דף ה׳ עמוד א
שִׂמְחָה, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.
שמחה של פורים וכל מה ששייך לה, אינה נוהגת אלא בזמנה — בארבעה עשר.
אָמַר רַב: מְגִילָּה בִּזְמַנָּהּ — קוֹרִין אוֹתָהּ אֲפִילּוּ בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ — בַּעֲשָׂרָה. רַב אַסִּי אָמַר: בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ — בַּעֲשָׂרָה. הֲוָה עוֹבָדָא, וְחַשׁ לֵיהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי.
א אמר רב: מגילה אם קוראים אותה בזמנה בארבעה עשר — קורין אותה אפילו ביחיד, ואם קוראים אותה שלא בזמנה, כגון בכפרים המקדימים ליום הכניסה — קוראים אותה רק בעשרה, מפני שהתקנה לקרוא את המגילה קודם זמנה נתקנה רק עבור ציבור שלם. ואילו רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה חובה לקרותה בעשרה. ומספרים: הוה עובדא וחש ליה [היה מעשה וחשש לו] רב להא [לזה] שאמר רב אסי והקפיד לאסוף עשרה למקרא מגילה, אף שקראה בזמנה.
וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: פּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — עֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם. עֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם?! וְהָא שַׁבָּת זְמַנָּם הוּא! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם כִּזְמַנָּם. מָה זְמַנָּם — אֲפִילּוּ בְּיָחִיד, אַף שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם — אֲפִילּוּ בְּיָחִיד?
ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך] שמגילה שלא בזמנה נקראת בעשרה דווקא? והאמר [והרי אמר] רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: פורים שחל להיות בשבת — ערב שבת זמנם, ותוהים על הלשון: ערב שבת זמנם?! והא [והרי] שבת זמנם הוא! אלא לאו [האם לא] הכי קאמר [כך אמר], כלומר, כך צריך להבין: שלא בזמנם דינו כזמנם, מה בזמנם קוראים אפילו ביחיד, אף שלא בזמנם — אפילו ביחיד?
לָא, לְעִנְיַן מִקְרָא מְגִילָּה בַּעֲשָׂרָה. אֶלָּא מַאי ״עֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם״ — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי, דְּאָמַר: הוֹאִיל וְנִדְחוּ עֲיָירוֹת מִמְּקוֹמָן — יִדָּחוּ לְיוֹם הַכְּנִיסָה, הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעֶרֶב שַׁבָּת זְמַנָּם הוּא.
ודוחים: דברי רב אלה לא לענין מקרא מגילה בעשרה נאמרו, אלא מאי [מה פירוש] "ערב שבת זמנם" — לאפוקי [להוציא] מדברי רבי, שאמר: הואיל ונדחו עיירות ממקומן — ידחו ליום הכניסה, לכך הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שערב שבת זמנם הוא כמו שכתוב במשנתנו, ושלא כשיטת רבי.
מַתְנִי׳ אִי זוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה — כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין. פָּחוֹת מִכָּאן — הֲרֵי זֶה כְּפָר.
ב משנה אי זו היא עיר גדולה שזמנה הוא בארבעה עשר ואינה נדחית כרגיל — כל שיש בה עשרה בטלנין? היו בה פחות מכאן (מכן, ממספר זה) — הרי זה נחשב ככפר, גם אם יש בה תושבים רבים.
בְּאֵלּוּ אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹּהֲנִים, וְתִשְׁעָה בְּאָב, חֲגִיגָה, וְהַקְהֵל — מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין.
