דף יומי כתובות פ״ג

הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ״ — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ. אִם כֵּן, לָמָּה כָּתַב לָהּ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ״? שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה — קַיָּים.

הכותב לאשתו תנאי מיוחד: "דין ודברים אין לי בנכסיך", שמתנה אתה שהוא מוותר על זכותו בנכסיה — בכל זאת הרי זה אוכל פירות הנכסים בחייה, ואם מתה — יורשה. אם כן, כיון שבכל זאת יש בידו את כל הזכות הזו למה, מה המשמעות, במה שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך"? — המשמעות המעשית של תנאי זה היא, שאם מכרה או נתנה מנכסיה לאחר — מה שעשתה קיים ואינו יכול להוציא.

כָּתַב לָהּ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵירוֹתֵיהֶן״ — הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְאִם מֵתָה — יוֹרְשָׁהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אוֹכֵל פֵּירֵי פֵירוֹת. עַד שֶׁיִּכְתּוֹב לַהּ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵירוֹתֵיהֶן וּבְפֵירֵי פֵירוֹתֵיהֶן עַד עוֹלָם״.

ואם כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן" — הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה — יורשה, שהרי לא סילק את עצמו מן הירושה. ר' יהודה אומר: לעולם, אף על פי שויתר על זכותו בפירות עצמם, מכל מקום נעשים הפירות עצמם כנכסי מלוג שלה ולכן הריהו אוכל פירי פירות. ואינו מסולק לגמרי מאכילת פירות עד שיכתוב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם", כלומר, פירי פירי פירות וכן הלאה.

כָּתַב לַהּ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵירוֹתֵיהֶן וּבְפֵירֵי פֵירוֹתֵיהֶן בְּחַיַּיִךְ וּבְמוֹתֵךְ״ — אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְאִם מֵתָה — אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵתָה — יִירָשֶׁנָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה — תְּנָאוֹ בָּטֵל.

כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך" — אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מתה — יירשנה, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה, שלדעתו מדין תורה הבעל יורש את אשתו, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה לבטלו — תנאו בטל.

גְּמָ׳ תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ״.

ב גמרא תני [שנה] ר' חייא: "האומר לאשתו", ולא שנה "הכותב", שאף באמירה בלבד בלא כתיבת שטר מועיל תנאי זה.

וְכִי כְּתַב לַהּ הָכִי, מַאי הָוֵי? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״, ״וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״, ״וְיָדַי מְסוּלָּקֹת הֵימֶנָּה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם!

על עיקר ההלכה שואלים: וכי כתב [וכאשר הוא כותב] או אומר לה הכי [כך], מאי הוי [מה יהיה]? כלומר, כיצד תועיל כתיבה או אמירה זו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שהוא שותף בנכסיו, בין באמירה בעל פה ובין בהודעה בכתב "דין ודברים אין לי על שדה זו", או "ואין לי עסק בה", או "וידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום, שאין תוקף לויתור בנוסח זה שאיננו נוסח של מתנה!

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּכוֹתֵב לָהּ וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה, כִּדְרַב כָּהֲנָא. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: נַחֲלָה הַבָּאָה לְאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר — אָדָם מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, וְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הָאוֹמֵר ״אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ״ — שׁוֹמְעִין לוֹ.

אמרי דבי [אמרו החכמים בבית מדרשו] של ר' ינאי: במשנתנו מדובר בכותב לה ועודה ארוסה, שכאשר כותב נוסח זה, עדיין אין הנכס ברשותו ולכן יכול הוא לסלק עצמו, וכדברי רב כהנא, שאמר רב כהנא: נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, שאינה ירושה ישירה, אלא מכוח אשתו, או על ידי מתנה — אדם מתנה עליה שלא יירשנה. שבכגון זה תנאו קיים, למרות שאיננו יכול לוותר על נחלה שכבר הגיעה לו! וכדברי רבא, שאמר רבא: האומר "אי אפשי (אין רצוני) בתקנת חכמים כגון זו" — שומעין לו.

מַאי ״כְּגוֹן זוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״.

