דף יומי כתובות נ״ה

לְשֶׁבַח; לִשְׁבוּעָה; וְלִשְׁבִיעִית;

לענין השבח, שאם במות הבעל לא היה כדי תשלום כל הכתובה, אף על פי שאחר כך השביחו היתומים את הנכסים — אין האלמנה גובה מן השבח לא את עיקר ולא את תוספת הכתובה; וכן לשבועה, שאם הוזקקה להישבע כדי שתוכל ליטול כתובתה — תוספת הכתובה הריהי בכלל שבועה זו; ולשביעית, שאין שטר הכתובה נשמט בשביעית כשאר חובות, וכן לא התוספת;

וּלְכוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְבָנָיו; לִגְבּוֹת מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַזִּיבּוּרִית; וְכׇל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ; וְלִכְתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.

ולכותב כל נכסיו לבניו והניח לאשתו קרקע כלשהי לכתובתה, שנוטלת רק מאותה קרקע, בין עיקר ובין תוספת כתובה; וכן דין התוספת כעיקר כתובה לגבות שתיהן מן הקרקע דווקא ומן הזיבורית דווקא, ומאבדת האלמנה את הכתובה ואת התוספת כל זמן שהיא שהיא אינה גרה בבית בעלה לאחר מותו אלא בבית אביה יותר מעשרים וחמש שנים לאחר מות בעלה; וכן לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שיורשים את כתובת אימם כשמת הבעל בנוסף לירושה שיורשים עם שאר האחים, וכן הוא גם לענין התוספת.

אִיתְּמַר. כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, פּוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי: לָא טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדִי, ״יִרְתוּן״ תְּנַן.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא כתובת בנין דכרין. חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], שאם מכר הבעל נכסים, אין הבנים יכולים לגבות ירושת כתובתה מנכסים אלה. ומדוע — "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו], שבנוסח זה נאמר, שבנים זכרים "ירתון כתובת אמהון", וכיון שדינם כירושה, אין ירושה אלא מנכסים הנמצאים ברשות האב במותו, ולא מנכסים שמכר.

בְּנֵי מָתָא מַחְסֵיָא אָמְרִי: טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדִי, ״יִסְּבוּן״ תְּנַן. וְהִלְכְתָא: לָא טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדִי, ״יִרְתוּן״ תְּנַן.

ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: טרפא ממשעבדי [טורפת מנכסים משועבדים], כלומר, בניה גובים כתובת אימם גם מנכסים שמכר האב, כי "יסבון" תנן ["יקחו" שנינו], ("יסבון כתובת אמהון"), שבשטר הכתובה הקנה לבני האשה את כתובתה כמכר, ונמצא ששטרם קודם לשאר הלקוחות וטורפים מהם. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], כי "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו].

מִטַּלְטְלִי וְאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ — בְּלָא שְׁבוּעָה,

מחלוקת נוספת נאמרה בין חכמי פומבדיתא לבני מתא מחסיא, אם ייחד לשם תשלום כתובתה מטלטלי [מטלטלים] ואיתנהו בעינייהו [והם מצויים בעינם, כמות שהם] — ודאי נוטלת האשה מהם בלא שבועה, שאינה צריכה להישבע ליתומים שלא השאיר לה בעלה כסף אחר לתשלום הכתובה, שכן מסתבר שמטלטלים אלה שייחד לה הם מה שהניח לצורך זה,

לֵיתַנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ — פּוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי: בְּלֹא שְׁבוּעָה. בְּנֵי מָתָא מַחְסֵיָא אָמְרִי: בִּשְׁבוּעָה. וְהִלְכְתָא: בְּלֹא שְׁבוּעָה.

ואם ליתנהו בעינייהו [אינם בעינם], כגון שאבדו — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: נוטלת כתובתה מנכסים אחרים (שהרי כל נכסיו של הבעל משועבדים לכתובה) בלא שבועה. ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: אינה נוטלת מנכסים אחרים אלא בשבועה. והלכתא [והלכה היא]: נוטלת מנכסים אחרים אף בלא שבועה.

יַיחֵד לַהּ אַרְעָא בְּאַרְבְּעָה מִצְרָנֶהָא — בְּלָא שְׁבוּעָה. בְּחַד מִצְרָא — פּוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי: בְּלָא שְׁבוּעָה. בְּנֵי מָתָא מַחְסֵיָא אָמְרִי: בִּשְׁבוּעָה. וְהִלְכְתָא: בְּלָא שְׁבוּעָה.

עוד נחלקו: אם ייחד לה ארעא [קרקע] שתיגבה ממנה כתובתה וסימן אותה בארבעה מצרנהא [מצריה, גבולותיה] — הרי היא נוטלת אותה בלא שבועה. אם ייחד אותה רק בחד מצרא [בגבול אחד], שאין זה סימון מובהק לגמרי — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: נוטלת אותה קרקע בלא שבועה. ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: אינה נוטלתה אלא בשבועה. והלכתא [והלכה היא]: נוטלת אותה אף בלא שבועה.

אָמַר לְעֵדִים ״כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וְהַבוּ לֵיהּ״, קְנוֹ מִינֵּיהּ — לָא צְרִיךְ אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ. לָא קְנוֹ מִינֵּיהּ — פּוּמְבְּדִיתָא אָמְרִי: לָא צְרִיךְ אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ, בְּנֵי מָתָא מַחְסֵיָא אָמְרִי: צְרִיךְ אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ. וְהִלְכְתָא: צְרִיךְ אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ.