באלו בזמני קריאת המגילה אמרו שמקדימין אותם לפני ארבעה עשר ולא מאחרין לאחר חמישה עשר, אבל זמן עצי כהנים שקבעו חכמים ימי שמחה לבני משפחות קבועות שהיו נוהגות מדורות להביא קרבן עצים בהתנדבות, וכן תשעה באב, וכן קרבן החגיגה שמקריבים ביום טוב, וכן הקהל שמקהילים את כל ישראל במוצאי חג הסוכות לשמוע את קריאת התורה מפי המלך — כל אלה, אם חלו בשבת — מאחרין אותם לאחריה ולא מקדימין.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין — מוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בַּשֵּׁנִי וְלֹא בַּחֲמִישִׁי — אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ.
ועוד אומרים לגבי המגילה: אף על פי שאמרו בזמני קריאת המגילה מקדימין ולא מאחרין — בכל זאת אותם ימים נוספים מותרין בהספד ובתענית, שאינם כימי הפורים ממש, אבל נותנים בהם מתנות לאביונים. אמר ר' יהודה: אימתי אמרו לנו שמקדימים את ימי הפורים? במקום שנכנסין (מתכנסים) בו בשני ובחמישי, אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי — אין קורין אותה את המגילה אלא בזמנה.
גְּמָ׳ תָּנָא: עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
ג גמרא במשנה הוזכרו עשרה בטלנים, ומסבירים בתוספתא, תנא [שנה החכם]: עשרה בטלנין שאמרו, אלו הם עשרה בטלנים שבבית הכנסת. כלומר, עשרה אנשים שבטלים ממלאכתם ויושבים בבית הכנסת ועוסקים בצרכי ציבור ובכל ענייני תורה ומצוות, ופרנסתם מוטלת על הציבור, ובגללם נקבע שעיר זו באמת מקום חשוב הוא.
בְּאֵלּוּ, אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אָמַר קְרָא ״וְלֹא יַעֲבוֹר״.
ד שנינו במשנה שדווקא באלו, בימי מקרא מגילה, אמרו מקדימין ולא מאחרין. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר ר' אבא אמר שמואל: אמר קרא [הכתוב] "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור" (אסתר ט, כז), ולכן מקפידים שלא יעבור זמן הפורים לאחר זמנו.
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹנִין יָמִים לַשָּׁנִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ — חֳדָשִׁים אַתָּה מוֹנֶה לַשָּׁנִים, וְאִי אַתָּה מוֹנֶה יָמִים לַשָּׁנִים.
כיוון שהזכרנו דברי הלכה של רבי אבא בשם שמואל אומרים עוד דבר בשמו; ואמר ר' אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים, כלומר, שבכל חשבון של שנה מונים רק שנים עשר חודש, ואין מקפידים להשלים את מנין ימי שנת החמה (365 יום) — שנאמר: "לחדשי השנה" (שמות יב, ב) ללמדנו — חדשים אתה מונה לשנים, ואי (ואין) אתה מונה ימים לשנים.
וְרַבָּנַן דְּקֵיסָרִי מִשּׁוּם רַבִּי אַבָּא אָמְרוּ: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין שָׁעוֹת לֶחֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״. יָמִים אַתָּה מְחַשֵּׁב לֶחֳדָשִׁים, וְאִי אַתָּה מְחַשֵּׁב שָׁעוֹת לֶחֳדָשִׁים.
ומוסיפים: ורבנן [וחכמי] קיסרי משום (משמו של) ר' אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים, אלא חושבים רק מיום ליום, גם אם זה לא משעה לשעה, שנאמר: "עד חדש ימים" (במדבר יא, כ), ללמדנו: ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.
אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וַחֲגִיגָה וְהַקְהֵל — מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין. תִּשְׁעָה בְּאָב — אַקְדּוֹמֵי פּוּרְעָנוּת לָא מַקְדְּמִי. חֲגִיגָה וְהַקְהֵל — מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא מְטָא זְמַן חִיּוּבַיְיהוּ.
