דף יומי כתובות צ״ט

הָא מִדְּסֵיפָא בִּדְאוֹזֵיל הָוֵי, רֵישָׁא בִּדְלָא אוֹזֵיל, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן מִכְרָהּ בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים!

הא מדסיפא בדאוזיל [הרי מכיון שבסוף המשנה מדובר בשהוזילה] היא מן המחיר, הוי רישא [הרי ראשה] של המשנה מדברת בכשלא אוזיל [הוזילה], שהרי אין המשנה כופלת סתם את דבריה. דקתני סיפא [ששנה בסופה] של המשנה: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, מכרה לזה במנה, ולזה במנה, ולאחרון יפה מנה ודינר במנה — של אחרון מכרה בטל, ושל כולן מכרן קיים, והרי שלא כל המכר בטל!

לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּדְאוֹזֵיל, וְסֵיפָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּאוֹזֵיל בִּדְיַתְמֵי, אֲבָל בְּדִידַהּ — מִכְרָהּ קַיָּים.

ודוחים: לא, רישא וסיפא [גם בראשה וגם בסופה של המשנה] מדובר בדאוזיל [בשהוזילה] מן המחיר הראוי, וסיפא הא קא משמע לן [והסוף, דבר זה השמיע לנו]: טעמא [הטעם] שהמכר בטל, הוא דווקא דאוזיל בדיתמי [כשהוזילה בשל היתומים], שלאחר שגבתה את כל כתובתה הוזילה בתשלום האחרון על חשבון היתומים, אבל כשהוזילה בדידה [בשלה] בפעמים הראשונות — מכרה קיים.

הָא מִדְּרֵישָׁא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — נִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ.

ומקשים: הא מדרישא שמעת מינה [דבר זה מראשה של המשנה אתה שומע אותו], ששנינו: היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה — נתקבלה כתובתה. הרי אף כשהוזילה בשלה עד כדי מחצית השווי, מכרה קיים!

מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיסְתַּלַּקָא לַהּ מֵהַאי בֵּיתָא לִגְמָרֵי, אֲבָל הָכָא נִיגְזוֹר מָנֶה רִאשׁוֹן אַטּוּ מָנֶה אַחֲרוֹן — קָא מַשְׁמַע לַן.

ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הדין כן הוא, משום דאיסתלקא [שהסתלקה] לה מהאי ביתא [מאותו בית] לגמרי, כלומר, שעל ידי מכירה זו נגמרה כל תביעתה, ושוב אין לה עוד קשר עם ירושת בעלה, אבל הכא [כאן] ניגזור כבר ביחס למנה הראשון שתתבטל המכירה אטו [משום] מנה אחרון, שמאחר שבאחרון מכרה בטל — בטל גם בראשון, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״זִיל זַבֵּין לִי לִיתְכָּא״ וְזַבֵּין לֵיהּ כּוֹרָא, דְּוַדַּאי מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] הא [דבר זה] לא תיבעי [תישאל, תסתפק] לך היכא [היכן] שאמר ליה [לו] בעל הבית לשליח: "זיל זבין [לך מכור] לי ליתכא [לתך] " וזבין ליה כורא [ומכר לו כור], שודאי מוסיף על דבריו הוי [הוא] ולגבי הלתך מכירתו קיימת.

כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל זַבֵּין לִי כּוֹרָא״ וַאֲזַל וְזַבֵּין לֵיהּ לִיתְכָּא, מַאי? מִי אָמְרִינַן אֲמַר לֵיהּ: דְּטָבָא לָךְ עֲבַדִי לָךְ, דְּאִי לָא מִצְטָרְכִי לָךְ זוּזֵי, לָא מָצֵית הָדְרַתְּ בֵּיהּ.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך הרי זה במקרה אחר: שאמר ליה [לו] בעל הבית לשליח: "זיל זבין [לך מכור] לי כורא [כור] "ואזיל וזבין ליה ליתכא [והלך ומכר לו לתך] מאי [מה הדין]? מי אמרינן [האם אנחנו אומרים] שאמר ליה [יכול לומר לו] השליח לבעל הבית: מה דטבא [שטוב] לך עבדי [עשיתי] לך, שלא מכרתי הכל, אלא הנחתי לך מקום לבדוק אם אתה זקוק לכל הכסף, ואם לא תצטרך לכסף לא תמכור עוד, דאי [שאם] לא מצטרכי [יצטרכו] לך זוזי [הכספים], לא מצית הדרת ביה [תוכל לחזור בו] במכר, וטוב עשיתי שמיעטתי ככל האפשר את המכירה.

