דף יומי קידושין כ״ה

יְתֶרֶת, וַחֲתָכָהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

יתרת (אצבע יתירה), כגון שהיו לו שש אצבעות בידו וחתכה האדון — עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב הונא: והוא שנספרת האצבע על גב היד, כלומר, שהיתה אצבע זו מצויה באותה שורת אצבעות, אבל אם היא בצד אחר של כף היד אינה נחשבת כאצבע אלא כבליטה סתם ואין בהשחתתה משום הורדת איבר.

סָבֵי דְנָזוֹנְיָא לָא אֲתוֹ לְפִירְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא: זִיל צַנְּעִינְהוּ. אֲזַל אֲמַר לְהוּ: מַאי טַעְמָא לָא אֲתוֹ רַבָּנַן לְפִירְקָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי נֵיתֵי? דִּבְעֵינַן מִינֵּיהּ מִילְּתָא וְלָא פְּשַׁט לַן. אֲמַר לְהוּ: מִי בְּעֵיתוּ מִינַּאי מִידֵּי וְלָא פָּשֵׁיטְנָא לְכוּ?

א מסופר: סבי [זקני] העיר נזוניא לא אתו לפירקיה [באו לדרשתו] של רב חסדא, אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא: זיל צנעינהו [לך ונדה אותם] משום שהם מזלזלים בכבוד הרב. אזל [הלך] ואמר להו [להם] תחילה: מאי טעמא [מה טעם] לא אתו רבנן לפירקא [באו חכמים לדרשה]? אמרו ליה [לו]: אמאי ניתי [מדוע נבוא]? דבעינן מיניה מילתא [ששאלנו ממנו דבר] ולא פשט לן [פתר לנו], ולפיכך אין לנו מה לשמוע ממנו. אמר להו [להם]: מי בעיתו מינאי מידי [האם שאלתם ממני דבר] ולא פשיטנא לכו [פתרתי לכם]? שאלו אפוא את השאלה ממני.

בְּעוֹ מִינֵּיהּ: עֶבֶד שֶׁסֵּרְסוֹ רַבּוֹ בַּבֵּצִים, מַהוּ? כְּמוּם שֶׁבַּגָּלוּי דָּמֵי, אוֹ לָא? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אָמְרוּ לוֹ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: הַמְנוּנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָאו הַמְנוּנָא, אֶלָּא קַרְנוּנָא.

בעו מיניה [שאלו אותו] שאלה זו: עבד שסרסו רבו בבצים, כלומר, שעקר את האשכים בלבד, מהו דינו? האם כמום שבגלוי דמי [נחשב] הדבר ויוצא בו לחירות, או לא? ומספרים: לא הוה בידיה [היתה בידו] של רב המנונא תשובה לשאלתם. אמרו לו: מה שמך? אמר להו [להם]: המנונא. אמרו ליה [לו] בלגלוג: לאו [לא] המנונא צריך לקרוא לך, כלומר, דג חם וטוב (חם־נונא) אלא קרנונא, דג קר שאינו טעים עוד (ר"ח).

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא בְּעוֹ מִינָּךְ. דִּתְנַן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם כּוּלָּם אֵין מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה,

לאחר מעשה אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא וסיפר לו כל אותו ענין. אמר ליה [לו]: מתניתא בעו מינך [ברייתא שאלו ממך] ואתה לא ידעת להשיב להם. כיצד? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם כולם אין מטמאין משום מחיה, שנאמר בתורה שאם יש בנגע הצרעת מחית בשר (בשר חי) הרי הוא מטמא מיד בטומאת צרעת, ובראשי איברים אלה אין דין זה שייך, משום שצריך הכהן לראות את המחיה מכל צד בראיה אחת, ובאלה, בגלל צורתם — אינו יכול לראות את כל צדדיהם כאחת. ולכן לא חל דין מחיה עליהם.

וְאֵלּוּ הֵם: רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אׇזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה וְרָאשֵׁי דַדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁבָּאִישׁ. וְתָנֵי עֲלַהּ: בְּכוּלָּם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אַף הַסֵּירוּס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַף הַלָּשׁוֹן.

ואלו הם ראשי האיברים: ראשי אצבעות ידים ורגלים — הרי עשרים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגוייה (איבר המין הזכרי) וראשי דדים (פיטמות השדיים) שבאשה. ר' יהודה אומר: אף הפיטמות שבאיש. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: בכולם עבד יוצא בהם לחירות. כלומר, שכל אותם איברים שמנינו לענין נגעים הם גם אלה שהעבד יוצא בהם לחירות אם עקרם אדונו. רבי אומר: אף הסירוס העבד יוצא בו לחירות. בן עזאי אומר: אף הלשון נחשבת כאיבר שבגלוי, כי היא נחשפת בזמן שמדברים, ואם חתכה האדון — יוצא בה העבד לחירות.