ה שנינו במשנה: אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. ומסבירים מה טעם הלכה זו לגבי כל אחד מאלה: תשעה באב אין מקדימים — משום שאקדומי [להקדים] פורענות לא מקדמי [מקדימים] ודוחים ככל האפשר כל ענין של צרה. חגיגה והקהל אין מקדימים — משום דאכתי [שעדיין] לא מטא [הגיע] זמן חיובייהו [חיובם], ומכיוון שחיובם מן התורה הוא ביום מסויים דווקא — אין להקדימו לפני אותו יום.
תָּנָא: חֲגִיגָה וְכׇל זְמַן חֲגִיגָה מְאַחֲרִין. בִּשְׁלָמָא חֲגִיגָה, דְּאִי מִיקְּלַע בְּשַׁבְּתָא מְאַחֲרִינַן לַהּ לְבָתַר שַׁבְּתָא. אֶלָּא זְמַן חֲגִיגָה מַאי הִיא?
תנא [שנה החכם בתוספתא]: חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין. ומנסים לברר מה משמעות הענין: בשלמא [נניח] מה שנאמר שמאחרים חגיגה, הכוונה היא דאי מיקלע בשבתא [שאם מזדמן יום טוב בשבת] ואי אפשר להקריב קרבן חגיגה בשבת מאחרינן לה [מאחרים אותה] לבתר שבתא [לאחר שבת] ומקריבים בחול המועד. אלא זמן חגיגה מאי היא [מה פירושו של זה]?
אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, הָכִי קָאָמַר: חֲגִיגָה בְּשַׁבָּת, וְעוֹלַת רְאִיָּיה אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב, דִּזְמַן חֲגִיגָה — מְאַחֲרִין.
אמר רב אושעיא, הכי קאמר [כך אמר]: חגיגה בשבת, ועולת ראייה, אפילו ביום טוב שהוא זמן חגיגה, שהרי מקריבים קרבן חגיגה ביום טוב — מכל מקום מאחרין את קרבן החגיגה לאחר השבת ואת קרבן העולה לאחרי החג.
מַנִּי — בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דִּתְנַן, [בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים]: מְבִיאִין שְׁלָמִים בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן,
ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? — כדעת בית שמאי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב להקריב במקדש, שכיון שהשלמים נאכלים ברובם לכהנים ולבעלים אפשר לראות את שחיטתם כשחיטה לצורך אוכל שמותרת ביום טוב, ואין סומכין עליהן שיש בסמיכה משום עבודה בבעלי חיים ביום טוב,
אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶן.
אבל לא מביאים עולות ביום טוב כלל, שכיון שאינן לצורך אדם — אין להביאן. ובית הלל אומרים: מביאין גם שלמים וגם עולות, וסומכין עליהן.
רָבָא אָמַר: חֲגִיגָה, כׇּל זְמַן חֲגִיגָה — מְאַחֲרִין, טְפֵי — לָא. דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ אֶת כָּל הָרֶגֶל כּוּלּוֹ, וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.
רבא אמר הסבר אחר לאותה תוספתא, ולדעתו יש לראות את הדבר כביטוי אחד: קרבן חגיגה, כל זמן חגיגה, כלומר, כל ימי החג — מאחרין, טפי [יותר] מזה — לא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שלא חג, שלא הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג — חוגג והולך את כל הרגל כולו בחול המועד, וביום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, כלומר, אינו צריך להשלים ולהביא את הקרבן — שכבר בטלה חובה זו.
רַב אָשֵׁי אָמַר: חֲגִיגָה וְכׇל זְמַן חֲגִיגָה — מְאַחֲרִין, וַאֲפִילּוּ עֲצֶרֶת דְּחַד יוֹמָא — מְאַחֲרִין, דִּתְנַן: מוֹדִים שֶׁאִם חָל עֲצֶרֶת לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.
