דף צ׳ עמוד א
אִם גֵּט קוֹדֵם לַכְּתוּבָּה — גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת. כְּתוּבָּה קוֹדֶמֶת לַגֵּט — אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתוּבָּה אַחַת, שֶׁהַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחְזִירָהּ — עַל מְנָת כְּתוּבָּה הָרִאשׁוֹנָה הֶחְזִירָהּ.
מַתְנִי׳ קָטָן שֶׁהִשִּׂיאוֹ אָבִיו — כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּימָהּ. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּירָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ — כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּימָהּ.
גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת — אֵין לָהּ. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: אֲפִילּוּ תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ.
מֵיתִיבִי: חִידְּשׁוּ — נוֹטֶלֶת מַה שֶּׁחִידְּשׁוּ. חִידְּשׁוּ אִין, לֹא חִידְּשׁוּ לָא!
אֵימָא: אַף מַה שֶּׁחִידְּשׁוּ. וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי: חִידְּשׁוּ — נוֹטֶלֶת מַה שֶּׁחִידְּשׁוּ, לֹא חִידְּשׁוּ — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה! תְּיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה.
רַב יְהוּדָה מַתְנִיתִין אַטְעֵיתֵיהּ, הוּא סָבַר: ״כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת״ — אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא קָאֵי. וְלָא הִיא, אַעִיקַּר כְּתוּבָּה קָאֵי.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וָמֵת — הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה. וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה.
נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא — שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה.
גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי ״הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה״, וְלָא קָתָנֵי ״הָרִאשׁוֹנָה יֵשׁ לָהּ וְהַשְּׁנִיָּה אֵין לָהּ״, מִכְּלָל דְּאִי קָדְמָה שְׁנִיָּה וְתָפְסָה — לָא מַפְּקִינַן מִינַּהּ,
שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה — מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה.
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מָה שֶּׁגָּבָה — לֹא גָּבָה, וּמַאי ״קוֹדֶמֶת״ — לִגְמָרֵי קָתָנֵי, כְּדִתְנַן: בֵּן קוֹדֵם לַבַּת.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִדְּלָא קָתָנֵי ״אִם קָדְמָה שְׁנִיָּה וְתָפְסָה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ״, מִכְּלָל דְּאִי קָדְמָה שְׁנִיָּה וְתָפְסָה — מַפְּקִינַן מִינַּהּ.
שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה — מַה שֶּׁגָּבָה לֹא גָּבָה.
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מַה שֶּׁגָּבָה — גָּבָה, אַיְּידֵי דִּתְנָא: שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה,
אם התאריך המצויין בגט קודם לתאריך המצויין בכתובה — גובה שתי כתובות, שמגיעה לה כתובה אחת כשמוציאה את הגט, וכתובה שניה שכתב לה כאשר חזר ונשאה. ואם היה זמן הכתובה קודמת לגט — אינה גובה אלא כתובה אחת, ומדוע? שהמגרש את אשתו והחזירה — על מנת כתובה הראשונה החזירה, אלא אם כן יש הוכחה להיפך.
א משנה קטן שהשיאו אביו אשה — כתובתה שכתב לה כשהוא קטן קיימת ויש לה תוקף גם כאשר גדל, ואין הוא יכול לומר שבעודו קטן נכתבה, ולכן, אין לה תוקף, שעל מנת כן, על מנת התנאים הכתובים בכתובה הזו, קיימה כשגדל. וכן גר שנתגיירה אשתו עמו — כתובתה שהיתה לה בזמן שהיתה גויה קיימת, שעל מנת כן קיימה.
ב גמרא אמר רב הונא: לא שנו שהכתובה קיימת אלא לענין מנה או מאתים שמגיעים לה מכוח תקנת חכמים, אבל תוספת שכתב בכתובה — אין לה, ששטר זה שנכתב בשעתו שלא כדין, אין לו בעצם כל תוקף. ורב יהודה אמר: אפילו תוספת יש לה.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אם חידשו הקטן לאחר שהגדיל, או הגר לאחר שנתגייר, משהו בכתובה הישנה והוסיפו בה דברים — נוטלת מה שחידשו, ומכאן נדייק: מה שחידשו — אין [כן] נוטלת, מה שלא חידשו — לא!
ודוחים: אימא [אמור]: נוטלת אף מה שחידשו נוסף על הכתובה הישנה כולה. ומקשים: והא [והרי] לא תני הכי [שנה כך], אלא שנה בהמשך להיפך: חידשו — נוטלת מה שחידשו, לא חידשו — בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל לא תוספת! הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב יהודה, ונדחו דבריו.
