דף יומי מכות כ״א

קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, וּכְתִיב הָתָם ״לְמֵת״.

ומשיבים: דין זה למד ר' יוסי ממקום אחר, קסבר [סבור הוא] ר' יוסי ששריטה על מת וגדידה על מת האמורה במקום אחר, "לא תתגודדו" (דברים יד, א), עבירה אחת היא, וכתיב התם [ונאמר שם] בגדידה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", ומשמע — רק על המת, ולפיכך "לנפש" לא בא אלא לחייב על כל נפש ונפש.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְשָׂרֵט בִּכְלִי – חַיָּיב. מֵיתִיבִי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, אֶלָּא שֶׁשְּׂרִיטָה בַּיָּד וּגְדִידָה בִּכְלִי! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי.

א ובענין זה מביאים עוד מה שאמר שמואל: המשרט בשרו על המת בכלי — חייב. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל שריטה וגדידה אחת היא, ששניהם נאמרו לשורט עצמו על מת, אלא ששריטה היא ביד וגדידה היא בכלי. הרי שלא שייכת לשון "משרט" בכלי! ומשיבים: שמואל הוא שאמר כר' יוסי, הסבור ששריטה וגדידה אחת היא לגמרי, ואין הבדל בין המונחים.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי – חַיָּיב, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, בַּיָּד – חַיָּיב, בִּכְלִי – פָּטוּר. וְהָא אִיפְּכָא כְּתִיב: ״וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים״! אֶלָּא אֵימָא: בַּיָּד – פָּטוּר, בִּכְלִי – חַיָּיב.

מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: השורט על מת, בין ששרט ביד, בין בכלי — חייב, ואילו השורט על עבודה זרה, ביד — חייב, בכלי — פטור. תהה על כך ר' יוחנן: והא איפכא כתיב [והרי ההיפך מזה נאמר] בכהני הבעל "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח), הרי שכך הוא מנהגם ("כמשפטם") להתגודד בכלים! ולכן הורה לו ר' יוחנן לחוזר המשניות: אלא אימא [אמור] בברייתא זו להיפך: על עבודה זרה ביד — פטור, בכלי — חייב.

וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי רֵישָׁא. וְעַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמַטָּה. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי דִּיקְנָא.

ב שנינו: וחייב על הראש שתים, אחת מכאן ואחת מכאן. ומסופר, כי כאשר היה לומד משנה זו מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי רישא [הראש], במקום שמתחברים שני חלקי הראש, האחורי והקדמי, בצדעיים. וכן על מה ששנינו במשנה: וחייב על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי דיקנא [הזקן] בין חלקי הזקן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלָן וְכוּ׳. קָסָבַר: חַד לָאו הוּא.

ועוד שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: אם נטלן בבת אחת חייב אחת. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: חד לאו [לאו אחד] הוא האיסור להשחית את פאת הזקן, ואינו חייב על כל פאה.

וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ גַּלָּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַשְׁחִית״. אִי ״לֹא תַשְׁחִית״, יָכוֹל אִם לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְגַלֵּחוּ״.

ג ועוד שנינו במשנה: ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ומביאים מדרש הלכה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול בכל אופן של גילוח הזקן, ואפילו גלחו במספרים יהא חייב? תלמוד לומר "לא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז), שאינו חייב על גילוח הזקן אלא באופן שמשחית אותו מעיקרו, ומספריים אינם משחיתים את השיער עד שורשו. וממשיכים: אי [אם] היה נאמר רק "לא תשחית" בלבד, יכול אם לקטו במלקט ורהיטני שהם משחיתים את השיער ועוקרים אותו, יהא גם כן חייב? תלמוד לומר "לא יגלחו", שהחיוב הוא רק כשעושה זאת דרך תגלחת, ואלו אינם דרך תגלחת.

הָא כֵּיצַד – גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר.

הא כיצד מצרפים את שני המקראות — שחייבים רק על גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב. מָה נַפְשָׁךְ: אִי גְּמִיר גְּזֵירָה שָׁוָה – לִיבְעֵי תַּעַר, אִי לָא גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה – מִסְפָּרַיִם נָמֵי [לָא]!