רב אשי אמר כך יש להבין את התוספתא: חגיגה עצמה וכל זמן חגיגה מאחרין, וללמדנו כי אפילו עצרת (חג השבועות) דחד יומא [שהוא רק יום אחד] ואין בו חול המועד, אם חל בשבת — מאחרין, שמותר להביא קרבנות עוד שישה ימים אחר כך, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מודים בית שמאי ובית הלל שאם חל עצרת להיות בשבת — שיום טבוח, יום הקרבת קרבנות החג, הוא אחר השבת ביום ראשון. ואם כן זה פירוש הדבר, שלחגיגה, גם בחג השבועות, יש אחריה גם זמן חגיגה כל הימים שיש בכל ימי חג אחר.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רַבִּי נָטַע נְטִיעָה בְּפוּרִים,
ו אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: רבי עשה כמה דברים שאינם רגילים, נטע נטיעה בפורים ולא חשש משום מלאכה וזילזול ביום זה.
דף ה׳ עמוד ב
וְרָחַץ בִּקְרוֹנָהּ שֶׁל צִפּוֹרִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וּבִקֵּשׁ לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְּאָב — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.
ורחץ בפומבי בקרונה (בשעת הילוך הקרונות, כלומר, ביום השוק) של צפורי בשבעה עשר בתמוז להראות שמותר לרחוץ בו. ובקש לעקור תשעה באב — ועל תשעה באב לא הודו לו חכמים.
אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: רַבִּי, לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה. אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הֲוָה, וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וְנִדְחָה — יִדָּחֶה, וְלֹא הוֹדוּ חֲכָמִים. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד״.
אמר לפניו, לפני ר' אלעזר, ר' אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה, שרצה לעקור את תשעה באב באופן כללי, אלא מדובר היה במקרה מסויים, שתשעה באב שחל להיות בשבת הוה [היה] באותה שנה, וממילא דחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה כבר מזמנו — ידחה ויבטל לגמרי תשעה באב בשנה זו, ולא הודו לו חכמים בכך. קרי עליה [קרא עליו] רבי אלעזר את הכתוב: "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד, ט), כלומר, טוב שהיית כאן, שעל ידיך נמסר סיפור המעשה כראוי.
וְרַבִּי הֵיכִי נָטַע נְטִיעָה בְּפוּרִים? וְהָתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב״, ״שִׂמְחָה״ — מְלַמֵּד שֶׁאֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד, ״מִשְׁתֶּה״ — מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בְּתַעֲנִית, ״וְיוֹם טוֹב״ — מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה! אֶלָּא: רַבִּי, בַּר אַרְבֵּיסַר הֲוָה, וְכִי נְטַע — בַּחֲמֵיסַר נְטַע.
ושואלים: ורבי היכי [כיצד] נטע נטיעה בפורים? והתני [והרי שנה] רב יוסף: נאמר "עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט, יט), ושלושת הלשונות הללו ללמד באו; "שמחה" — מלמד שאסורים ימי הפורים בהספד, "משתה" — מלמד שאסור בתענית, "ויום טוב" — מלמד שאסור בעשיית מלאכה! אלא המעשה כך היה: רבי, בר ארביסר הוה [בן חיוב ארבעה עשר היה], שהיה גר במקום שנוהגים פורים ביום ארבעה עשר, וכי [וכאשר] נטע — בחמיסר [בחמישה עשר] הוא שנטע, שהרי אינו פורים עבורו.
אִינִי? וְהָא רַבִּי בִּטְבֶרְיָא הֲוָה, וּטְבֶרְיָא מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הֲוַאי! אֶלָּא, רַבִּי בַּר חֲמֵיסָר הֲוָה, וְכִי נְטַע — בְּאַרְבֵּיסַר הֲוָה.
ותוהים: איני [הכן הוא]? והא [והרי] רבי בטבריא הוה [בטבריה היה] וטבריא הלא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הואי [היתה], ואם כן, בן חמישה עשר היה! אלא להיפך, רבי בר חמיסר הוה [בן חמישה עשר היה], וכי [וכאשר] נטע — בארביסר הוה [בארבעה עשר היה זה].
וּמִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ דִּטְבֶרְיָא מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן? וְהָא חִזְקִיָּה קָרֵי בִּטְבֶרְיָא בְּאַרְבֵּיסַר וּבַחֲמֵיסַר? מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא. לְחִזְקִיָּה מְסַפְּקָא לֵיהּ, לְרַבִּי פְּשִׁיטָא לֵיהּ.
ושואלים: ומי פשיטא ליה [והאם פשוט לו לרבי] דטבריא [שהעיר טבריה] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא? והא [והרי] החכם חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר [היה קורא את המגילה בטבריה גם בארבעה עשר וגם בחמישה עשר] ומדוע? מספקא ליה [מסופק היה לו] אי [אם] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי [אם] לא. ומשיבים: זו אינה קושיה, אמנם לחזקיה מספקא ליה [ספק היה לו], לרבי פשיטא ליה [פשוט היה לו].
וְכִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ, מִי שְׁרֵי? וְהָכְתִיב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹמֵי פּוּרַיָּא אִינּוּן, דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן,
ומקשים עוד: וכי פשיטא ליה [וכאשר פשוט היה לו] הדבר שבטבריה קוראים ביום זה, מי שרי [האם מותר] לעשות מלאכה ביום האחר? והכתיב [והרי נאמר] במגילת תענית: את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר באדר יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון [ימי הפורים הם, שאין לספוד בהם],
וְאָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא, אֶלָּא לֶאֱסוֹר אֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה? הָנֵי מִילֵּי בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, אֲבָל מְלָאכָה — יוֹם אֶחָד וְתוּ לָא.
ואמר רבא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו שתיכתב במגילת תענית שהרי היא כתובה במקרא, אלא כדי ללמדנו לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה, כלומר, גם מי שחל פורים אצלו בחמישה עשר אסור בהספד בארבעה עשר, ואם כן מדוע עשה רבי מלאכה ביום שאינו יום של קריאת המגילה במקומו? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים בהספד ובתענית שאסורים בשני הימים, אבל מלאכה אסורה רק יום אחד ותו [ויותר] לא.
אִינִי? וְהָא רַב חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי כִּיתָּנָא בְּפוּרַיָּא, וְלַטְיֵיהּ וְלָא צְמַח כִּיתָּנֵיהּ! הָתָם, בַּר יוֹמָא הֲוָה.
ושואלים: איני [האם כך הוא]? שאיסור מלאכה הוא יום אחד בלבד? והא [והרי] רב חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי כיתנא בפוריא, ולטייה [ראה אדם אחד שהיה זורע פשתן בפורים, וקיללו] ולא צמח כיתניה [הפשתן שלו]! ומשיבים: התם, בר יומא הוה [שם, בן אותו יום היה] שזרע ביום שקראו בו את המגילה במקומו, ויום זה ודאי אסור לו במלאכה.
רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּיוֹמֵיהּ — הֶסְפֵּד וְתַעֲנִית קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ, מְלָאכָה לָא קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ.
רבה בריה [בנו] של רבא, אמר להסביר בדרך אחרת: אפילו תימא [תאמר] שנטע רבי נטיעה ביומיה [ביומו ביום הקריאה במקומו], אלא בעיקרו של דבר איסור הספד ותענית ביום הפורים קבילו עלייהו [קיבלו עליהם] כל ישראל, אולם איסור מלאכה לא קבילו עלייהו [קיבלו עליהם].
דְּמֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״, וְאִילּוּ ״יוֹם טוֹב״ לָא כְּתִיב.
וראיה לדבר, ממה דמעיקרא כתיב [שבתחילה נאמר] כשהציעו מרדכי ואסתר את החג "שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט, יט) ולבסוף כתיב [נאמר] שקיבלו לקיים עליהם "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב) ואילו "יום טוב" לא כתיב [נאמר], הרי שלא קיבלו עליהם לאסור בו מלאכה כביום טוב.
