דף יומי כתובות ל״ב

וְקַיְימָא לַן דְּאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אָמַר עוּלָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲחוֹתוֹ נַעֲרָה, כָּאן בַּאֲחוֹתוֹ בּוֹגֶרֶת.

וקיימא לן [ומוחזק לנו, יודעים אנו] שאינו לוקה ומשלם, ואם לוקה על אונס אחותו, מדוע אם כן משלם גם קנס על כך? אמר עולא: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנה שלנו מדובר שבא על אחותו נערה שמשלם עליה קנס ולכן אינו לוקה, ואילו כאן במסכת מכות מדובר במקרה שבא על אחותו בוגרת שאינו משלם קנס, ולכן לוקה.

אֲחוֹתוֹ בּוֹגֶרֶת נָמֵי, הָא אִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם! בְּשׁוֹטָה. וְהָא אִיכָּא צַעֲרָא! בִּמְפוּתָּה.

ושואלים: וכשבא באונס על אחותו הבוגרת נמי [גם כן] אף שאינו משלם קנס הא איכא [הרי יש] תשלומי בושת ופגם שהם חיובי ממון ולא קנס, ואף שם צריך לשלם ולא ללקות! ומשיבים: מדובר שם בשוטה שאין לה בושת, ואף אין משלם פגם, מפני שעצם היותה שוטה הוא פגם גדול כל כך שאין אחריו פגם נוסף. ומקשים: והא איכא צערא [והרי יש תשלום צער] שמשלם אפילו לשוטה על שהכאיב לה בביאת אונס! ומשיבים: מדובר שם במפותה, שאינה מקבלת עבור צער, שהרי מרצונה נבעלה.

הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא אֲחוֹתוֹ נַעֲרָה, בִּיתוֹמָה וּמְפוּתָּה.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת, שהגעת לכך] להסבר זה שמדובר במפותה, אפילו תימא [תאמר] שמדובר שם באחותו הנערה, ובכל זאת אינו משלם קנס, כי מדובר ביתומה שכל התשלומים שחייב לה מגיעים לה ולא לאביה, וכן במפותה, שכיון שהיתה מפותה, שעשתה מדעתה, אין כאן חיוב תשלומים כלל, ולכן יש עליו חיוב מלקות.

אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא: כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי. מְנָא לֵיהּ לְעוּלָּא הָא? גָּמַר מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ: מָה חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי.

ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא כי כל היכא דאיכא [מקום שיש] חיוב גם של ממון וגם של מלקות — ממונא [ממון] הוא שמשלם אבל מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], ולכן הבא על אחותו נערה, משלם קנס ואינו לוקה. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לעולא הא [דבר זה]? ומשיבים: גמר [למד] מדין החובל בחבירו; מה חובל בחבירו דאיכא [שיש] גם עונש ממון עבור החבלה, וגם מלקות שעבר על לאו מן התורה ("פן יוסיף להכותו". דברים כה, ג), וההלכה היא כי ממונא [ממון] הוא משלם, אבל מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], ומכאן נלמד הכלל: אף כל היכא דאיכא [מקום שיש] חיוב ממון ומלקות — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].

מָה לְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ — שֶׁכֵּן חַיָּיב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא — שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבֵית דִּין.

ומקשים: מה לחובל בחבירו שאי אפשר ללמוד ממנו הלכה כללית שמשלם ממון — לפי שחיוב הממון שבחובל הוא חיוב חמור, שכן חייב בחמשה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת) ואין ללמוד מכאן למקרים אחרים שיהא חייב לשלם ממון. ומצד שני: ואי ממונא לקולא [ואם תאמר שעונש ממון הוא עונש קל] יותר ממלקות, ושמא נלמד מחובל שתמיד נותנים את העונש הקל ממון ולא מלקות — אין ללמוד מחובל בחבירו הלכה כללית להקל שישלם בכל מקום ממון, משום שעבירה זו של החובל בחבירו יש בה צד קל, שכן איסור חבלה אינו איסור בכל מקרה, שהרי הותר מכללו בבית דין, שהרי מלקים וחובלים בבית דין את החייבים מלקות, ואין ללמוד מכאן לאיסורים אחרים שאין להם צד היתר.

אֶלָּא גָּמַר מֵעֵדִים זוֹמְמִין: מָה עֵדִים זוֹמְמִין דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי.

אלא חוזרים מלימוד זה ואומרים כי גמר [למד] מעדים זוממין; מה עדים זוממין דאיכא [שיש] גם חיוב ממון אם זממו לחייבו ממון בעדותם, וגם מלקות (שעברו על מצות לא תעשה של "לא תענה ברעך עד שקר". שמות כ, יג), ואנו יודעים כי דינם של עדים זוממים שרצו לחייב ממון הוא — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], ומכאן נלמד אף כל היכא [מקום] דאיכא [שיש] חיוב ממון ומלקות יחד — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].