ושואלים: מאי [מה הוא] "כגון זו"? ומסבירים: כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת משלך ואיני עושה מלאכה עבורך",

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ נְשׂוּאָה נָמֵי?

שכיון שתקנה זו נעשתה לטובת האשה, יכולה היא לומר שהיא מוותרת עליו. ושואלים: אי הכי [אם כך] אם מקבלים את שיטת רבא שאדם יכול לוותר על זכות שיש לו מכוח תקנת חכמים שנעשתה לטובתו, אפילו בכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך" בזמן שכבר נשואה נמי [גם כן] יש תוקף לתנאי שעושה, וכדין האשה שאומרת "איני ניזונת". ומדוע הוצרך ר' ינאי להסביר את משנתנו בארוסה דווקא?

אָמַר אַבָּיֵי: נְשׂוּאָה — יָדוֹ כְּיָדָהּ. רָבָא אָמַר: יָדוֹ עֲדִיפָא מִיָּדָהּ. נָפְקָא מִינַּהּ לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם.

אמר אביי: נשואה, ידו (זכותו ורשותו בנכסים) — כידה והריהו כשותף בנכסיה. ולכן, כיון שאנו אומרים שמכוח הנישואין יש לו קנין מסויים בנכסי אשתו — אין הקנין הזה מסולק על ידי נוסח ויתור שאין לו תוקף משפטי. רבא אמר: אשה נשואה — ידו עדיפא מידה, שבעצם זכותו בנכסיה גדולה מזכותה בהם. ומסבירים: נפקא מינה [יוצא מזה] הבדל מעשי בין שיטת רבא לשיטת אביי לענין שומרת יבם, שאם אנו אומרים שבנשואה ידו כידה, אם היתה רק שומרת יבם שיש לו רק איזה זיקה אך אינה נשואה — הרי ידה־זכותה, עדיפה מידו. אבל אם אנו אומרים שבנשואה ידו עדיפה מידה — בשומרת יבם שניהם שווים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: קָנוּ מִיָּדוֹ, מַהוּ? אָמַר רַב יוֹסֵף: מִדִּין וּדְבָרִים קָנוּ מִיָּדוֹ. רַב נַחְמָן אָמַר: מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דְּרַב יוֹסֵף

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בענין הדינים שנאמרו בברייתא: אם קנו מידו, מהו? כלומר, אם לא רק כתב לחבירו שהוא מוותר על הנכסים (שכפי שאמרנו כתיבה זו איננה מועילה) אלא גם עשו קנין על כך, מה הדין? אמר רב יוסף: מדין ודברים קנו מידו, שאין דין קנין חל על מה שאינו אלא הבטחה בלבד, ואין לקנין שנעשה כדי לחזק הבטחה, תוקף רב יותר מאשר להבטחה עצמה. רב נחמן אמר: מגופה של קרקע קנו מידו. כלומר, הקנין הזה באמת חל על גופה של הקרקע, והרי זה כנתינת הקרקע עצמה. אמר אביי: מסתברא מילתא [מסתבר הדבר] שאמר רב יוסף

בְּעוֹרֵר. אֲבָל בְּעוֹמֵד, מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ.

בעורר, שמיד כאשר בא השותף לקחת את החלק שהובטח לו, מערער הנותן ואומר שלא כתב אלא כדי להימנע ממריבה. אבל בעומד, שכבר החזיק השותף בקרקע זו, והנותן מתחרט ורוצה להוציאו ממנה, אומרים אנו כי מגופה של קרקע קנו מידו, ואינו יכול עכשיו לחזור בו.

אָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא, מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: בְּעוֹרֵר אוֹ בְּעוֹמֵד? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ, לְכִדְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי. כְּלוֹמַר: לָא סְבִירָא לִי.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא]: מגופה של קרקע קנו מידו. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: האם דבריך נאמרו ביחס לעורר או ביחס לעומד? למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] משאלה זו — לכ דברי רב יוסף, אבל לרב נחמן בכל מקרה הקנין הוא מגופה של קרקע. אמר ליה [לו] אמימר: לא שמיע [נשמע] לי מה שאמר רב יוסף. ומסבירים, כלומר: לא סבירא לי [איני סבור כן], שאיני מקבל את דברי רב יוסף.