אָמַר מָר: רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. סֵירוּס דְּמַאי? אִילֵּימָא סֵירוּס דְּגִיד, הַיְינוּ גְּוִיָּיה. אֶלָּא לָאו: סֵירוּס דְּבֵיצִים?

ומעתה נברר אמר מר [החכם]: רבי אומר אף הסירוס. ויש לשאול: סירוס דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] סירוס של הגיד, שחתך האדון את איבר המין של העבד — היינו [הרי זה] גוייה וכבר מנינו ראש הגוייה, ומה מוסיף רבי? אלא לאו [האם לא] התכוון אלא לסירוס של הביצים, ואם כן יש פה פתרון לשאלה ששאלו זקני נזוניא.

רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. וְרַבִּי, לָשׁוֹן לָא? וּרְמִינְהוּ: הֲרֵי מִי שֶׁהָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה עַל פִּיו, רַבִּי אוֹמֵר: הִיזָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הִיזָּה.

לעצם הדברים שנאמרו בברייתא שרבי אומר אף הסירוס, שואלים: ולדעת רבי האם לשון לא נחשבת דבר שבגלוי? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הרי מי שהיה מזה מי חטאת לטהר אדם מטומאת המת ונתזה הזאה על פיו של הטמא, רבי אומר: היזה, כלומר, הרי זו הזאה ראויה ונטהר בכך. וחכמים אומרים: לא היזה, כלומר, אין זו נחשבת הזאה כי הזאה צריכה להיעשות רק על איברים גלויים.

מַאי לָאו עַל לְשׁוֹנוֹ? לֹא, עַל שְׂפָתָיו. עַל שְׂפָתָיו פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא זִימְנָא דְּחָלֵים שִׂפְוָתֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

מאי לאו [האם לא] מדובר במקרה שניתזה הזאה על לשונו, ומכאן שרבי סבור שהלשון היא איבר שבגלוי? ודוחים: לא, מדובר שהיזה על שפתיו. ותוהים: על שפתיו פשיטא [פשוט] הדבר שטהור הוא, שהרי הן גלויות! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] זימנא דחלים שפתיה [פעמים שהוא סוגר את שפתיו] בחוזק וחלק מהן נכנס פנימה ואינו גלוי, ואפשר לומר שהוא דבר שבסתר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלדעת רבי נחשב חלק זה כגלוי.

וְהָתַנְיָא: עַל לְשׁוֹנוֹ! וְעוֹד תַּנְיָא: וְשֶׁנִּיטַּל רוֹב הַלָּשׁוֹן, רַבִּי אוֹמֵר: רוֹב הַמְדַבֵּר שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ!

וממשיכים ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש שכל שהיזה על לשונו — טהור לשיטת רבי! ועוד תניא [שנויה ברייתא] לענין מומי כהנים וקרבנות: ושניטל רוב הלשון — הרי זה מום, רבי אומר: רוב המדבר שבלשונו, כלומר, לא רוב אורכה של הלשון כולה עד לשרשה, אלא רוב אותו חלק בלשון המשתתף בחיתוך הדיבור, שהוא רק ראש הלשון. משמע שגם רבי סבור שעקירת הלשון מום הוא!

אֶלָּא, רַבִּי אוֹמֵר: סֵירוּס, וְלָא מִיבַּעְיָא לָשׁוֹן. בֶּן עַזַּאי אָמַר: לָשׁוֹן, אֲבָל סֵירוּס – לָא. וּמַאי ״אַף״? אַקַּמַּיְיתָא. אִי הָכִי, נַקְדְּמַהּ דְּבֶן עַזַּאי בְּרֵישָׁא!

אלא יש לפרש כך, רבי אומר: סירוס ולא מיבעיא [ולא נצרכה לומר] לשון, שיוצא לחירות שכן, היא נחשבת מגולה. בן עזאי אמר: לשון, אבל סירוס — לא. ומאי [ומה] פירוש הלשון "אף" שנאמר בברייתא, שבן עזאי אומר "אף הלשון", שלכאורה משמעה שבא להוסיף על דברי רבי — יש לפרשה אקמייתא [על הדברים הראשונים] של תנא קמא, הוא מוסיף "אף הלשון". ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש — נקדמה [שיקדים] את דברי בן עזאי ברישא [בתחילה], שבן עזאי מוסיף לשון, על דברי תנא קמא, ורבי אומר "אף הסירוס" שהוא מוסיף גם על בן עזאי!

