדש" פירושו — שבת (שבוע ימים).
ומתוך כך שואלים: אם אמר "לאחר שבת", מאי [מה הכוונה]? מספרים: יתיב [ישב] ר' זירא קמיה [לפני] ר' אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר' אסי שישב קמיה [לפני] ר' יוחנן, וקאמר [ואמר] כך: חד בשבא, ותרי, ותלתא — [אחד יום ראשון בשבת, ושני ושלישי] — נקראים בתר שבתא [אחר השבת]. ארבעה, וחמשה ומעלי שבתא [רביעי וחמישי וערב שבת] נקראים קמי שבתא [לפני שבת].
תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: אם אדם אומר "לאחר הרגל" — משמעו שלשים יום לאחר הרגל. נפק [יצא] ר' חייא דרשה את ההלכה הזו בציבור משמיה [משמו] של רבי וקלסוה [ושיבחו אותו], דרשה משמיה דרבים, כלומר, דרשה סתם ולא אמר שהיא דעת היחיד של רבי — ולא קלסוה [שיבחו אותו], אלמא לית הילכתא כוותיה [מכאן שאין הלכה כמותו] בענין זה, ולכן לא הודו חכמים לר' חייא כשאמרה כהלכה סתם.
א משנה הזורק גט לאשתו, והיא נמצאת אז בתוך ביתה או בתוך חצרה — הרי זו מגורשת, ונחשב הדבר כאילו נתנו לה בידה. זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו שלו, אפילו הוא (הגט) עמה במטה — אינה מגורשת. זרקו ונפל הגט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שלה) — הרי זו מגורשת גם אם היא באותה שעה בביתו של בעלה.
ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] ששנינו במשנה שאם נפל הגט בביתה או בחצירה הרי אלו גירושין? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בגט "ונתן בידה" (דברים כד, א), אין לי אלא שנתן בתוך ידה ממש. אם נתן גט בתוך גגה, או חצרה וכן קרפיפה (מגרש מגודר שלה), מנין שגם כן הוא גט? — תלמוד לומר: "ונתן" — משמע: מכל מקום, בכל אופן שנתן.
ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך] גבי [אצל] גנב: נאמר בתורה "אם המצא תמצא בידו הגנבה" (שמות כב, ג), ממה שנאמר "ידו" — אין לי אלא שנמצאה ממש בידו לאחר הגניבה. אבל אם נמצאה בגגו, חצרו וקרפיפו, שהגיע חפץ לרשותו ונעל אותו מתוך כוונה לגנוב, מנין שהוא חייב? — תלמוד לומר: "המצא תמצא", מכל מקום.
ומעירים: וצריכא [וצריך] לחזור ולומר דין זה בשתי ההלכות הללו, משום דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק בגט היינו אומרים משום שבעל כרחה מגרשה [היא מתגרשת] לכן נתינה כל שהיא תועיל, אבל גנב דליתיה בעל כורחיה [שאינו בעל כורחו], שהרי מתחייב רק על מה שגונב מרצונו — אימא [אמור] שלא, ודווקא אם גנב בידו ממש מתחייב, אבל אם רק הגיע הדבר לחצירו והוא מתכוון לגונבו יהיה פטור.
ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק בגנב היינו אומרים שזה דינו של גנב משום דקנסיה רחמנא [שקנסה אותו התורה] על הגניבה ומענישים אותו גם על מה שאינו בידו ממש, אבל גט — אימא [אמור] שלא יחול הגט אלא אם כן ניתן בידיה ממש, על כן צריכא [צריך הדבר להיאמר] בשתי ההלכות.
ג עד כאן בבירור מקור הדברים בתורה, ומעתה באים לברר את הצד המשפטי שבהלכה. נאמר במשנה שאם זרק לה בתוך חצרה הריהו גט. ויש לשאול: כיצד יכולה להיות לה חצר משלה? והלא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוא זכאי להשתמש בכל רווחיהם (פירותיהם) של נכסיה, ואם כן בהיותה נשואה חצירו היא!
אמר ר' אלעזר, מדובר בכותב לה: "דין ודברים אין לי בנכסיך", שסילק עצמו מבעלות על רכושה.
ושואלים: וכי כתב לה הכי מאי הוי [וכאשר כותב לה כך מה יש בזה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שותפו בבעלות על שדה: "דין ודברים אין לי על שדה זו", וכן "אין לי עסק בה", וכן "ידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום, שאין לשונות אלה מועילות להיחשב כוויתור על זכותו בשדה!