וְאֶלָּא רַב מַאי טַעְמָא לַטְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא? דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר הֲוָה. וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי לָא נְהוּג.
ושואלים: ואלא רב מאי טעמא לטייה לההוא גברא [מה טעם קילל את אותו האיש] אם מותר לעשות מלאכה בפורים? ומשיבים: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוה [היה הדבר], וכלל הוא שדברים שמצד עיקר הדין מותרים הם, אבל אנשים במקום מסויים נוהגים בהם איסור — אסור לעשותם באותו מקום בפרהסיה. ואילו באתריה [במקומו] של רבי לא היה נהוג כלל איסור מלאכה בפורים ולכן עשה בו מלאכה בפרהסיה.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם נְהוּג — וְרַבִּי נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה נָטַע. כְּדִתְנַן: עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם תפרש שנהגו לאסור מלאכה בפורים, אבל רבי — נטיעה של שמחה נטע, שפעמים נוטע אדם נטיעה שאין בה צורך כלכלי אלא מעשה של שמחה. כדתנן [כפי ששנינו במשנה] בענין תעניות הציבור: עברו אלו המועדים שקבעו לתעניות הציבור על הגשם ולא נענו ישראל ולא בא גשם — ממעטין הכל במשא ובמתן, בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין.
וְתָנָא עֲלַהּ: בִּנְיָן — בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, נְטִיעָה — נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. אֵיזֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה? זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ. אֵיזוֹ הִיא נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה? זֶה הַנּוֹטֵעַ אַבְוָרַנְקֵי שֶׁל מְלָכִים.
ותנא עלה [ושנה עליה החכם בתוספתא]: מה שאמרו בנין — זה הוא בנין של שמחה דווקא ולא בנין אחר, ונטיעה — הכוונה היא נטיעה של שמחה. ומסבירים: איזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו. שהיו נוהגים לבנות עבור החתן בית מיוחד שבו היתה נערכת החתונה, ולפעמים היה הזוג גר בו. איזו היא נטיעה של שמחה? זה הנוטע אבורנקי (גינה, שדרה) של מלכים שעשויה רק לנוי ולשעשוע, ומכיוון שנטיעה כזו קרויה שמחה — עשה זאת רבי בפורים משום שמחה.
גּוּפָא: חִזְקִיָּה קָרֵי בִּטְבֶרְיָא בְּאַרְבֵּיסַר וּבַחֲמֵיסַר, מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ מִלְּתָא דִטְבֶרְיָא? וְהָכְתִיב: ״וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת״, וְקַיְימָא לַן רַקַּת זוֹ טְבֶרְיָא! הַיְינוּ טַעְמָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּחַד גִּיסָא שׁוּרָא דְיַמָּא הֲוָת.
א לגופא של הלכה שהוזכרה קודם, אמרנו שחזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר [היה קורא את המגילה בטבריה בארבעה עשר ובחמישה עשר באדר], וזאת משום שמספקא ליה אי [שמסופק היה לו אם] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי [או] לא. ושואלים: ומי מספקא ליה מלתא דטבריא [והאם מסופק לו הדבר, הענין, של טבריה]? והכתיב [והרי נאמר]: "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת" (יהושע יט, לה), וקיימא לן [ומוחזק בידינו] כי רקת — זו טבריא [טבריה]! ומשיבים: היינו טעמא דמספקא ליה [זהו הטעם שמסופק לו], לא משום זיהוי העיר, אלא משום דחד גיסא שורא דימא הות [שצד אחד של טבריה איננו בנוי חומה, אלא חומה של הים היה], שהים הוא המקיף אותה.
אִי הָכִי, אַמַּאי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וַדַּאי לָאו חוֹמָה הִיא! דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לוֹ חוֹמָה״ — וְלֹא שׁוּר אִיגַּר. ״סָבִיב״ — פְּרָט לִטְבֶרְיָא שֶׁיַּמָּהּ חוֹמָתָהּ.