אוֹ דִלְמָא אֲמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּלִיפֻּשׁוּ שְׁטָרֵי עִילָּוַאי.

או דלמא אמר ליה [שמא יכול לומר לו] בעל הבית: איני מסכים לכך, כי לא ניחא [נוח] לי דליפשו שטרי עילואי [שירבו שטרות מכר עלי], שאם אמכור פעמיים יהיו לי שני שטרות של שעבוד, ושמא אזדקק לעמוד עימם בדין, ויצא עלי שם שאני עמוס בשעבודים.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא, תָּא שְׁמַע: נָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב וְאָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי חָלוּק״, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּשָׁלֹשׁ חָלוּק וּבְשָׁלֹשׁ טַלִּית — שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.

אמר ר' חנינא מסורא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בהלכות מעילה: נתן לו לשליח דינר של זהב (השווה עשרים וחמישה דינרים, שהם שישה סלעים) ואמר לו: "הבא (קנה) לי חלוק", והלך והביא לו בשלש סלעים שהם מחצית הדינר חלוק, ובשלש טלית ולבסוף נמצא שדינר הזהב היה שייך להקדש — שניהם מעלו.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: שְׁלִיחַ כִּי הַאי גַוְונָא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי — מִשּׁוּם הָכִי בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הָוֵי — אַמַּאי מָעַל?

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ששליח כי האי גוונא [בכגון זה] נחשב כעושה שליחותו ורק מוסיף על דבריו הוי [הוא] — משום הכי [כך] גם בעל הבית מעל, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמעביר על דבריו הוי [הוא], שהתכוון לומר לו שיקנה בכל הסלעים רק חלוק. אמאי [מדוע] מעל בעל הבית? הלא השליח לא עשה את שליחותו כלל!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּאַיְיתִי לֵיהּ שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּשָׁלֹשׁ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאייתי ליה [שהביא לו] חלוק שוה שש סלעים בשלש, שקיבל בעל הבית בדיוק את מה שרצה, ואם כן לא שינה מדבריו, אלא רק הוסיף עליהם, שקנה לו גם טלית.

אִי הָכִי, שָׁלִיחַ אַמַּאי מָעַל? אַטַּלִּית.

ומקשים: אי הכי [אם כך], השליח אמאי [מדוע] מעל? הרי עשה מה שאמר לו בעל הבית! ומשיבים: מעל אטלית [על הטלית] שקנה, שהרי הוציא שלושה סלעים משל הקדש לצורך הטלית.

אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בָּזֶה בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְאַתָּה הֵבֵאתָ לִי חָלוּק קָטָן וָרַע.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אתה מפרש, אמור את סופה] של משנה זו, ר' יהודה אומר: אף בזה בעל הבית לא מעל, מפני שיכול לומר: חלוק גדול הייתי מבקש, ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע. ואם הביא לו חלוק שוה שש, אין זה חלוק רע!

מַאי ״רַע״? רַע בְּדָמִים, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אַיְיתֵית לִי בְּשֵׁית, כׇּל שֶׁכֵּן דַּהֲוָה שָׁוֵה תַּרְתֵּי סְרֵי.

ומשיבים: מאי [מה] פירוש "רע"? רע בדמים, כלומר, בפחות מן הסכום שאמר לו, והוא נחשב כעובר על דבריו משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל הבית לשליח, כיון שהזדמן לך מוכר שהוזיל כל כך את המחיר, אי אייתית לי בשית [אם היית מביא לי חלוק בשישה סלעים] כל שכן דהוה [שהיה] אותו חלוק שוה תרתי סרי [שנים עשר], ואז היה בידי חלוק מובחר יותר.

דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּקִטְנִית שֶׁשְּׁנֵיהֶם מָעֲלוּ,

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] לומר בפירוש "רע" ששנינו שהוא רע בדמים, משום דקתני [ששנה שם] מודה ר' יהודה בקטנית שמוכרים אותה במחיר קצוב וקבוע לכל מצב ששניהם מעלו אם קנה רק מקצת מה שאמר לו בעל הבית,

שֶׁהַקִּטְנִית בְּסֶלַע, וְקִטְנִית בִּפְרוּטָה. שְׁמַע מִינַּהּ.