ומתרצים: אמרי דבי [אומרים בבית מדרשו] של ר' ינאי: מדובר בכותב לה ועודה ארוסה, לפני שהיתה לו בעלות על רכושה, כי זכותו ליהנות מרכוש אשתו מתחילה רק מזמן הנישואין ואילך. וכדברי רב כהנא, שאמר רב כהנא: נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ואינה ממש ירושת אבותיו — אדם מתנה עליה מראש שלא ירשנה, ותנאי זה מועיל לבטל את זכותו. משמע שכל עוד לא הגיע הרכוש לידו יכול הוא לוותר על זכותו בו.
וכדברי רבא, שאמר רבא, האומר:
דף ע״ז עמוד ב
אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ – שׁוֹמְעִין לוֹ.
אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי כגון זו — שומעין לו.
מַאי ״כְּגוֹן זוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב – דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ: ״אֵינִי נִיזּוֹנֶית וְאֵינִי עוֹשָׂה״.
שואלים: מאי [מה פירוש] "כגון זו", כלומר, למה התייחסו דברי רבא, שהוא אומר שלא רק באותו מקרה אלא גם במקרים אחרים זה הדין? ומסבירים שהתייחס למה שאמר רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונית משלך ואיני עושה עבודה בשבילך", שכן תקנה היא שתיקנו לטובתה שתיזון ממנו תמורת מלאכתה, ויכולה היא לוותר על זכותה זו. והוסיף רבא ואמר שלגבי כל תקנה דומה שנתקנה לתועלתו של אדם יכול הוא לומר שאינו רוצה בתקנת חכמים זו, לפי שלגביו אינה מביאה תועלת.
רָבָא אָמַר: אַטּוּ יָדָהּ מִי לָא קַנְיָא לֵיהּ לְבַעַל?! אֶלָּא גִּיטָּהּ וְיָדָהּ בָּאִין כְּאֶחָד; הָכָא נָמֵי – גִּיטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִין כְּאֶחָד.
רבא אמר שיש לפתור את השאלה לגבי קניינה בחצרה באופן אחר, מהותי יותר: אטו [וכי] ידה מי לא קניא ליה [האם אינה קנויה לו] לבעל למעשה ידיה? ובכל זאת היא מתגרשת בקבלת גט לידה! אלא בעל כורחך אתה צריך לומר שגיטה וידה (כלומר, בעלותה המלאה על ידה) באין כאחד (בבת אחת), שכיון שהגט מפריד ומשחרר אותה משיעבודה לבעלה, הרי באותה שעה עצמה היא קונה את זכותה בידה. הכא נמי [כאן גם כן] בחצר, יש לומר כי גיטה וחצרה באין כאחד, שהרי זכותו של הבעל ברכושה מסתיימת בגירושיה.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: רָבָא – יָד דְּאִשָּׁה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ?! נְהִי דְּקָנֵי לַהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, יָדָהּ גּוּפַהּ מִי קַנְיָ[א] לֵיהּ?!
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: רבא שתירץ כפי שתירץ, בענין יד של אשה קא קשיא ליה [קשה לו]?! מה הקושי בכך? נהי דקני ליה [אף שקנויה לו, לבעל] הזכות למעשה ידיה של אשתו, אולם ידה גופה [עצמה] מי קני ליה [האם קנויה לו]? ולכן מתגרשת האשה בקבלת הגט לידה, ואין צורך לכלל של גיטה וידה באים כאחד, וכן לכלל של גיטה וחצירה באים כאחד.
אֲמַר לֵיהּ: רָבָא – יַד הָעֶבֶד קָא קַשְׁיָא לֵיהּ; לְמַאן דְּאָמַר: בִּשְׁטָר – עַל יְדֵי עַצְמוֹ, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא! אֶלָּא גִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד; הָכִי נָמֵי – גִּיטָּהּ וַחֲצֵירָהּ בָּאִין כְּאֶחָד.
אמר ליה [לו] רב אשי: רבא, יד העבד קא קשיא ליה [היה קשה לו]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שעבד משתחרר בשטר על ידי עצמו (הניתן לו עצמו), יש לשאול: הלא יד עבד כיד רבו דמיא [היא נחשבת], שגופו של העבד קנוי לו, וכשנותן ליד העבד — כאילו נותן לאדון, ואם כן אין השטר נחשב כמגיע לרשות העבד, אלא כאילו נשאר בידי האדון! אלא צריך לומר שגטו וידו באין כאחד, הכי נמי [כאן גם כן] בחצר של אשה, גיטה וחצירה באין כאחד.
הַהוּא שְׁכִיב מְרַע דִּכְתַב לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְלֹא הִסְפִּיק לְמִיתְּבֵיהּ לַהּ. לִמְחַר, תְּקַף לֵיהּ עָלְמָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אֱמַרוּ לֵיהּ, לַיקְנְיֵיהּ נִיהֲלַהּ לְהָהוּא דּוּכְתָּא דְּיָתֵיב בֵּיהּ גִּיטָּא, וְתֵיזִיל אִיהִי וְתֵיחוֹד וְתִפְתַּח וְתַחְזֵיק בֵּיהּ.