מָה לְעֵדִים זוֹמְמִין — שֶׁכֵּן אֵינָן צְרִיכִים הַתְרָאָה. וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא הוּא — שֶׁכֵּן לֹא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה!

ודוחים: מה לעדים זוממין שהתורה החמירה בדינם, שכן אינן צריכים התראה, כי כרגיל אין האדם נענש אלא אם כן התרו בו תחילה שלא יעבור, וכיון שהחמירה בהם התורה בפרט זה, החמירה גם שיחוייבו לשלם ממון החמור ולא יפטרו במלקות בלבד. ומצד שני, אי ממונא לקולא [אם תאמר שנתינת ממון בדרך כלל להקל] הוא יותר ממלקות, שהרי אפשר לומר שיש באיסורם של העדים הזוממים צד קל, שכן לא עשו מעשה בגופם אלא רק בדיבור בלבד, ושמא מקילים בהם מטעם זה שישלמו רק ממון הקל, אבל במקרים אחרים שנעשה בהם מעשה, יש להחמיר ולחייב מלקות!

אֶלָּא גָּמַר מִתַּרְוַיְיהוּ: מָה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן — שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד חָמוּר, וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא הוּא — שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד הַקַּל.

אלא יש לומר כי גמר מתרוייהו [למד משניהם יחד], ובדרך זו: מה הצד השוה שבהן, בחובל בחבירו ועדים זוממים, דאיכא [שיש] באותה עבירה חיוב ממון ומלקות, ובשניהם ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], אף כל היכא דאיכא [מקום שיש] חיוב ממון ומלקות, ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה]. ודוחים: מה להצד השוה שבהן — שכן יש בהן צד חמור שאינו קיים בכל העבירות, שכן החובל חייב בחמישה מיני תשלומים, ועדים זוממים אין בהם התראה, ואי ממונא לקולא [ואם צד ממון להקל] הוא, אפשר לחלק ביניהם לשאר איסורי תורה — שכן יש בהן צד הקל בעונשם, שהחובל — הותר מכללו, ועדים זוממים — לא עשו מעשה, ולפיכך נידונים בעונש קל, ואין ללמוד מהם הלכה כללית.

אֶלָּא עוּלָּא ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ גָּמַר. כְּתִיב הָכָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״. מָה הָתָם — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹנָא וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי.

אלא יש לומר כי עולא בגזירה שווה של "תחת" "תחת" גמר [למד]; כתיב הכא [נאמר כאן] בענין אונס: "תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין חבלה: "עין תחת עין" (שמות כא, כד), מה התם [שם] בענין חבלה ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], אף כל היכא דאיכא ממונא [מקום שיש חיוב ממון] ומלקות — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִילּוּ תֵּימָא אֲחוֹתוֹ נַעֲרָה: כָּאן שֶׁהִתְרוּ בּוֹ, כָּאן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ.

א ר' יוחנן אמר הסבר אחר לסתירה בין המשנה שלנו המחייבת קנס באחותו, והמשנה במסכת מכות שנאמר בה שלוקים על כך ובשל כך אינו חייב בקנס: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בשני המקומות בבא על אחותו נערה, אלא כאן במשנה במסכת מכות מדובר שהתרו בו ולכן חייב מלקות, ומתוך שלוקה — אינו משלם קנס. ואילו כאן, במשנתנו, מדובר באופן שלא התרו בו, וכיון שאין מלקות ללא התראה מוקדמת — הריהו משלם ממון.

אַלְמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת וְאַתְרוֹ בֵּיהּ — מִילְקָא לָקֵי, מָמוֹנָא לָא מְשַׁלֵּם. מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן הָא? אָמַר קְרָא: ״כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ״, מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ״.

ומכאן מסיקים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] ר' יוחנן כי כל היכא דאיכא [מקום שיש] באותה עבירה גם עונש ממון וגם עונש מלקות ואתרו ביה [והתרו בו] — מילקא לקי [ללקות, לוקה], ממונא [ממון] לא משלם. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' יוחנן הא [דבר זה]? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב] בדין מי שנתחייב מלקות בבית דין: "כדי רשעתו" (דברים כה, ב), ומכאן אנחנו למדים: משום רשעה אחת אתה מחייבו, כלומר, אתה מעניש אדם בעונש אחד ואי [ואין] אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וסמיך ליה [וסמוך לו] לפסוק זה נאמר "ארבעים יכנו" (דברים כה, ג), ומכאן למדים שאם מתחייב אדם בשני עונשים, מלקות וממון, הרי מענישים אותו רק באחד מהם — שלוקה ואינו משלם ממון.