ועוד שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב. ושואלים: מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל אופן שאתה רוצה לומר, תמוה הוא: אי גמיר [אם למד וקיבל מרבו] גזירה שווה זו, המשווה בין גילוח שנאמר בכהנים (ויקרא כא) ובין השחתה שנאמרה בישראל (ויקרא יט) — ליבעי [שיצריך] דווקא תער כדי לחייבו, כמו חכמים. אי לא גמיר [אם לא למד] גזרה שוה זו — מספרים נמי [גם כן] [לא] יפטור, שהרי הוא בכלל גילוח!

לְעוֹלָם גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה, וְקָסָבַר: הָנֵי נָמֵי גִּילּוּחַ עָבְדִי.

ומשיבים: לעולם יש לומר כי גמיר [למד] גזרה שוה זו, ואולם קסבר [סבור הוא] שהני נמי [גם אלה] מלקט ורהיטני, גילוח עבדי [עושים]. שלא חלק על חכמים בעיקר הסברה, אלא בפרטי ההגדרה.

מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע. כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע (בְּיָדוֹ) [בִּדְיוֹ] וּבִכְחוֹל וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם אֶת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה׳״.

ד משנה הכותב כתובת קעקע, כתובת של צבע החרוטה בגוף, גם הוא בכלל הלוקים. אם כתב בצבע ולא קעקע (חקק) בבשרו, או קעקע ולא כתב — אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע. ובמה — בידו, ובכחול (אותו שמים בעיניים) ובכל דבר שהוא רושם (עושה סימן). ר' שמעון בן יהודה משום (בשם) ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' "(ויקרא יט, כח).

גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: עַד דְּיִכְתּוֹב ״אֲנִי ה׳״ מַמָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. כִּדְתָנֵי בַּר קַפָּרָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה׳״ – אֲנִי ה׳, וְלֹא אַחֵר.

ה גמרא אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האם כוונת ר' שמעון היא שאינו חייב עד שיכתוב בבשרו "אני ה' " ממש? אמר ליה [לו]: לא, לא זו הכוונה. אלא כדתני [כמו ששנה] בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ", לומר: אל תכתבו שם של עבודה זרה בבשרכם, שכן אני ה', ולא אחר.

אָמַר רַב מַלְכִּיָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. אָמַר רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד, שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת – רַב מַלְכִּיּוֹ, בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה – רַב מַלְכִּיָּא

אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה (שריפה) על גבי מכתו (פצעו) לשם רפואה, מפני שנראית ככתובת קעקע. כיון שהיה רק מספר מצומצם של דברים שנאמרו בשמו של חכם זה, והיה עוד חכם בשם דומה, רב מלכיו, שאמר דברים בשם רב אדא בר אהבה, נותנים סימן להלכות אלה. אמר רב נחמן בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד, שפחות וגומות, אותן אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות בענין בלורית, בענין אפר מקלה, ובענין גבינה, אותן אמרן רב מלכיא.

רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא – רַב מַלְכִּיָּא, שְׁמַעְתָּתָא – רַב מַלְכִּיּוֹ. וְסִימָנָיךְ: מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.

רב פפא אמר: לא כן, אלא מתניתין ומתניתא [מה שנאמר לגבי המשנה והברייתא] הוא מדברי רב מלכיא, שמעתתא [השמועות] שאינן קשורות למשניות, הן של רב מלכיו. וסימניך שתזכור מי אמר כל דבר: מתניתא — מלכתא [המשנה — מלכה היא] והוא לסימן, כי "מלכיא" דומה למלכה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב נחמן ורב פפא לענין זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] ביחס לדין שפחות שנאמר במשנה, שלשיטת רב פפא — רב מלכיא הוא שאמר זאת, ולא רב מלכיו. ושבים לעיקר הדברים בענין הנחת אפר מקלה על גב פצע.

רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי קָפֵיד אֲפִילּוּ אַרִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה – מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו.

מסופר, רב ביבי בר אביי קפיד [היה מקפיד] שלא לשים אפר אפילו אריבדא דכוסילתא [על פצע הקזה] שאף זה נראה ככתובת קעקע, ואילו רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה (פצע) — מכתו מוכיח עליו שלשם ריפוי הוא עושה, ואינו כתובת קעקע.

מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם – אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּשְׁתֶּה״, ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּטַּמֵּא״, ״אַל תִּטַּמֵּא״, וְהוּא מִטַּמֵּא – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מְגַלֵּחַ כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ ״אַל תְּגַלֵּחַ״, ״אַל תְּגַלֵּחַ״, וְהוּא מְגַלֵּחַ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היום — אין חייב מלקות אלא פעם אחת. אמרו לו עדים בהתראה "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ושתה. וכן אם היה הנזיר מטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תטמא", "אל תטמא", והוא מטמא — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ונטמא. וכן, אם היה מגלח שערו כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח — חייב על כל אחת ואחת שהתרו בו וחזר והתגלח.

הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּלְבַּשׁ״, ״אַל תִּלְבַּשׁ״, וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

וכן אדם שהיה לבוש בכלאים (בגד שעטנז) כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תלבש", "אל תלבש", והוא פושט ולובש — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים. ל

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מוּקְדָּשִׁין, וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטּוּמְאָה.

כיון שהוזכר שאדם העושה מעשה אחד לוקה על כך כמה מלקות, מביאים דין שיש בו דמיון מסויים: יש חורש תלם אחד, וחייב עליו על אותו מעשה, מלקות משום שמונה לאוין, כיצד? היה החורש בשור וחמור יחד, שעובר משום "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כב, י), והן מוקדשין והרי הוא עובר משום מועל בקדשים, והיו אלה כלאים בכרם, ובחרישה הוא מסייע לגידולם, כמבואר בגמרא. והיתה זו שנת השביעית (השמיטה), ועובר משום עושה מלאכת עבודת אדמה בשביעית, והיה זה יום טוב, שעובר משום עשיית מלאכה ביום טוב, והוא היה כהן וגם נזיר, ששניהם אסורים להיטמא למת, והיה אותו מקום שחרש בבית הטומאה (במקום טמא בטומאת מת).

חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם: אַף הַנָּזִיר לֹא הוּא הַשֵּׁם.

חנניא בן חכינאי אומר: אף אם היה לובש כלאים באותה שעה שחורש, לוקה גם משום כלאיים. ויש איפוא עוד איסור שעבר עליו. אמרו לו: אינו השם. כלומר, אין זה מאותו טעם, כי אין זה שייך למעשה החרישה. אמר להם: אם כן, לדבריכם אף הנזיר לא הוא השם, שהרי הנזיר והכהן לא משום חרישה הוא חייב, אלא משום הכניסה למקום טמא.

גְּמָ׳ אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: ״פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ״ – לוֹבֵשׁ מַמָּשׁ, אוֹ אֲפִילּוּ מַכְנִיס וּמוֹצִיא בֵּית יָד אוּנְקְלֵי שֶׁלּוֹ? מַחְוֵי רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: עַיּוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי. רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא שָׁהָה אֶלָּא כְּדֵי לִפְשׁוֹט וְלִלְבּוֹשׁ – חַיָּיב.

א גמרא אמר רב ביבי אמר ר' יוסי: האם מה ששנינו במשנה "פושט ולובש" לענין כלאיים, שחייב על כל פעם ופעם אם התרו בו, כוונתו פושט ולובש ממש, או אפילו מכניס ומוציא את ידו מבית יד אונקלי (שרוול הבגד) שלו, ואף זה נקרא פשיטה ולבישה? ומספרים כי בענין זה מחוי [מראה היה] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: עיולי ואפוקי [להכניס ולהוציא] ממש. רב אשי אומר: אין הכוונה לפושט ולובש ממש, אלא אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש, והתרו בו — חייב על כל התראה והתראה.

יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: בַּחֲבוּרָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ: הַחוֹפֶה בְּכִלְאַיִם – לוֹקֶה. אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹחָנָן: לָאו מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ? יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר וְהֵן מוּקְדָּשִׁין, וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם – הַאי חוֹרֵשׁ דְּמִחַיַּיב מִשּׁוּם כִּלְאַיִם הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָאו דְּמִיכַּסֵּי בַּהֲדֵיהּ דְּאָזֵיל?