ומסבירים: רב יהודה מתניתין אטעיתיה [משנתנו הטעתה אותו], שמלשון המשנה הגיע למסקנה לא נכונה, כי הוא סבר [חשב] שמה ששנינו "כתובתה קיימת" אכולה מילתא קאי [על כל הדברים הוא עומד, מתייחס], שכל מה שכתוב בשטר הכתובה עומד בתוקפו. ולא היא [ואינו כן], אלא על עיקר הכתובה קאי [עומד, מתייחס הדבר], שיש לה כתובה כתקנת חכמים ולא תוספת.
א משנה מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת — האשה הראשונה שנשא קודמת לשניה לגבי גביית הכתובה, שהרי שטרה הוא מתאריך מוקדם לזה של חברתה. וכן אם מתה לפני שהספיקה לגבות את כתובתה — יורשי הראשונה הבאים לגבות את כתובת אמם קודמין ליורשי האשה השניה.
נשא את הראשונה ומתה בחייו, נשא שניה ומת הוא — שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה הבאים לגבות "כתובת בנין דיכרין". משום שהכתובה של השניה נגבית בגדר חוב, ואילו לגבי כתובה הראשונה — היורשים באים לקחת מכוח ירושה, ואין היורשים נוטלים מן המשועבדים לבעלי החובות, אלא ממה שנותר לאחר תשלום החובות.
ב גמרא בלשון המשנה מדייקים: מדקתני [ממה ששנה] "הראשונה קודמת לשניה", ולא קתני [שנה] בלשון פשוטה יותר "הראשונה יש לה והשניה אין לה", מכלל הדברים אתה יכול להסיק דאי [שאם] קדמה השניה ותפסה נכסים לפרעון כתובתה — לא מפקינן מינה [מוציאים ממנה] את שתפסה, ואין זכותה מתבטלת לגמרי,
שמע מינה [למד מכאן] כלל: בעל חוב ששטרו מאוחר, שקדם וגבה מן הנכסים — מה שגבה גבה ואין מוציאים מידו.
ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי מה שגבה — לא גבה וצריך להחזיר לבעל חוב ראשון. ומאי [ומה פירוש] "קודמת" במשנה — לגמרי קתני [שנה], כלומר, שקודמת ויש לה זכות בלעדית, ואין לאחרת כל זכות אף על ידי תפיסה. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: בן קודם לבת בירושה, שאין הכוונה שאם קדמה הבת ונטלה — זכתה, אלא הבן קודם לגמרי, ובמקום שיש בן אין לבת כלום, וכך הוא גם בעניינינו.
איכא דאמרי [יש שאומרים] את הדיון הזה בנוסח אחר: מכיון שלא קתני [שנה] "אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה", מכלל הדברים אתה יכול ללמוד דאי [שאם] קדמה השניה ותפסה — מפקינן מינה [מוציאים ממנה],
שמע מינה [למד מכאן] כלל: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה — מה שגבה לא גבה.
ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי מה שגבה בעל חוב מאוחר — גבה, אלא איידי דתנא [מתוך ששנה] בהמשך שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, ואפילו תפסו יורשי הראשונים — מוציאים מידם, משום שאינם יורשים חוב זה.
דף צ׳ עמוד ב
תְּנָא נָמֵי: הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה.
תנא נמי [שנה גם כן] באותו סגנון: הראשונה קודמת לשניה ולא אמר בלשון חד משמעית שאם תפסה השניה מוציאה מידה.
נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, וְלָא חָיְישִׁינַן לְאִינְּצוֹיֵי.
א שנינו במשנה: נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא — שניה ויורשיה קודמים ליורשי הראשונה. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהלכה זו, שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שאם מתו נשיו אחת בחייו ואחת במותו יש להן לבנים מאשתו הראשונה שמתה בחייו כתובת בנין דכרין, ולא חיישינן לאינצויי [ואין אנו חוששים לקטטה] שמא ירצו בני השניה שאין להם "כתובת בנין דכרין", שכבר קיבלו את חלקם בכתובת אמם, למנוע מהם לקחת את חלקם בירושה וירצו לחלוק עימם בתור יורשי האב.
מִמַּאי — מִדְּקָתָנֵי: שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹנָה, מִיקְדָּם הוּא דְּקָדְמִי, הָא אִיכָּא — שָׁקְלִי.