שהקטנית בסלע, וקטנית בפרוטה, כלומר, מחיר אחד להם לפי חשבון. מאחר וקיטנית יש לה מחיר קבוע, לא שייכת בה טענה זו של כל שכן שאם היית מביא לי בדינר זהב היה שווה יותר מכפליים כיון שהיו מוזילים לך את המחיר, ולכן מודה בזה ר' יהודה שאף בעל הבית מעל, מה שאין כן בחלוק שאין מחירו קבוע. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא הפירוש.

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּאַתְרָא דִּמְזַבְּנִי בְּשׁוּמָא, הֵיכָא דְּיָהֵיב לֵיהּ סֶלַע — מוֹזְלִי גַּבֵּיהּ טְפֵי!

ושואלים לעצם הענין במכירת הקטנית: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא באתרא דמזבני בשומא [אם תאמר במקום שמוכרים קטנית בשומה, בהערכה] היכא דיהיב ליה [היכן בזמן שהוא נותן לו] סלע מוזלי גביה טפי [מוזילים אצלו יותר] ואם כן מרויח, וגם לקטנית אין איפוא מחיר קבוע!

אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּכָיְילִי בְּכַנֵּי, דְּאָמַר לֵיהּ: ״כַּנָּא כַּנָּא בִּפְרוּטָה״.

אמר רב פפא: באתרא דכיילי בכני [במקום שמודדים בכלים], דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: "כנא כנא [מלא כלי כלי] בפרוטה", ולכן כמה שהוא נותן — לפי שיעור הפרוטות הוא מקבל, ואין הבדל במחיר הקיטנית אם הוא קונה מעט או הרבה.

תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה (שווה) מנה ודינר במנה — מכר של אחרון בטל, ושל כולן מכרן קיים. והרי מתחילה נעשתה האשה שליחה למכור שווה ארבע מאות, והיא מכרה מתחילה בפחות, ובכל זאת, מה שמכרה כראוי — קיים! ולא אומרים שעברה על דעת היתומים ויתבטל המיקח?

כִּדְאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, בְּקַטִּינֵי, הָכָא נָמֵי בְּקַטִּינֵי.

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי בענין אחר, שמדובר בו בקטיני [בקרקעות קטנות] בודדות שמתחילה אינן חטיבה אחת, הנמכרת בבת אחת, הכא נמי בקטיני [כאן גם כן מדובר בקרקעות קטנות] ואין זה חלק מדבר גדול ומלכתחילה לכך נשלחה, כדי למכור כל קרקע בפני עצמה, ומשום כך אין ראיה לענייננו.

פְּשִׁיטָא, אָמַר ״לְאֶחָד, וְלֹא לִשְׁנַיִם״ — הָאֲמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם״. אֲמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד״ סְתָמָא, מַאי?

א בהמשך לדיון הקודם, מעלים בעיה נוספת, ומקדימים: פשיטא [פשוט] לנו שאם אמר לשליח: "מכור נכס שלי לאדם אחד, ולא לשנים" ומכר לשנים — האמר ליה [הרי אמר לו] במפורש "לאחד ולא לשנים", ובודאי בטלה שליחותו. אבל אם אמר ליה [לו] לשליח: "מכור לאחד" סתמא [סתם] ולא הדגיש שאינו רוצה למכרו לשנים, מאי [מה] הדין, אם מכרו לשנים?

רַב הוּנָא אָמַר: ״לְאֶחָד״, וְלֹא לִשְׁנַיִם. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״לְאֶחָד״, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. ״לְאֶחָד״, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.

רב הונא אמר: "לאחד" אמר, ולא לשנים. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: "לאחד", ואפילו לשנים, "לאחד", ואפילו למאה ואינו מקפיד על דבריו.

אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? אֲמַר לְהוּ: ״לְאֶחָד״ וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם, ״לְאֶחָד״ וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.

איקלע [הזדמן] רב נחמן לעיר סורא, עול לגביה [נכנסו אליו] רב חסדא ורבה בר רב הונא, אמרו ליה [לו]: כי האי גוונא מאי [כגון זה, הבעיה שנחלקו בה, מה הדין]? אמר להו [להם]: "לאחד" ואפילו לשנים, ל"אחד" ואפילו למאה.