ב שנינו במשנה: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. ובענין זה אמר ר' ינאי: בחבורה של החכמים נמנו וגמרו (הצביעו והחליטו): החופה (המכסה בעפר) בכלאים על מה שזרע — לוקה משום האיסור לזרוע כלאיים. אמר להן (לו) ר' יוחנן: לאו [והאם לא] משנתנו היא זו? ששנינו בה: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור ובחמור והן מוקדשין, וכלאים בכרם; ונברר: האי [זה] החורש, דמחייב [שמתחייב] בשעת חרישה משום כלאים היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי חרישה עצמה אינה שייכת לזריעת כלאיים. לאו דמיכסי בהדיה דאזיל [האם לא מדובר שהוא מכסה את הזרעים בעפר בתוך כדי שהוא הולך וחורש]? ומכאן משמע שהמחפה בכלאיים לוקה.

אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּדַלַּאי לָךְ חַסְפָּא, מִי מַשְׁכַּחַתְּ מַרְגָּנִיתָא תּוּתַהּ? אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִי לָאו דְּקַילְּסָךְ גַּבְרָא רַבָּה, הֲוָה אָמֵינָא: מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הַמְקַיֵּים כִּלְאַיִם – לוֹקֶה.

אמר ליה [לו] ר' ינאי: צודקים דבריך, אבל אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותה [אם לא שהרמתי לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית מתחתיו]? כלומר, כיון שאמרתי לך את ההלכה, הצלחת למצוא לה מקור במשנה. אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן לאחר זמן: אי לאו דקילסך גברא רבה [אם לא ששיבח אותך אדם גדול, ר' ינאי] על מה שאמרת, הוה אמינא [הייתי אומר] שאין זו הוכחה, שהרי אפשר לומר כי מתניתין מני [משנתנו זו כדעת מי היא] — דעת ר' עקיבא היא, דאמר [שהוא אומר]: המקיים כלאים, כל שעושה מעשה שחיוני לקיומם — לוקה. ולכן החורש ומחפה בכלאיים, כיון שהוא עוזר לקיומם — לוקה על כך. אבל לא משום שהוא נחשב זורע.

מַאי רַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם – לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

ושואלים: מאי [מה הם] דברי ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: המנכש (העוקר עשבים שוטים) והמחפה בעפר את הזרעים בכלאים — לוקה, שעשה מעשה לגדל את הכלאיים, כזורע. ר' עקיבא אומר: אף המקיים את הכלאיים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״ – אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט) — אין לי אלא זורע, מקיים מנין? תלמוד לומר "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יח— יט) שמצרפים וקוראים כאילו היה כתוב "כלאים שדך לא", שבכל מקרה לא יהיו כלאים בשדך.

אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב נַחְמָן: וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם זוֹרֵעַ בְּיוֹם טוֹב! אֲמַר לֵיהּ: תְּנָא וְשַׁיַּיר.

ג ובקשר לרשימת הלוקים שבמשנתנו, שאמרנו שמדובר במי שחורש ומחפה את הזרעים, ויש בו משום זורע, אמר ליה [לו] עולא לרב נחמן: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום זורע ביום טוב! אמר ליה [לו]: תנא [שנה] ושייר, והיה יכול לשנות גם לאו נוסף זה.

אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּא קָתָנֵי שְׁמוֹנָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תְּנָא וְשַׁיַּיר?! אָמַר רָבָא: יֵשׁ חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת, וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר לֵיהּ: עָדָא תְּהֵא.

אמר ליה [לו] עולא: התנא קתני [שנה] שמונה ומנה אותם, ואת אמרת: [ואתה אומר]: תנא [שנה] ושייר?! אלא ודאי דייק במספר! אמר רבא: כך צריך להסביר, יש חילוק מלאכות בשבת, שאם עושה אדם מלאכות שונות בשבת בבת אחת — חייב על כל אחת ואחת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב, אלא כל איסור מלאכה ביום טוב לאו אחד הוא, ולוקה רק פעם אחת אפילו עושה כמה מלאכות. אמר ליה [לו] עולא: עדא תהא [זאת תהיה] כלומר, כך הוא, זה הוא ההסבר הנכון.

אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּיוֹם טוֹב? וְהָתְנַן: הַמְבַשֵּׁל גִּיד בְּחָלָב בְּיוֹם טוֹב, וַאֲכָלוֹ – לוֹקֶה חָמֵשׁ. לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה

איתיביה [הקשה לו] אביי: וכי אין חילוק מלאכות ביום טוב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המבשל גיד בחלב ביום טוב, ואכלו — לוקה חמש. כיצד? לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך, ולוקה משום מבשל גיד (שהוא בשר) בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה ל