דף יומי קידושין כ״ח

שֶׁלֹּא נִיתְּנָה לְהִתָּבַע בְּעֵד אֶחָד – מְגַלְגְּלִין, מָמוֹן, שֶׁנִּיתָּן לְהִתָּבַע בְּעֵד אֶחָד – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְגַלְגְּלִין?

שלא ניתנה להתבע בעד אחד, שלכל הדעות כדי שתתחייב הסוטה בשבועה ראשונה צריך שיעידו שני עדים, וראינו שבסוטה מגלגלין עליה שבועה אחרת, ממון שניתן להתבע בעד אחד, שאם יש עד אחד שמסייע לטענת התובע מחייבים את הנתבע שבועה — אינו דין שמגלגלין עליו שבועה אחרת?

אַשְׁכְּחַן בְּוַדַּאי, סָפֵק מְנָלַן?

אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה בטענת ודאי, שברור לתובע שכך היה הדבר, ואולם בטענת ספק, שאינו טוען בוודאות שהנתבע חייב לו אלא בחשד בלבד מנלן [מניין לנו] שיכול לגלגל שבועה אחרת?

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: נֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה בַּחוּץ, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּעָה בִּפְנִים. מָה שְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בִּפְנִים – עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי, אַף שְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בַּחוּץ – עָשָׂה בָּהּ סָפֵק כְּוַדַּאי.

ומשיבים: תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן יוחאי אומר: נאמרה בתורה שבועה בחוץ (מחוץ למקדש) בכל מקום, כגון שבועת הפקדון שהיא נעשית בפני כל בית דין, ונאמרה שבועה בפנים (בעזרה שבמקדש) בסוטה, מה שבועה האמורה בפנים — עשה בה ספק כודאי, שהרי הבעל אינו טוען טענת ודאי כנגד אשתו וכל עיקרה של טענתו הוא מספק ומכל מקום יכול לגלגל מכוח טענה זו גם שבועה אחרת — אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי ומגלגלים על ידה שבועה אחרת גם בטענת ספק.

עַד הֵיכָן גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דְּאָמַר לֵיהּ: ״הִישָּׁבַע לִי שֶׁאֵין עַבְדִּי אַתָּה״.

א ולענין הלכה שואלים: עד היכן הוא גלגול שבועה? שהרי אמרנו שיכול התובע לגלגל שבועה על הנתבע גם על טענות אחרות שאינן מענין התביעה המתבררת עתה בבית הדין, ואולם עד היכן יכול לתבוע ולחייבו שבועה על תביעתו זו? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו שאמר ליה [לו] "הישבע לי שאין עבדי אתה" יכול לגלגל עליו שבועה על כך, אם חייב הנתבע שבועה על דבר אחר.

הָהוּא שַׁמּוֹתֵי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ! דְּתַנְיָא: הַקּוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ ״עֶבֶד״ – יְהֵא בְּנִידּוּי. ״מַמְזֵר״ – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. ״רָשָׁע״ – יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו!

ותוהים: ההוא (זה) שאומר כך לחבירו הלא שמותי משמתינן ליה [מנדים אותו]! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הקורא לחבירו "עבד" — יהא בנידוי. הקורא לחבירו "ממזר" — סופג (לוקה, מקבל) את מלקות הארבעים. הקורא לחבירו "רשע" — הנעלב יורד עמו לחייו, שרשאי להציק לו בדרכים שונות. ואם כן, הטוען כנגד חבירו שהוא עבד — מענישים אותו. ובודאי אין מגלגלים שבועה בטענה כגון זו!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִישָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נִמְכַּרְתָּ לִי בְּעֶבֶד עִבְרִי. הַאי טַעַנְתָּא מְעַלַּיְיתָא הִיא, מָמוֹנָא אִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ! רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי.

אלא אמר רבא: יכול התובע לגלגל עליו שבועה בטענה: הישבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. שאז אינו בא לפוסלו מבחינת היוחסין, אלא טוען שהלה נמכר לו כעבד עברי וצריך לעבוד עבורו. ושואלים: והרי במקרה זה אין בכך חידוש, שכן האי טענתא מעלייתא היא [טענה זו טענה מעולה היא], ממונא אית ליה גביה [חוב ממון יש לו אצלו], ואם כן טענה זו דינה כשאר טענת ממון ופשוט שמגלגלים! ומשיבים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי, ואם כן הטענה היא יותר מאשר טענת ממון, אלא טענה של קנין הגוף.

אִי הָכִי, הַיְינוּ קַרְקַע! מַהוּ דְּתֵימָא: קַרְקַע הוּא דְּעָבְדִי אִינָשֵׁי דִּמְזַבְּנִי בְּצִינְעָא, אִם אִיתָא דְּזַבֵּין – לֵית לֵיהּ קָלָא.