וכיוצא בזה נחלקו: אם אמר לעדים "כתבו וחתמו שטר מתנה והבו ליה [ותנו לו] ", לאדם מסויים — אם קנו מיניה [ממנו], כלומר, עשו מעשה קנין באותה שעה — לא צריך אימלוכי ביה [להימלך בו], בנותן המתנה, בשנית, ונותנים למקבל, שלאחר קנין אי אפשר כבר לחזור. ואם לא קנו מיניה [ממנו] — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: לא צריך אימלוכי ביה [להימלך בו] עוד, ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אמרו]: צריך אימלוכי ביה [להימלך בו]. והלכתא [והלכה היא]: צריך אימלוכי ביה [להימלך בו] שנית.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְכוּ׳. אִיתְּמַר. רַב וְרַבִּי נָתָן, חַד אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְחַד אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

ב שנינו במשנה כי ר' אלעזר בן עזריה אומר שהמקבלת כתובתה מן הנישואין גובה את הכל עם התוספת, ומן האירוסין גובה רק את עיקר כתובה בלא תוספת. איתמר [נאמר] שרב ור' נתן נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הלכה כר' אלעזר בן עזריה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי נָתָן הוּא דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי נָתָן דְּאָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא. דְּאָמַר רַבִּי נָתָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן,

ומוסיפים: תסתיים [תוגדר] שר' נתן הוא שאמר כי הלכה כר' אלעזר בן עזריה. ומדוע — דשמעינן ליה [ששמענו אותו] את ר' נתן דאזיל בתר אומדנא [שהוא הולך אחר אומד, השערה], שגם במקום שלא פירש אדם דברים בצורה ברורה, הולכים אנחנו על פי מה שאנו מעריכים שהיתה כוונתו, ופוסקים הלכה לפי זה. והיכן שמענו אותו — שאמר ר' נתן: הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן. שמי שהיה חולה מסוכן, ואמר "כתבו גט לאשתי", אנחנו מניחים שהתכוון לומר "כתבו ותנו לה", שרצה לפוטרה בגט כדי שלא תזדקק לייבום, ואף שלא פירש את הדברים, אומדים אנו שבמצבו המסויים אכן התכוון לכך, והולכים אחר כוונתו.

וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי.

וכן הלכה כמותו בתרומת מעשר של דמאי שהפריש אדם כתקנת חכמים מפירות שקנה מעם הארץ, שיש חשש שלא הפריש מעשרות, ותרומת מעשר זו התערבה בתוך יתר הפירות. שאם ידונו בה כדין תרומה ממש לא תהא תקנה לתערובת אלא למוכרה בזול לכהנים, שרק הם רשאים לאכול ממנה. שלדעת ר' שמעון שזורי יכול לשאול את מוכר הפירות, אף על פי שהוא עם הארץ, אם הפריש מעשרותיו כראוי, ואם אמר שהפריש — רשאי לסמוך עליו. שלא גזרו חכמים שאין סומכים על עם הארץ במקום שיש בו הפסד כגון זה.

וְרַב לָא אָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא? וְהָא אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן, בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ.

ושואלים: וכי רב לא אזיל [הולך] בתר אומדנא [אחר אומדן]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו בשאלה של מתנת שכיב מרע (גוסס), שהיה כתוב בה גם שעשו על כך קנין. בבי [בבית] רב משמיה [משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: ארכביה אתרי רכשי [הרכיב אותו על שני סוסים], כלומר, עשה במתנה זו שני סוגים של חיזוק. ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון [אין אני יודע מה לדון] בה, בצוואה כזו.

בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי, אַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁי: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע.

ומסבירים: בבי [בבית] רב משמיה [משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: ארכביה אתרי רכשי [הרכיב אותו על שני סוסים], ולאיזה ענין: הרי היא לצד מסויים כמתנת בריא, כיון שעשה קנין כבריא, והרי היא כמתנת שכיב מרע, שכן נתן אותה סמוך למיתתו.

הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, דְּאִם עָמַד — אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאִם אָמַר ״הַלְוָאָתִי לִפְלוֹנִי״ — הַלְוָאָתוֹ לִפְלוֹנִי.

ושניהם לחיזוק; הרי היא כמתנת בריא, שאם עמד והבריא — אינו יכול לחזור בו, ככל מתנה שנותן בריא, שהרי עשה על כך קנין. והרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם אמר "הלואתי שהלויתי לפלוני, הריהי נתונה לפלוני במתנה "— הרי הלואתו לפלוני. אף שכרגיל אין הלוואה עוברת מאדם אחד לחבירו בלא מעשה של העברת השטרות, ואולם כיון שהיא מתנת שכיב מרע — מועילה גם מתנה זו.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ, שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.

ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון [אינני יודע מה אדון] בה, בצוואה כזו. ומהו החשש — שמא לא גמר להקנותו, למתנה זו, אלא בשטר שכתב לו, שהרי עשה בו קנין, וכיון שנתכוון להקנאה בשטר לאחר מותו, הרי אין שטר לאחר מיתה.