אִם כֵּן לָמָּה כָּתַב לָהּ וְכוּ׳. וְתֵימָא לֵיהּ: מִכׇּל מִילֵּי סַלֵּיקְתְּ נַפְשָׁךְ! אָמַר אַבָּיֵי: יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

א שנינו במשנה שאם כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך", לא סילק את עצמו לא מן הפירות ולא מן הירושה. ומסבירים: אם כן, למה כתב לה וכו' — רק כדי לתת לה רשות למכור את הנכסים אם תרצה. ושואלים: כיון שיש תוקף לויתור זה של הבעל, ותימא ליה [ותאמר לו האשה]: מכל מילי [דבר] סליקת נפשך [סלקת עצמך], שהרי נוסח זה הוא כללי, ואפשר להבינו כויתור על כל הזכויות! אמר אביי, נוקטים אנו בכלל: יד בעל השטר על התחתונה. שאנו מפרשים כל שטר באופן כזה שההתחייבות בו תהיה הקטנה ביותר. ואף כאן אנו מפרשים את ויתורו של הבעל לדבר הפחות ביותר.

וְאֵימָא מִפֵּירֵי? אָמַר אַבָּיֵי: ״בּוּצִינָא טָב מִקָּרָא״.

ושואלים: אם כך, ואימא [ואמור] שסילק עצמו מפירי [מפירות], שהרי מתנה או מכירה של הקרקע כולה היא דבר גדול וביחס לזה הפירות הם רק סכום קטן, ומדוע לא נאמר שדווקא מן הפירות סילק את עצמו? אמר אביי: משל הוא בפי האנשים: "בוצינא [קישוא] הנמצא ביד טב מקרא [טוב מדלעת] שתבוא לאחר זמן", ולכן אנו מניחים שזכותו בפירות עכשיו חשובה לו יותר מאשר אפשרות של מכירה שעשויה לבוא רק בעתיד.

וְאֵימָא מִיְּרוּשָּׁה! אָמַר אַבָּיֵי: מִיתָה שְׁכִיחָא, מְכִירָה לָא שְׁכִיחָא. וְכִי מְסַלֵּיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִמִּילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא, מִמִּילְּתָא דִּשְׁכִיחָא לָא מְסַלֵּיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר, ״בִּנְכָסַיִיךְ״ — וְלֹא בְּפֵירוֹתֵיהֶן, ״בִּנְכָסַיִיךְ״ — וְלֹא לְאַחַר מִיתָה.

ושואלים: ואימא [ואמור] שמירושה רוצה לסלק את עצמו, שהוא הפחות, שהרי ייתכן שימות עוד לפניה! אמר אביי: מיתה שכיחא [מצויה], אבל מכירה לא שכיחא [אינה מצויה], שאין אדם נוהג למכור ירושת אבותיו, וכי מסליק איניש נפשיה [וכאשר מסלק אדם עצמו] אנו מפרשים שהוא מסלק עצמו ממילתא דלא שכיחא [מדבר שאינו מצוי], אבל ממילתא דשכיחא לא מסליק איניש נפשיה [מדבר שמצוי אין אדם מסלק עצמו]. רב אשי אמר טעם אחר, שאנו מדייקים בלשון השטר, שאמר בו "דין ודברים אין לי בנכסייך" — משמע ולא בפירותיהן, וכן "בנכסייך" משמע בחייך שהם שייכים לך — ולא לאחר מיתה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּירֵי פֵירוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן פֵּירוֹת וְאֵלּוּ הֵן פֵּירֵי פֵירוֹת? הִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע וְעָשְׂתָה פֵּירוֹת — הֲרֵי הֵן פֵּירוֹת. מָכַר פֵּירוֹת וְלָקַח מֵהֶן קַרְקַע וְעָשְׂתָה פֵּירוֹת — הֲרֵי הֵן פֵּירֵי פֵירוֹת.