אֲמַרוּ לֵיהּ: אַף עַל גַּב דִּטְעָה שָׁלִיחַ? אֲמַר לְהוּ: דִּטְעָה שָׁלִיחַ לָא קָאָמֵינָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָאָמַר מָר אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת!

אמרו ליה [לו]: האם ייחשב כעושה רצון בעל הבית אף על גב [אף על פי] שטעה השליח כגון שמכר בפחות? אמר להו [להם]: שטעה השליח לא קאמינא [אין אני אומר]. אמרו ליה [לו]: והאמר מר [והרי אמר אדוני] כי אין אונאה לקרקעות! שלא חל בהם איסור אונאה, לפי שאין להם ערך קצוב באמת.

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דִּטְעָה בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל טְעָה שָׁלִיחַ, אֲמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי״.

ענה להם: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים היכן] שטעה בעל הבית עצמו, כגון שמכר קרקעות בפחות מערכן, שאז אינו יכול לטעון משום אונאה, אבל אם טעה השליח, אמר ליה [יכול לומר לו] בעל הבית: "לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתיך] ולא לעוותי [לקלקל]"ובטלה השליחות.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין שָׁלִיחַ לְבַעַל הַבַּיִת?

ומסבירים: ומנא תימרא דשאני [ומנין אומר אתה ששונה] הדין לגבי טעות בין שליח לבעל הבית?

דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם — תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

— דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לשלוחו "צא ותרום" — תורם כדעת בעל הבית, לפי השיעור שרוצה בעל הבית לתת. שיש הנותן בעין יפה — אחד מארבעים, ויש הנותן בעין בינונית — אחד מחמישים, ויש הנותן בעין רעה — אחד משישים, והשליח צריך לתת לפי רצונו של בעל הבית. ואם אינו יודע מהי דעתו של בעל הבית — תורם בבינונית, שהיא אחד מחמשים. פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שנתן אחד מארבעים או אחד משישים — תרומתו תרומה, שיכול הוא לומר לבעל הבית, בכך הערכתי את דעתך.

וְאִילּוּ גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת תַּנְיָא: תָּרַם וְעָלָה בְּיָדוֹ אֲפִילּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

ואילו גבי בעל הבית תניא [שנינו בברייתא]: תרם ועלה בידו אפילו אחד מעשרים — תרומתו תרומה. הרי שלשליח גבול קצוב, שאם טעה בדעת בעל הבית ונתן יותר מן השיעור המקובל — אין תרומתו תרומה. ואילו בעל הבית שטעה — אפילו טעה בהרבה, אין מעשהו בטל.

תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, מכרה לזה במנה, ולזה במנה, ולאחרון שוה מנה ודינר במנה — המכר של האחרון בטל, ושל כולן מכרן קיים. הרי שלמרות שמן הראוי היה שתמכור לאדם אחד, ולא תרבה בשטרות אחריות על היתומים, אם מכרה לאנשים שונים — מכרה קיים!

אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּקַטִּינֵי.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מדובר שם בקטיני [בקרקעות קטנות] בודדות, שמתחילה לא עמדו להימכר יחד.

מַתְנִי׳ שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת — מִכְרָן בָּטֵל.

ב משנה שום הדיינין, כלומר, אם העריכו הדיינים נכס מסויים לשם מכירתו, שפיחתו בהערכתם שתות (שישית) מן המחיר הראוי, או הוסיפו שתות על המחיר הראוי — מכרן בטל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים. אִם כֵּן — מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת בֵּינֵיהֶן, אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — מִכְרָן קַיָּים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים. שאם כן אתה אומר שמבטלים את המכר — מה כח בית דין יפה משל שאר בני אדם? אבל אם עשו אגרת בקורת ביניהן, שעשו הכרזה פומבית, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה — מכרן קיים, שהרי הדבר היה פומבי ועל דעת כן עשו זאת.

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁלִיחַ, כְּמַאן?

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שליח שטעה ומכר בפחות, כמאן [כמי] הוא? האם דינו כדיינים שאם טעו בפחות משתות מכרם קיים או כאלמנה שגם אם פחתה משהו מכרה בטל?