תַּנָּא שַׁמְעַהּ לִדְרַבִּי וְקַבְעַהּ, וְשַׁמְעַהּ לִדְבֶן עַזַּאי וְתַנְיַ[הּ], וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

ומשיבים: באמת כך היה צריך להיות, אלא התנא שמעה לשיטתו של רבי וקבעה בגירסתו בברייתא, ואחר כך שמעה לשיטתו של בן עזאי ותני [ושנה] גם אותה לאחר מכן, ולפי הענין ראוי היה באמת שישנה את סדר הדברים, ולא שינה כי משנה לא זזה ממקומה, שמשאירים את נוסח המשנה כפי שהיה, כדי שלא לבלבל את הלומדים.

אָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּלָשׁוֹן לְעִנְיַן טוּמְאָה דְּגָלוּי הוּא אֵצֶל הַשֶּׁרֶץ. מַאי טַעְמָא? ״אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי נָמֵי בַּר נְגִיעָה הוּא.

ב אמר עולא: הכל מודים בלשון לענין טומאה, שגלוי הוא נחשב אצל טומאת השרץ ושאר טומאות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "אשר יגע בו" (ויקרא ט ו, יא) אמר רחמנא [אמרה תורה] והאי נמי [וזה, הלשון, גם כן] בר נגיעה הוא, כלומר, דבר שיכול לנגוע הוא, ואם נגע דבר טמא, כעין שרץ מת בלשון — הרי הוא מטמא.

לְעִנְיַן טְבִילָה – כְּטָמוּן דָּמֵי. מַאי טַעְמָא: ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בְּשָׂרוֹ מֵאַבָּרַאי – אַף כֹּל מֵאַבָּרַאי.

וכן הכל מודים שהלשון לענין טבילה — כטמון דמי [היא נחשבת] שאין צריך לפתוח את פיו כדי שיהיו מי הטבילה על לשונו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שנאמר: "ורחץ בשרו במים" (שם יג) אמר רחמנא [אמרה התורה], מה בשרו מאבראי [מבחוץ], אף כל שטובל הוא מה שנמצא מאבראי [מבחוץ] ולא דבר שהוא בדרך כלל בפנים.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְעִנְיַן הַזָּאָה. רַבִּי מְדַמֵּי לַהּ לְטוּמְאָה, וְרַבָּנַן מְדַמּוּ לַהּ לִטְבִילָה.

לא נחלקו אלא לענין הזאה, אם דינה של הלשון כגלוי או כטמון. רבי מדמי לה [מדמה אותה, את ההזאה] לטומאה, שהלשון נחשבת כגלויה. ורבנן מדמו לה [וחכמים מדמים אותה] לטבילה שנחשבת הלשון כטמונה.

וְתַרְוַיְיהוּ בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא וְגוֹ׳״ רַבִּי סָבַר: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ״,

ומעירים: ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי [ושניהם בפירושו של כתוב זה נחלקו], שנאמר: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר יט, יט) רבי סבר: שכך הוא צירוף הדברים "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו" שההזאה ("וחיטאו") דינה כטומאה, שכל חלק בגוף שיכול להיטמא, אם נפלה עליו הזאה — נטהר.

רַבָּנַן סָבְרִי: ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם״.

ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים" שהזאה דינה כטבילה ("ורחץ במים"), ורק חלק מן הגוף הצריך טבילה צריך הזאה.

וְרַבָּנַן נָמֵי, נְדַמְּיַיהּ לְטוּמְאָה? טׇהֳרָה מִטׇּהֳרָהּ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. וְרַבִּי, נְדַמְּיַיהּ לִטְבִילָה? ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן.

ושואלים: ורבנן נמי נדמייה [וחכמים גם כן, מדוע לא ידמוה] לענין טומאה? ומשיבים: טהרה מטהרה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] כשם שטבילה היא דרך טהרה — אף הזאה דרך טהרה וצריך להשוות את דיניהן. ושואלים מצד אחר: ורבי מדוע לא נדמייה [ידמה אותה] לטבילה? ומשיבים: מה שנאמר "וכבס בגדיו" — הפסיק הענין, לומר שדין הזאה ודין טבילה אינם נחשבים כדבר אחד, אלא דיני הזאה כדיני טומאה האמורים קודם.

וְסָבַר רַבִּי לְעִנְיַן טְבִילָה כְּטָמוּן דָּמֵי? וְהָאָמַר רָבִין אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה וְנִמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְרִיכָהּ רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת.

לעצם הדברים שואלים: וסבר [והאם סבור] רבי לענין טבילה שלשון כטמון דמי [היא נחשבת]? והאמר [והרי אמר] רבין אמר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה לטהרתה, ועלתה מן הטבילה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. משמע שהוא מצריך שלא תהיה חציצה אפילו בתוך הפה, ואם כן גם הלשון צריכה טבילה!

נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לָבוֹא בּוֹ מַיִם בָּעֵינַן,

ומשיבים: מכאן אין ראיה, כי נהי [אם אמנם] שביאת מים בתוך הפה לא בעינן [אין אנו צריכים] בפועל, אבל מקום הראוי לבוא בו מים בעינן [צריכים אנו], ואם יש חציצה הרי אין המקום ראוי לביאת מים.

כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

וטעמו של דבר כמו שאמר ר' זירא. שאמר ר' זירא בדין מנחות: כל הראוי לבילה (בלילה), כלומר, כל מנחה שלפי גודלה ראויה ויכולה להיבלל בשמן — אין מעשה הבילה בפועל מעכבת בו, וגם אם לא בלל, כשר. וכל שאינו ראוי לבילה מפני גודלו — העדר בילה מעכבת בו. ואף כאן, אף שאין צורך בביאת מים ממש, מכל מקום צריך המקום להיות ראוי לטבילה ובלי חציצה.

כְּתַנָּאֵי: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״ – כּוּלָּן בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ושבים ומעירים, שבעיה ראשונה לגבי סירוס בביצים, היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו כבר בבעיה זו. נאמר בפסול קרבנות שיש בהם מום: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, כד) — כולן כל המומים הללו הם בביצים (באשכים) של הבהמה, אלו דברי ר' יהודה.

בַּבֵּיצִים וְלֹא בַּגִּיד? אֶלָּא: כּוּלָּן אַף בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כּוּלָּם בַּגִּיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ – אַף בַּבֵּיצִים, ״נָתוּק וְכָרוּת״ – בְּגִיד – אִין, בְּבֵיצִים – לָא.

ותוהים: האם כוונתו שמומים אלה הם דווקא בביצים ולא בגיד? הרי ודאי שבגיד עצמו, שהוא גלוי ונראה, ייחשבו אלה למומים! אלא כך יש לשנות את מחלוקתם: כולן אף בביצים, אלו דברי ר' יהודה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: כולם בגיד בלבד. ר' יוסי אומר יש לחלק: "מעוך וכתות" — אף בביצים, ואילו "נתוק וכרות" בגיד — אין [כן], מום הוא, בביצים — לא.

מַתְנִי׳ בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה.

א משנה בהמה גסה נקנית לקונה אותה במסירה, כשבעליה הקודם מוסר אותה לקונה במושכות או במתג, והבהמה הדקה נקנית בהגבהה, אלו דברי ר' מאיר ור' אליעזר. וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית אף במשיכה, ואין צורך להגביה אותה.

גְּמָ׳ דָּרֵשׁ רַב בְּקִימְחוֹנְיָא: בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. אַשְׁכְּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידֵי דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: מִי אָמַר רַב בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה? וְהָאֲנַן בִּמְסִירָה תְּנַן! וְרַב נָמֵי בִּמְסִירָה אָמַר, הֲדַר בֵּיהּ מֵהַהִיא? הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זוֹ וְזוֹ נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ בְּהַגְבָּהָה.

ב גמרא דרש רב בעיר קימחוניא: בהמה גסה נקנית במשיכה. אשכחינהו [מצא אותם] שמואל לתלמידי [לתלמידיו] של רב, אמר להו [להם]: מי [האם] אמר רב כי בהמה גסה נקנית במשיכה? והאנן [והרי אנו] במסירה תנן [שנינו]! ורב נמי [גם כן] שמעתי כמה פעמים שבמסירה אמר, האם הדר ביה מההיא [חזר בו מאותה הלכה]? והשיבו לו: אכן רב חזר בו והוא שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], וחכמים אומרים: זו וזו בין בהמה דקה בין גסה נקנית במשיכה. ר' שמעון אומר: זו וזו נקנית בהגבהה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אֶלָּא מֵעַתָּה, פִּיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּמֶּה יִקָּנֶה? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בַּחֲלִיפִין. אִי נָמֵי בְּשׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אלא מעתה, פיל לר' שמעון במה יקנה? שהרי אינו יכול להגביה אותו! אמר ליה [לו] אביי: אפשר שיקנה אותו בקנין חליפין ולא בקנין משיכה. אי נמי [או גם כן] בשוכר את מקומו של הפיל לפי שעה וקונה את הפיל אגב הקרקע.

רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֵבִיא אַרְבָּעָה כֵּלִים וּמַנִּיחָן תַּחַת רַגְלָיו. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּסִימְטָא.

ר' זירא אמר יש דרך אחרת: מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו, ועל ידי כך הוא קונה אותו, ככל דבר הנמצא בתוך כליו של הקונה. ושואלים: האם שמעת מינה [לומד אתה מכאן] מדברי ר' זירא שכליו של לוקח אפילו כשהיו ברשות מוכר קנה לוקח? ודוחים: מכאן אין ראיה, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כשהיה הדבר לא ברשות המוכר אלא בסימטא שאינה נחשבת רשות הרבים ולא רשות היחיד, ובמקום כזה ודאי כליו של לוקח קונים לו.