ב שנינו במשנה שאם כתב לה "בנכסיך ובפירותיהן" — אינו אוכל פירות. ואילו ר' יהודה אומר: לעולם הוא אוכל פירי פירות. ועל זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות? דוגמא: הכניסה לו קרקע ועשתה הקרקע פירות — הרי הן פירות. מכר פירות שהיו לה ולקח (קנה) מהן קרקע, ועשתה קרקע זו פירות — הרי הן פירי פירות.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְרַבִּי יְהוּדָה ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ דַּוְקָא, אוֹ דִלְמָא ״עַד עוֹלָם״ דַּוְקָא, אוֹ דִלְמָא תַּרְוַיְיהוּ דַּוְקָא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לדעת ר' יהודה שהנוסח של סילוק גמור הוא כשכותב "בפירותיהן ובפירי פירותיהן עד העולם", האם הביטוי "פירי פירות" דוקא [הוא המדוייק] ובעצם די בנוסח זה, או דלמא [שמא] "עד עולם" דוקא [הוא המדוייק], או דלמא תרוייהו [שמא שניהם] דוקא (במדוייק) נאמרו, ואם לא אמר את שניהם — לא סילק את עצמו לגמרי?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ דַּוְקָא, ״עַד עוֹלָם״ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּכְתַב לַהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״, כְּמַאן דִּכְתַב לַהּ ״עַד עוֹלָם״ דָּמֵי.

ומבררים: אם תמצי [תרצה] לומר כי "פירי פירות" הוא דוקא (במדוייק), אם כן תוספת לשון זו שנקטה המשנה "עד עולם" למה לי? ואפשר לפרש: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] התנא שכיון שכתב לה "פירי פירות" הרי זה כמאן דכתב [כמי שהיה כותב] לה "עד עולם" דמי [נחשב], אבל באמת אין זה מעכב אם לא הוסיף מילים אלו.

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר ״עַד עוֹלָם״ דַּוְקָא, ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: אַף עַל גַּב דִּכְתַב לַהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״, אִי כְּתַב לַהּ ״עַד עוֹלָם״ — אִין, אִי לָא — לָא.

ומן הצד האחר אם תמצי [תרצה] לומר ש"עד עולם" דוקא הוא הלשון המדוייקת "פירי פירות" למה לי? — על כך יש להסביר כי הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: אף על גב [אף על פי] שכתב לה "פירי פירות", אי [אם] כתב לה והוסיף "עד עולם" — אין [כן], הרי זה סילוק גמור, אי [אם] לא כתב כן — לא סילק עצמו לגמרי, אלא אוכל פירי פירי פירות.

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר תַּרְוַיְיהוּ דַּוְקָא, תַּרְתֵּי לְמָה לִי? צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב לַהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״, וְלֹא כְּתַב לָהּ ״עַד עוֹלָם״, הֲוָה אָמֵינָא: פֵּירֵי פֵירוֹת הוּא דְּלָא אָכֵיל, אֲבָל פֵּירָא דְּפֵירֵי פֵירוֹת — אָכֵיל, לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ ״עַד עוֹלָם״. וְאִי כְּתַב לַהּ ״עַד עוֹלָם״, וְלָא כְּתַב לָהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״, הֲוָה אָמֵינָא: לְעוֹלָם אַפֵּירוֹת קָאֵי, לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״.

ואם תמצי [ואם תרצה] לומר כי תרוייהו [שניהם] דוקא (במדוייק), תרתי [שניהם] שני ביטויים למה לי? על כך מסבירים: צריכא [צריך] לכתוב אותם, דאי כתב [שאם היה כותב] לה רק "פירי פירות" ולא כתב [היה כותב] לה "עד עולם", הוה אמינא [הייתי אומר] כי פירי פירות הוא דלא אכיל [שאינו אוכל] אבל פירא דפירי פירות אכיל [פירות של פירי פירות אוכל] — להכי איצטריך [לשם כך הוצרך לומר] גם "עד עולם", לומר שכל דבר שהוא שמקורו בנכסים אלה בכלל זה. ואי כתב [ואם היה כותב] לה רק "עד עולם", ולא כתב [היה כותב] לה "פירי פירות", הוה אמינא [הייתי אומר] כי לעולם על הפירות קאי [הוא עומד, מתייחס], שכוונתו שבפירות אין לו לעולם דין ודברים, אבל בפירי פירות יש לו עדיין זכות, להכי איצטריך [לשם כך הוצרך לכתוב] גם "פירי פירות".