ממאי [ממה, מניין] יודע אתה דבר זה — מדקתני [ממה ששנה]: שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה, ונדייק: מיקדם הוא דקדמי [קודמים הם להם], הא איכא [הרי אם יש] נכסים כדי לשלם לכולם — שקלי [לוקחים] גם בני הראשונה חלקם בכתובת בנין דיכרין.
וּשְׁמַע מִינַּהּ: כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ.
ושמע מינה [ולמד ממנה] גם שכתובה נעשית מותר לחברתה, שאמרו חכמים שכאשר באים היורשים ליטול כתובת בנין דכרין, צריך שישאר סכום שיוכלו לקיים בו דין הירושה שמן התורה, ואמרו שיכולה הכתובה שנוטלים יורשי השניה להיחשב בתור ירושה.
מִמַּאי? מִדְּלָא קָתָנֵי ״אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתַר דִּינָר״.
ממאי [ממה] לומד אתה דבר זה? ממה שלא קתני במשנה "אם יש שם מותר דינר" נוסף לכתובות.
וּשְׁמַע מִינַּהּ: כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין לָא טָרְפָה מִמְּשַׁעְבְּדִי, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתִּין טָרְפָה מִמְּשַׁעְבְּדִי — לֵיתוֹ בְּנֵי רִאשׁוֹנָה וְלִטְרְפִינְהוּ לִבְנֵי שְׁנִיָּה.
ושמע מינה [ולמד ממנה] שכתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים] כשאר חוב, דאי סלקא דעתין טרפה ממשעבדי [שאם עולה על דעתנו לומר שהיא טורפת מנכסים משועבדים], אם כן ליתו [שיבואו] בני האשה הראשונה ולטרפינהו [ויטרפו] את כתובת בנין דיכרין שלהם מבני האשה השניה מהנכסים שגבו לכתובת אמם, שהרי להם יש שעבוד מוקדם על הנכסים מכוח כתובת אמם, אלא נחשבים לענין זה כיורשים.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ אֵין לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, וּמַאי ״קוֹדְמִין״ — לְנַחֲלָה קָתָנֵי.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי על מסקנות אלה: ממאי [ממה] מוציא אתה מסקנות אלה? דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי מתה אחת בחייו ואחת במותו אין להן לבניה כתובת בנין דכרין כלל, ומאי [ומה פירוש] "קודמין" שנאמר במשנה, לא לענין כתובת בנין דכרין, אלא לענין נחלה קתני [שנה], שקודם נוטלים בני השניה כתובת אמן ואחר כך חולקים עם בני הראשונה במה שנותר מנחלת אביהם.
וְכִי תֵּימָא: ״יוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה״ לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּתְנָא ״שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ״, תְּנָא נָמֵי ״לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה״.
וכי תימא [ואם תאמר]: אם מדובר כאן בירושת האב, הבאה לבנים מכוחו, "יורשי הראשונה" למה לי, שהרי לפי הסבר זה הם יורשים את אביהם ולא מכוח כתובת אמם, ומדוע קוראים להם "יורשי הראשונה"? יש לומר איידי דתנא [מתוך ששנה] "שניה ויורשיה" שהם יורשים את כתובת אמם, תנא נמי [שנה גם כן] באותו סגנון "ליורשי הראשונה", אבל אין מכאן הוכחה לענין הלכה.
וּדְקָאָמְרַתְּ: כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ — דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: אֵין כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ, וְהָכָא הוּא דְּאִיכָּא מוֹתַר דִּינָר.
ודקאמרת [ומה שאמרת] כי מוכח מכאן כי כתובה נעשית מותר לחברתה — גם את זה יש לדחות: דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי אין כתובה נעשית מותר לחברתה, והכא הוא דאיכא [וכאן הוא מדובר שיש] גם בלעדי זה מותר דינר, ודי בכך כדי שיוכלו ליטול כתובת בנים דיכרין, ולא פירש את הדבר, משום שאינו עניינה של משנה זו.
״וְאַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ״ — תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מֵתוּ אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ, בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: יְכוֹלִין בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה לוֹמַר לִבְנֵי הַשְּׁנִיָּה: בְּנֵי בַּעֲלַת חוֹב אַתֶּם, טְלוּ כְּתוּבַּת אִמְּכֶם וּצְאוּ.