וַהֲרֵי חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ, דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי! וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, אֲבָל אַתְרוֹ בֵּיהּ — מִילְקָא לָקֵי, מָמוֹנָא לָא מְשַׁלֵּם, וְהָאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִכָּהוּ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — לוֹקֶה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ, וְטַעְמָא — דְּלֵית בֵּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, הָא אִית בֵּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי!

ומקשים: והרי חובל בחבירו דאיכא [שיש] גם ממון וגם מלקות, ממון בשל החבלה ומלקות בשל האיסור להכות את חבירו ("פן יוסיף להכותו". דברים כה, ג) ובכל זאת ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה]! וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלה] שמשלם ואינו לוקה, הרי זה דווקא היכא [היכן] שלא אתרו ביה [התרו בו], אבל אם אתרו ביה [התרו בו] לפני שהיכה את חבירו — מילקא לקי [ללקות, לוקה], ממונא [ממון] לא משלם — והאמר [והרי אמר] ר' אמי אמר ר' יוחנן: אם הכהו את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כלומר, שאין התשלום עליה מגיע לשווה פרוטה — לוקה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שלא אתרו ביה [התרו בו] אמאי [מדוע] לוקה? שהרי אין לוקים בלי התראה מוקדמת. אלא פשיטא דאתרו ביה [פשוט שמדובר שהתרו בו], וטעמא [והטעם, דווקא], שלוקה — משום דלית [שאין] בה בתשלום עבירה זו שוה פרוטה, שזה סכום הממון הקטן ביותר שאין חיוב תשלומים על סכום זה, הא אית [הרי אם יש] בה שוה פרוטה — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה] למרות שהתרו בו!

כִּדְאָמַר רַבִּי אִילְעָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה עֵדִים זוֹמְמִין לְתַשְׁלוּמִין, הָכָא נָמֵי: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ לְתַשְׁלוּמִין. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַבִּי אִילְעָא — אַהָא: מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין — לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְּבִיאָן לִידֵי מַכּוֹת מְבִיאָן לִידֵי תַּשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה.

ומשיבים: אפשר לומר כפי שאמר ר' אילעא בענין עדים זוממים: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, שיש ריבוי לשון מיוחד בתורה שעדים זוממים שרצו לחייב אדם בממון משלמים ואינם לוקים — הכא נמי [כאן גם כן] בחבלה, בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של ר' אילעא? ומשיבים, אהא [על זה], ששנינו: באו עדים ואמרו "מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז", ונמצאו העדים זוממין — הרי הם לוקין ומשלמין, שלא השם (הגורם, הסיבה) המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, שהרי העדים לוקים משום שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר", ומשלמים משום "ועשיתם לו כאשר זמם", אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל המשלם אינו לוקה.

וְנֵימָא: כׇּל הַלּוֹקֶה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם! אָמַר רַבִּי אִילְעָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה עֵדִים זוֹמְמִין לְתַשְׁלוּמִין. הֵיכָן רִיבְּתָה תּוֹרָה? מִכְּדֵי כְּתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״, ״יָד בְּיָד״ לְמָה לִי? דָּבָר הַנִּיתָּן מִיָּד לְיָד, וּמַאי נִיהוּ — מָמוֹן.

ושאלו שם: ונימא [ונאמר] להיפך: כל הלוקה אינו משלם! אמר ר' אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דווקא. ושואלים: היכן ריבתה תורה? ומסבירים: מכדי כתיב [הרי נאמר] בפרשת עדים זוממים: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט), ואם כן, מה שנאמר הלאה (דברים יט, כא) בפירוט העונש "יד ביד" למה לי? — הרי זה בא לרמוז: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו [ומהו זה] — ממון. ומכאן אנו למדים שהחיוב הראשון שחל על עדים זוממים הוא חיוב ממון, ולא חיוב המלקות.

חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ נָמֵי, מִכְּדֵי כְּתִיב: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ״, ״כֵּן יִנָּתֵן בּוֹ״, לְמָה לִי? דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְתִינָה, וּמַאי נִיהוּ — מָמוֹן.

אם כן אפשר לומר כי חובל בחבירו נמי [גם כן], מכדי כתיב [הלא נאמר]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט), אם כן, "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ) למה לי? — הרי זה בא ללמדנו: דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו [ומהו זה] — ממון.

וְרַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּעוּלָּא? אִם כֵּן, בִּטַּלְתָּ ״עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ... לֹא תְגַלֶּה״.

ושואלים: ור' יוחנן: מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כעולא הלומד מגזירה שווה שבכל מקום שיש חיוב ממון ומלקות — משלם ממון ואינו לוקה? ומשיבים: אם כן אתה אומר, בטלת את איסור לא תעשה שיש בו חיוב מלקות של "ערות אחותך... לא תגלה" (ויקרא יח, ט), שהרי לשיטה זו יוצא הוא בתשלום קנס, ונפטר מן המלקות.