אִיבַּעְיָא לְהוּ, כָּתַב לָהּ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִיךְ וּבְפֵירֵי פֵירוֹת״, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל פֵּירוֹת? מִפֵּירֵי פֵירוֹת סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ, מִפֵּירֵי לָא סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ, אוֹ דִלְמָא: מִכֹּל מִילֵּי סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו, כתב לה בנוסח זה: "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות", מהו שיאכל פירות עצמם? וצדדי השאלה: האם מפירי פירות סליק נפשיה [סילק את עצמו], ואילו מפירי [מפירות עצמם] לא סליק נפשיה [סילק עצמו], שהרי לא הזכירם, או דלמא [שמא] מכל מילי [דבר] סליק נפשיה [סילק עצמו]? ש"פירי פירות" כוללים גם את הפירות עצמם.

פְּשִׁיטָא דְּמִכֹּל מִילֵּי סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ. דְּאִי אָמְרַתְּ מִפֵּירֵי פֵירוֹת סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ, מִפֵּירֵי לָא סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ: כֵּיוָן דְּאַכְלִינְהוּ לְפֵירוֹת — פֵּירֵי פֵירוֹת מֵהֵיכָא?

ומשיבים: פשיטא [פשוט] שמכל מילי [דבר] סליק נפשיה, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שרק מפירי פירות סליק נפשיה [סילק את עצמו], ואילו מפירי [מפירות עצמם] לא סליק נפשיה [מסלק עצמו], כיון דאכלינהו [שהוא אוכל] את הפירות, פירי פירות מהיכא [מהיכן יהיו]?

וְלִיטַעְמָיךְ — הָא דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּירֵי פֵירוֹת כּוּ׳. כֵּיוָן דְּאַכְלִינְהוּ לְפֵירֵי, פֵּירֵי פֵירוֹת מֵהֵיכָא? אֶלָּא בִּדְשַׁיַּירָא, הָכָא נָמֵי בִּדְשַׁיַּיר.

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שסילק את עצמו מהפירות — הא דתנן [זו ששנינו במשנה] שר' יהודה אומר: לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה "ומפירות פירותיהן עד עולם". אפשר להקשות באותו אופן: כיון דאכלינהו לפירי [שאוכל הוא עצמו את הפירות], כשלא נסתלק מהם, אם כן פירי פירות מהיכא [מהיכן] יש לו? אלא צריך לומר בדשיירא [בזמן ששיירה] היא מן הפירות ולא השתמשה בהם ומן המותר הזה קנו קרקע, ומפירות קרקע זו הוא אוכל פירי פירות, אם כן הכא נמי בדשייר [כאן גם כן מדובר באופן ששייר] מן הפירות, ומכרו שיור זה וקנה קרקע ובפירי פירות אלה אין לו זכות. ואם כן לא נפתרה השאלה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְלָא מִטַּעְמֵיהּ.

ג שנינו במשנה ש רבן שמעון בן גמליאל אומר שאף על פי שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותך" — מכל מקום יורשה, משום שתנאו בטל, מפני שמתנה על דברי תורה. אמר רב: הלכה למעשה כרבן שמעון בן גמליאל שהבעל יורש את אשתו, ולא מטעמיה [מטעמו], כלומר, לא מפני הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל.

מַאי הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלָא מִטַּעְמֵיהּ? אִילֵּימָא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה, וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ, דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה — תְּנָאוֹ בָּטֵל, וְרַב סָבַר: תְּנָאוֹ קַיָּים, וְקָסָבַר: יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן, וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה [מטעמו]? מה היא סברתו של רב בענין זה? אילימא [אם תאמר] כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר שאם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו]; שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] שהמתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל, ורב סבר [סבור] שתנאו קיים. ואולם, קסבר [סבור] רב כי ירושת הבעל איננה מן התורה אלא דרבנן [מדברי סופרים] היא, ודווקא משום כך התנאי בטל, כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וגזרו שלא תתבטל ירושת הבעל כלל.