ב "ואחת בחייו ואחת במותו" — תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם יש לבני זו שמתה בחייו כתובת בנין דכרין, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מתו הנשים שנשא אחת בחייו ואחת במותו, בן ננס אומר: אם אין מותר דינר, יכולין בני הראשונה לומר לבני השניה: בני בעלת חוב אתם, שהרי אתם באים לקבל כתובת אמכם כיורשי שטר חוב (כתובה), אם כן טלו כתובת אמכם וצאו. ואנו נירש את השאר מכוח כתובת בנין דיכרין.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּבָר קָפְצָה נַחֲלָה מִלִּפְנֵי בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה וְנָפְלָה לִפְנֵי בְּנֵי הַשְּׁנִיָּה.
ר' עקיבא אומר: אינו כן, אלא כאשר מת האב כבר קפצה נחלה מלפני בני הראשונה ונפלה כירושה גם לפני בני השניה, ובני השניה מקבלים כתובת אמם, ויחלקו עם יורשי הראשונה בשאר מדין ירושת האב.
מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ — יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, וּמָר סָבַר: אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ — אֵין לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.
מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים] דמר [שחכם זה, בן ננס] סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, ולכן בני הראשונה יש להם תביעה מכוח כתובת בנין דכרין שכבר זכו בה בחייו. ומר [וחכם זה, ר' עקיבא] סבר: אחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת בנין דכרין. ולכן בני השניה מקבלים חלקם בתורת כתובת אמם, ויחלקו איתם בני הראשונה בנותר מכוח ירושת האב.
אָמַר רַבָּה, אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ — יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, וְהָכָא בִּכְתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ וְהוּא הַדִּין לְבַעַל חוֹב קָמִיפַּלְגִי.
אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי את החכמים מבית מדרשו של רב שיושבים ואומרים]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, והכא [וכאן] בשאלה האם כתובה נעשית מותר לחברתה כשאין מותר דינר פרט לסכום הכתובות עצמן, שייחשב כירושה, והוא הדין בענין בעל חוב אם נשאר מהנכסים סכום עבור חוב שחייב המוריש, האם נעשה סכום זה כמותר לכתובה ומתקיים דין ירושה מן התורה, קמיפלגי [חלוקים הם],
מָר סָבַר: כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ, וְהוּא הַדִּין לְבַעַל חוֹב, וּמַר סָבַר: אֵין כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ, וְהוּא הַדִּין לְבַעַל חוֹב,
מר [חכם זה, בן ננס] סבר: כתובה נעשית מותר לחברתה, והוא הדין לבעל חוב, ומר [וחכם זה, ר' עקיבא] סבר: אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב, ומאחר ופרט לכתובה אין כאן מותר דינר, לכן אינם זכאים לכתובת בנים דיכרין.
וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: בְּבַעַל חוֹב כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוֵי מוֹתָר, כִּי פְּלִיגִי בִּכְתוּבָּה.
ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: בבעל חוב כולי עלמא לא פליגי דהוי [הכל אינם חלוקים שהוא נעשה] מותר, ואף שיש לו שעבוד, נחשב כמותר בירושה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בכתובה, אם היא נחשבת כמותר.
מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִי הָכִי, ״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּבָר קָפְצָה נַחֲלָה״ — ״אִם יֵשׁ מוֹתַר דִּינָר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מה שנאמר "ר' עקיבא אומר: כבר קפצה נחלה", והרי לא זה טעמו של דבר, אלא "אם יש מותר דינר" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שלשיטת פירוש זו שאלה זו היא נקודת המחלוקת!
אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּאַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ קָא מִיפַּלְגִי.
אלא אמר רב יוסף: באחת בחייו ואחת במותו קא מיפלגי [הם חלוקים], וכפי שהסברנו תחילה.
וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא אֶת הַשְּׁנִיָּה וּמֵת הוּא — בָּאִין בָּנֶיהָ שֶׁל זוֹ לְאַחַר מִיתָה וְנוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם יֵשׁ מוֹתַר דִּינָר — אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן, וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן. וְאִם לָאו — חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.
והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו בדבר הם כשיטת אלה התנאים האחרים] שחלקו בבעיה זו עצמה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא — באין בניה של זו (ואנו מבינים — בניה של השניה) לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן ("כתובת בנין דכרין"), והשאר חולקים בשווה. ר' שמעון אומר: אם יש מותר דינר — אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן, ואם לאו לא — חולקין בשוה.
מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ — יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, וּמָר סָבַר: אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ — אֵין לָהֶם כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.
מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים] דמר [שחכם זה, ר' שמעון] סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, ומר [וחכם זה, תנא קמא] סבר: אחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין אלא לבני השניה דווקא.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ — יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין,
ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין,
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