ושואלים: אי הכי [אם כך] היינו [הרי זה] כמו טענה לגבי קרקע, והרי כבר למדנו במשנתנו שיש גלגול שבועה על קרקעות! ומשיבים: יש בכך חידוש, מהו דתימא [שתאמר]: קרקע הוא דעבדי אינשי דמזבני בצינעא [שעשויים אנשים שמוכרים בצינעה], אם איתא דזבין [וגם אם יש אמת בטענת התובע שמכר לו] — לית ליה קלא [אין לו, למכר, קול] ואין הדבר נודע לרבים ולכן יכול לטעון שמכר לו על אף שאין איש יודע על כך.

הַאי, אִם אִיתָא דְּזַבֵּין – קָלָא אִית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

אבל האי [זה] המוכר עצמו לעבד עברי, אם איתא דזבין [אם יש אמת בדבר שמכר] — קלא אית ליה [קול יש לו], וכיון שלא היה קול בדבר לא יוכל לטעון, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שבכל זאת אין העדר השמועה הוכחה, ויכול לגלגל עליו שבועה גם על טענה זו.

מַתְנִי׳ כׇּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפָיו. כֵּיצַד? הֶחְלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפָיו.

ב משנה כל הנעשה דמים באחר שהוא נעשה תמורה, תשלום לדבר אחר, כיון שזכה זה אחד הצדדים בחלקו בעיסקה — נתחייב זה הצד השני בחליפיו, ונחשב החפץ השני כשייך לו לגמרי, ואם התקלקל או אבד — ההפסד הוא שלו. כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור, כיון שזכה זה, אחד מהם, בדבר שקיבל לאחר שעשה בו קנין — נתחייב זה בחליפיו, שהצד האחר חייב להשלים את חלקו בעיסקה.

גְּמָ׳ חֲלִיפִין מַאי נִיהוּ? – מַטְבֵּעַ, שְׁמַע מִינַּהּ: מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר: כׇּל הַנִּישּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר,

ג גמרא שואלים: חליפין המוזכרים במשנה שנעשו דמים באחר מאי ניהו [מה הם]? אם הכוונה למטבע, שבמטבע מעריכים את דמיו של כל חפץ ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שמטבע נעשה חליפין ואפשר לעשות קנין חליפין אף על ידי מטבעות והרי זה בניגוד למסקנת ההלכה בנושא זה! אמר רב יהודה אפשר להבין את המשנה באופן אחר, ולא במשמעות ש"כל הנעשה דמים" כוונתו הוא למעות. אלא הכי קאמר [כך אמר] כל הנישום דמים באחר כלומר, כל דבר שיש לו ערך כספי, שאפשר להעריך את מחירו כשווה ערך לדבר אחר,

כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַיֵּיב בַּחֲלִיפִין. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: כֵּיצַד? הֶחְלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר. שְׁמַע מִינַּהּ.

כיון שזכה זה בדבר נתחייב השני בחליפין. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] מלשון המשנה להסביר בדרך זו: דקתני [ששנה] בה לאחר מכן: כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור, משמע שמסביר את הדברים שנאמרו קודם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שמדובר במשנה בקנין חליפין של חפצים ולא בכסף.

וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּמַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, מַאי כֵּיצַד? הָכִי קָאָמַר: פֵּירוֹת נָמֵי עָבְדִי חֲלִיפִין. כֵּיצַד? הֶחְלִיף בְּשַׂר שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ בְּשַׂר חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַיֵּיב בַּחֲלִיפִין.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולמה שעלה על דעתנו מתחילה] לומר שמטבע נעשה חליפין, מאי [מה] משמעות לשון כיצד — החליף שור בפרה וכו', אם בכסף אנו עוסקים! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], שלפי שיטה זו צריך להבין את המשנה כך: לא רק שמטבע נעשה חליפין אלא פירות נמי עבדי [גם כן עושים] חליפין. ומסבירים: כיצד? — החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב בחליפין.

הָנִיחָא לְרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר: פֵּירוֹת עָבְדִי חֲלִיפִין. אֶלָּא לְרַב נַחְמָן דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת רב ששת, שאמר: פירות עבדי [עושים] חליפין, שיש דין קנין חליפין לא רק בכלים אלא גם בפירות, ובכלל זה בעלי חיים. אלא לרב נחמן שאמר: פירות לא עבדי [אין עושים] חליפין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כאן?

הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ דָּמִים שֶׁהֵן כַּחֲלִיפִין, כֵּיצַד? הֶחְלִיף דְּמֵי שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ דְּמֵי חֲמוֹר בְּשׁוֹר.