א מסופר: ההוא שכיב מרע [אדם אחד שנטה למות] דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא [שכתב גט לאשתו בין השמשות של ערב שבת] ולא הספיק למיתביה [לתת אותו] לה, למחר תקף ליה עלמא [לו העולם], כלומר, התגברה עליו מחלתו ולא יכול היה ללכת ולתת לה את הגט. אתו לקמיה [באו לפני] רבא לשאול מה לעשות. אמר להו [להם]: זילו [לכו] אמרו ליה [לו] ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא [שיקנה לה לאשתו אותו המקום שנמצא בו הגט], ותיזל איהי ותיחוד [ותלך היא ותאחוז, תסגור את הפתח] ותפתח אותו ועל ידי כך תחזיק (תעשה מעשה של חזקה) ביה [בו] במקום, ותקנה אותו ואת הגט שבו.
דִּתְנַן: נָעַל, גָּדַר, פָּרַץ כׇּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שנעל או גדר, או פרץ כל שהוא — הרי זו חזקה שעל ידה קונים קרקע.
אֲמַר לֵיהּ רַב עִילִישׁ לְרָבָא: מָה שֶׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ! אִיכְּסִיף.
אמר ליה [לו] רב עיליש לרבא: מה יועיל הדבר שקנתה לה את המקום? הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה! איכסיף [התבייש רבא] על שפסק שלא כדין.
לְסוֹף אִיגַּלַּי מִילְּתָא דַּאֲרוּסָה הֲוַאי. אָמַר רָבָא: אִם אָמְרוּ בִּנְשׂוּאָה, יֹאמְרוּ בַּאֲרוּסָה?! הֲדַר אָמַר רָבָא: לָא שְׁנָא אֲרוּסָה וְלָא שְׁנָא נְשׂוּאָה – גִּיטָּהּ וַחֲצֵירָהּ בָּאִין כְּאֶחָד.
לסוף איגלי מילתא [התגלה הדבר] שארוסה הואי [היתה] אותה אשה, אמר רבא: יפה פסקתי מתחילה, שכן אם אמרו בנשואה שכל מה שקנתה קנה בעלה, יאמרו כמו כן אף בארוסה? שהרי בארוסה ודאי אין ידה כיד בעלה. הדר [חזר] ואמר רבא: לא שנא [אינו שונה] בארוסה ולא שנא [ואינו שונה] בנשואה, גיטה וחצירה באין כאחד.
וְהָא אַמְרַהּ רָבָא מֵעִיקָּרָא! כִּי אַמְרַהּ רָבָא – אַהַאי מַעֲשֶׂה אַמְרַהּ.
ומקשים: והא [והרי] כבר אמרה רבא להלכה זו מעיקרא [מתחילה]! ומשיבים: כי [כאשר] אמרה רבא להלכה זו — אהאי [על זה] מעשה זה אמרה.
וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ. רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: אֲפִילּוּ הִיא בִּטְבֶרְיָא וַחֲצֵרָהּ בְּצִיפּוֹרִי; הִיא בְּצִיפּוֹרִי וַחֲצֵרָהּ בִּטְבֶרְיָא – מְגוֹרֶשֶׁת.
ב שנינו במשנה שיכול לתת לה גט והיא בתוך ביתה. אמר עולא: והוא (ובלבד) שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה שאז קונים לה ביתה וחצירה. ר' אושעיא אמר: אפילו היא נמצאת בטבריא (טבריה) וחצרה היתה בציפורי, או שהיא בציפורי וחצרה בטבריא — מגורשת.
וְהָא ״הִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּבְתוֹךְ חֲצֵרָהּ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: ״וְהִיא כְּמִי שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתָהּ״; ״וְהִיא כְּמִי שֶׁבְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ״ – דְּכֵיוָן דְּחָצֵר מִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ הִיא, מִתְגָּרֶשֶׁת.
ומקשים: והא [והרי] "היא בתוך ביתה ובתוך חצרה" קתני [שנה]! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר: "והיא נחשבת כמי שבתוך ביתה", "והיא כמי שבתוך חצרה", שכיון שחצר זו משתמרת לדעתה היא, הרי זה כאילו היתה שם, ומתגרשת.
לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִתְרַבַּאי; וּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִתְרַבַּאי?
ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, עולא, סבור]: חצר משום ידה אתרבאי [התרבתה] במדרש המקראות, ומשום כך דינה כדין יד, וכשם שידה סמוכה לה — אף חצירה צריכה להיות סמוכה לה כדי שתקנה לה. ומר סבר [וחכם זה, ר' אושעיא, סבור]: חצר משום שליחות אתרבאי [נתרבתה] ודינה כדין שליח, ולכן קונה לה חצירה גם בריחוק מקום?
לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא – חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרְבַּאי; מָר סָבַר: כְּיָדָהּ – מָה יָדָהּ בִּסְמוּכָה, אַף חֲצֵרָהּ בִּסְמוּכָה.
ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] — חצר משום ידה איתרבאי [נתרבתה], ונחלקו בדרך הלימוד מידה, מר סבר [חכם זה, עולא סבור]: דינה לגמרי כידה, מה ידה הכתובה בתורה, מדובר בסמוכה לה — אף חצרה הנלמדת ממנה, מדובר בסמוכה לה.
וְאִידַּךְ – אִי, מָה יָדָהּ בִּדְבוּקָה, אַף חֲצֵרָהּ בִּדְבוּקָה?! אֶלָּא כְּיָדָהּ – מָה יָדָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ, אַף חֲצֵרָהּ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ; לְאַפּוֹקֵי חֲצֵרָהּ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ.
ואידך [והאחר] ר' אושעיא סבור: אי [אם] לומד אתה באופן זה, יהא עליך לומר: מה ידה בדבוקה לה, אף חצרה בדבוקה, ובוודאי אין אתה יכול לומר שחצירה תהא דבוקה בה כדי שתקנה לה! אלא כך יש ללמוד: חצירה דינה כידה, מה ידה משתמרת לדעתה — אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי [להוציא, למעט] אופן של חצרה המשתמרת שלא לדעתה, שאין לה שליטה עליה, שבמקרה זה אינה קונה מה שנמצא בחצר, לפי שאינה דומה לידה.
הָהוּא גַּבְרָא דִּזְרַק לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ. הֲוָה קָיְימָא בְּחָצֵר. אֲזַל גִּיטָּא, נְפַל בְּפִיסְלָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: חָזֵינַן, אִי הָוְיָא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּלַג לֵיהּ רְשׁוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ; וְאִי לָא – חֲדָא רְשׁוּתָא הִיא.
ג מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שזרק לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו], הוה קיימא [היתה האשה עומדת] בחצר, אזל גיטא [הלך הגט] תוך הזריקה, ונפל בפיסלא [על חתיכת עץ]. אמר רב יוסף: חזינן [רואים אנו], אי הויא [אם היתה] חתיכת העץ הזו בעלת שטח של ארבע אמות על ארבע אמות — פלג ליה רשותא לנפשיה [חלקה לה רשות לעצמה] ואינה בכלל החצר שהאשה נמצאת בה, ולכן אינה מתגרשת בו, ואי [ואם] לא — חדא רשותא [רשות אחת] היא חלק מן החצר, ומתגרשת בו.
בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחָצֵר דִּידַהּ, כִּי הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי הָוֵי? אֶלָּא בְּחָצֵר דִּידֵיהּ, כִּי לָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי הָוֵי?
ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] כאן? אילימא [אם תאמר] שמדובר בחצר דידה [שלה], כי הוי [כאשר יהיה] המקום בן ארבע אמות מאי הוי [מה יהיה בכך]? הלא גם חלק זה שלה הוא ולמה לא תתגרש בו! אלא תאמר שמדובר בחצר דידיה [שלו], כי לא הוי [גם כאשר איננו] בן ארבע אמות מאי הוי [מה יהיה בכך]? הלא הכל אינו שלה ומדוע מתגרשת בו!
לָא צְרִיכָא, דְּאוֹשְׁלַהּ מָקוֹם; דְּחַד מָקוֹם מוֹשְׁלִי אִינָשֵׁי, תְּרֵי מְקוֹמוֹת לָא מוֹשְׁלִי אִינָשֵׁי.
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאושלה [שהשאיל לה] מקום את החצר כדי שתקנה בו את הגט, דחד מקום מושלי אינשי [שמקום אחד משאילים אנשים], ואילו תרי [שני] מקומות לא מושלי אינשי [משאילים אנשים], ואם המקום בו נפל הגט נחשב רשות לעצמה, איננו בכלל החצר שהשאיל לה.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֹא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, אֲבָל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה – אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת.
ומעירים: ולא אמרן [אמרנו ] דין זה אלא באופן שהמקום שנפל בו הגט לא גבוה עשרה טפחים מן החצר, אבל אם המקום שנפל בו הגט גבוה עשרה טפחים — אף על גב דלא הוי [אף על פי שאינו] בן ארבע אמות הריהו חלוק כרשות לעצמה.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ
ולא אמרן [אמרנו] אלא באופן דלית ליה [שאין לו] למקום שנפל בו הגט
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