ושואלים: אי הכי, אמאי מספקא ליה [אם כך, מדוע היה ספק לו]? חומת ים ודאי הלא לאו [לא] חומה היא! דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדין בתי ערי חומה: "אשר לו חמה" (ויקרא כה, ל) ודרשו: ולא שור איגר [חומת גגות], שאם העיר בנויה באופן שהיא מוקפת בתים צמודים זה לזה ללא חומה מיוחדת — אין זו נקראת עיר מוקפת חומה, וכן נאמר: "אשר אין להם חומה סביב" (ויקרא כה, לא) — פרט לטבריא שימה הוא חומתה מצד אחד, ומכאן שטבריה איננה נקראת מוקפת חומה!
לְעִנְיַן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה לָא מְסַפְּקָא לֵיהּ. כִּי קָא מְסַפְּקָא לֵיהּ לְעִנְיַן מִקְרָא מְגִילָּה, מַאי פְּרָזִים וּמַאי מוּקָּפִין דִּכְתִיבִי גַּבֵּי מִקְרָא מְגִילָּה? מִשּׁוּם דְּהָנֵי מִיגַּלּוּ וְהָנֵי לָא מִיגַּלּוּ — וְהָא נָמֵי מִיגַּלְּיָא, אוֹ דִּלְמָא: מִשּׁוּם דְּהָנֵי מִיגְּנוּ וְהָנֵי לָא מִיגְּנוּ — וְהָא נָמֵי מִיגַּנְיָא. מִשּׁוּם הָכִי מְסַפְּקָא לֵיהּ.
ומשיבים: לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה [מסופק לו], וברור לו שאין זו בכלל עיר חומה, כי קא מספקא ליה [כאשר מסופק לו] הרי זה לענין מקרא מגילה, מאי [מה הם] פרזים ומאי [ומה הם] מוקפין דכתיבי [שנאמרו] לגבי מקרא מגילה, האם ההגדרה היא משום דהני מיגלו [שאלו הפרזים מגולים הם] והני [ואלה] המוקפים לא מיגלו [מגולים הם], והא נמי מיגליא [וזו גם כן מגולה] — שהרי אין לה חומה סביב, או דלמא [שמא] משום דהני מיגנו [שאלה המוקפים מוגנים הם] והני [ואלה הפרוזים] לא מיגנו [מוגנים הם] והא נמי מיגניא [וזו, טבריה גם כן מוגנת היא] על ידי הים. משום הכי [כך] מספקא ליה [מסופק היה לו].
רַב אַסִּי קָרֵי מְגִילָּה בְּהוּצָל בְּאַרְבֵּיסַר וּבַחֲמֵיסַר. מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא, אִי לָא. אִיכָּא דְּאָמַר, אָמַר רַב אַסִּי: הַאי הוּצָל דְּבֵית בִּנְיָמִין, מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ הִיא.
מספרים: רב אסי קרי [היה קורא] מגילה בעיר הוצל שבבבל בארביסר ובחמיסר [בארבעה עשר ובחמישה עשר] באדר, כי מספקא ליה [היה מסופק לו] אי [אם] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי [או] לא, משום שהיתה זו עיר עתיקה ביותר, שיש מקום לחשוב שהיתה עיר מוקפת חומה כבר באותם ימים. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, לא כספק אלא כודאי, שאמר רב אסי: האי [זאת] העיר הוצל הריהי מחלק בית (שבט) בנימין, ומוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי הֲוֵינָא טַלְיָא אָמֵינָא מִלְּתָא דִּשְׁאֵילְנָא לְסָבַיָּיא
אגב מה שעסקנו בבירור עניינה של טבריה, מספרים: אמר ר' יוחנן: כי הוינא טליא אמינא מלתא דשאילנא לסבייא [כאשר הייתי ילד אמרתי דבר ששאלתי עליו לזקנים]
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