ומשיבים: לשיטתו עוסקת המשנה רק בכסף, כסברה הראשונה והכי קאמר [כך אמר]: יש דמים שהן כחליפין, כיצד? — אם החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור, שלאחר שמשך הקונה את השור מציע למוכר שיקבל במקום כסף את הפרה שלו, ופרה זו נקנית איפוא לא כקנין חליפין אלא כעין כסף.

מַאי טַעְמָא? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה, מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמָה טַעַם אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ: ״נִשְׂרְפוּ חִיטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה״.

מאי טעמא [מה הטעם], הרי אין כסף קונה מטלטלין — סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יוחנן, שאמר: דבר תורה, כלומר, מעיקר הדין מעות קונות, וכאשר משלם כסף זוכה המשלם בחפץ, אף שלא משכו בידו. ומה טעם אמרו חכמים משיכה קונה ולא מעות — גזירה שמא יאמר לו המוכר לקונה לאחר שקיבל את הכסף ממנו "נשרפו חיטיך בעלייה". כלומר, שאם תארע שריפה (או אונס אחר) לאחר קבלת המעות, לא יטרח המוכר להציל את החפץ שבביתו, מאחר שכבר איננו שלו ונמצא הקונה מפסיד. משום כך תיקנו חכמים שלא יהא קנין אלא אחר שימשוך הקונה את החפץ.

מִילְּתָא דִשְׁכִיחָ[א] גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן, מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָ[א] לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.

ומה שבמשנתנו נראה שיש קנין במעות בלבד — יש להסביר כי מילתא דשכיח [דבר המצוי] גזרו בה רבנן [חכמים] ואמרו שאין מעות קונות, ואילו מילתא דלא שכיח [דבר שאינו מצוי] לא גזרו בה רבנן [חכמים] וקנין חליפין על ידי כסף ("דמי חמור בשור") הוא דבר שאינו שכיח, ולכן לא גזרו בו חכמים והשאירו קנין כסף במקומו.

וּלְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר: מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה, הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת דְּאָמַר פֵּירוֹת עָבְדִי חֲלִיפִין, מְתָרֵץ כְּרַב שֵׁשֶׁת.

ושואלים: ולדעת ריש לקיש, החולק על ר' יוחנן, שאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין קנין אלא במשיכה בלבד ואין לחלק דין דבר מצוי לדבר שאינו מצוי, הניחא אי סבר לה [זה נוח אם הוא סבור] כדעת רב ששת שאמר פירות עבדי [עושים] חליפין הריהו מתרץ (מיישב) את המשנה כדעת רב ששת.

אֶלָּא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, וּמַטְבֵּעַ לָא קָנֵי, בְּמַאי מוֹקֵי לַהּ? עַל כֻּרְחָךְ, כְּרַב שֵׁשֶׁת סְבִירָא לֵיהּ.

אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כדעת רב נחמן שאמר פירות לא עבדי [אין עושים] חליפין, ומטבע לא קני [אינו קונה] לא מדין תורה ולא מדברי סופרים, במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותה]? ומשיבים: על כרחך נאלץ אתה לפי דיוק זה, לומר כי כדעת רב ששת סבירא ליה [סבור הוא].

מַתְנִי׳ רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף, וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ – כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט.

א משנה רשות הגבוה בכסף, שהגבוה = ההקדש יש לו כוח קנין על ידי נתינת כסף למוכר. ורשות (דרך הקנין) של ההדיוט היא בחזקה. ועוד: אמירתו לגבוה כשאדם מקדיש דבר מסויים באמירה בלבד — הרי זה כמסירתו בפועל להדיוט, ונקנה הדבר להקדש.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף? גִּיזְבָּר שֶׁנָּתַן מָעוֹת בִּבְהֵמָה, אֲפִילּוּ בְּהֵמָה בְּסוֹף הָעוֹלָם – קָנָה. וּבַהֶדְיוֹט – לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד רשות הגבוה בכסף? — גיזבר של ההקדש שנתן מעות בבהמה (עבור בהמה), אפילו הבהמה נמצאת בסוף העולם — קנה מיד. ובהדיוט לא קנה את הבהמה עד שימשוך אותה.

כֵּיצַד אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט? הָאוֹמֵר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, ״בַּיִת זֶה הֶקְדֵּשׁ״, אֲפִילּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם – קָנָה. בַּהֶדְיוֹט – לֹא קָנָה

כיצד אמירתו לגבוה נידונה כמסירתו להדיוט? האומר "שור זה עולה" או "בית זה הקדש", אפילו היו אלה בסוף העולם — קנה ההקדש. ואין צורך במעשה קנין אחר, אלא האמירה בלבד גומרת את הקנין. אולם בהדיוט במקרה כגון זה, לא קנה